האש בכרמל, שר הפנים והשד העדתי

אחת בצהריים. הטלפון צלצל. בצד השני היה אסף אפרתי, עורך מבט באותו יום: "איתי – לאלירן (טל) יש היום כתבה גדולה, סיפור בלעדי, ומכיוון שהכתבה שלך נפלה איכפת לך לעלות לחיפה ולשדר קצת מהשרפה הגדולה שמתחוללת שם?". לא התלהבתי אבל מה לעשות, זו העבודה. אסף עוד ניחם אותי: "תשדר קצת למהדורות של אחרי הצהריים, ואם האש עוד תבער בלילה תעדכן איזו דקה במבט". רוטינת שריפות רגילה, או במילים פחות עדינות – שריפות תופסות כותרות רק אם חס וחלילה נפגעים בהן אנשים. אף אחד לא יכול היה לצפות מה יקרה רק שעות ספורות אחרי השיחה הזאת.  

 

27 שעות ברצף עמדתי ושידרתי. בעצם, "עמדתי" זו לא המילה הכי מדויקת. תחילת השידור היתה תוך כדי ריצה. כשהגיעו הידיעות על האסון הנורא, שכבר היה ברור שאוטובוס הצוערים נשרף ושקציני המשטרה והכבאים שניסו לחלצו לא שרדו אף הם, היינו בחפ"ק. היה שם בלגאן נוראי, שאופייני לאירועים כאלה – צוותים של משטרה, כיבוי אש ומד"א מנסים להבין מה קורה, להגיב, לשלוח כבאיות למוקדי האש וניידות משטרה לחסום צירי תנועה. פרסנו שם את הניידת שלנו והתחלנו לשדר, לעדכן מה קורה. לספר על קריאות המצוקה שנשמעו בקשר, על התגובה הקשה של החברים בחפ"ק, על תחושת חוסר האונים. במרחק של כמה מאות מטרים מאיתנו נראו הלהבות. אולי לא נעים להגיד, אבל זה היה הרקע ש"חיפשנו" שיוכל להדגים לצופה מה קורה. עם זאת חשוב להדגיש – לא הסתכנו או עשינו משהו פזיז בשם התמונה הטובה על המסך. עמדנו ליד עמדות הפיקוד של כל כוחות הביטחון וההצלה, ובאישורם.

 האש הייתה ברקע. להבות לא גדולות במיוחד, לא מאיימות. האמת – זה נראה כמו כמה מדורות ל"ג בעומר צפופות מדי ובאזור לא הכי מתאים, אבל בטח לא כמו אסון. ואז – כשראיינתי את אחד הכבאים הראשונים שחזר מהאוטובוס, נשמעו לפתע שוב צעקות: "הרוח". הרוח שינתה כיוון. הכבאים האיצו בכולם להיעלם מהמקום. אתה לא מרגיש שמשהו קורה. בשניות הראשונות הכול מסביב נראה אותו דבר, ההיסטריה לא באמת ברורה. אתה לא באמת מבין עד כמה העניין מסוכן עד למבט הראשון לעבר האש. מה שהיה רק לפני דקות להבות מנומנמות הפך לעמודי אש שהסתערו שוצפים לכיוון שלנו. קיפלנו את הציוד במהירות האפשרית (תוך כדי מעבר לשידור בטלפון) ונמלטנו מהמקום. התמקמנו בחנייה מעל החי-בר, ליד האוניברסיטה. בפעם הבאה שעברתי ליד המקום שבו היה החפ"ק, הכול היה שחור.

 

יומיים אחר כך, בלילה של מוצאי שבת, יצאתי לעשות כתבה על קיבוץ בית אורן. בית אורן נפגע קשה בשריפה. מרבית תושביו פונו, ובמקום נשאר רק צוות כוננות שכיבה שריפות נוספות שהמשיכו לפרוץ מן הגחלים שלחשו בשטח ובעיקר – הגן מביזה ופריצות. אנשים "טובים" ניצלו את המצב וגנבו מזגנים, ציוד חקלאי ומכל הבא ליד בעוד האש עדיין בוערת. הבעיה הייתה שכוחות הביטחון סגרו את הכביש לבית אורן בטענה שהוא מסוכן, ולא אפשרו לאנשי הקיבוץ לנסוע עליו, להחליף את צוות הכוננות ולהביא מזון ואספקה. שוטרים הקימו מחסום בצומת המוביל לקיבוץ, וזהו. אין יוצא ואין בא. לכאורה. למה לכאורה. כי בשיטה הישראלית המקובלת הדרך הצרה הפכה למיני אוטוסטראדה. כלי רכב של מכבי אש, משטרה, פקחי איכות סביבה, יערנים, אפילו יחידות צבא שאין דבר בינן ובין כיבוי אש – כווווולם נסעו על הכביש האומלל – להם זה לא מסוכן – הרי יש להם תעודה. רק לתושבי המקום למודי השריפות לא נתנו לעבור.

 הגענו לקיבוץ, אל תשאלו איך והתחלנו לצלם. אפילו השתתפנו במרדף אחרי רכב של בוזזים שנמלט ליער. בסביבות השעה 10 בלילה, עמדנו יחד עם חברי הקיבוץ המעטים בשער, שותים קפה ושומעים סיפורים על השריפה. פתאום שיירה מתקרבת – מספר כלי רכב עם ליווי משטרתי. שר הפנים אלי ישי הגיע. כמובן שהצוות ואני נגשנו אל מכוניתו של השר. הוא פתח את החלון, ואני התפלאתי שאפשרו לכבוד השר לעבור על הציר המוגדר "מסוכן". "שר הפנים" שאלתי, "איך הרשו לך להגיע לכאן, איך נסעת על הציר הזה?". הוא ממש כעס עלי. רתח. הוא התחיל לומר לי – אני שר הפנים, מותר לי לנסוע לאן שאני רוצה, וחוץ מזה – מה נראה לך? שלשס"ניק לא יתנו להיכנס לקיבוץ?". אלי ישי לא הבין או לא ידע שהכביש סגור לתנועה לאנשי הקיבוץ, אבל גם אחרי ששיחתנו נמשכה והסברתי לא את הבעיה הוא לא נרגע. איך "בחוצפתי" העזתי לשאול מי הרשה לו לנוע על הציר. לאורך כל הביקור וההסתובבות בקיבוץ באו אלי אנשיו בטענות.

 תשובה עניינית לא קיבלתי באותו לילה אבל מה שהכי מטריד אותי וממשיך להטריד עד היום הוא האמירה שלו, ואחר כך של אנשיו על שגם לש"סניק מותר להגיע לקיבוץ, שהקיבוצניקים שמחים לפתוח את השערים לאנשי ש"ס. האש אפפה אותנו באותם רגעים, גם כמטאפורה וגם במציאות. הכבאים עוד לא השתלטו על השרפה – עצים אוכלו, עשן בכל פינה והכול במרחק של מאות לפעמים עשרות מטרים מאיתנו. היער עדיין בער וכמה מבתי הקיבוץ היו מפוחמים לחלוטין. ועדיין – שר בממשלת ישראל, שר ותיק, בכיר ללא ספק ובעל מעמד – כשהרגיש במצוקה מול עיתונאי צעיר באמצע הלילה נשלף ממנו ישר הנושא העדתי, ש"ס מול קיבוץ. כאילו שלאש שבערה סביבנו איכפת.

 קל להיות פופוליסט ברגעים אלה ולומר – אם שירותי הכיבוי בארץ היו כוללים או ישיבות הוא בוודאי היה דואג להם לתקציבים. יכול להיות שיש מן האמת באמירה הזאת. הלא לשירותי הכיבוי אין לובי או מפלגה, אבל אסור לשכוח שהיו הרבה שרי פנים לפני אלי ישי ממפלגות אחרות ועם דעות שונות שלא דאגו לשירותי הכיבוי. התשובה שלו חקוקה אצלי עד היום כי היא מדגימה בעיני את השבר בחברה החרדית, את השריטה הזאת של הקיפוח, של העדתיות. החברה החרדית והדתית היא האחרונה שבה באמת יש משמעות אם אתה מזרחי או אשכנזי – באיזה נוסח אתה מתפלל, מה אתה אוכל בפסח ולאיזה בית ספר אתה שולח את הילדים. התחושות שהמציאות הזאת יוצרת טבועות כל כך עמוק, שהן הראשונות שיוצאת החוצה. השריטה נשלפת בקלות, גם כשהיא לחלוטין לא קשורה, למשל – בזמן שמסביב הכול בוער. הבעיה הגדולה היא שכולנו משלמים את מחיר האפליה החרדית. הרגשות שהוא יוצרת מנוצלים, מטופחים ושולחים לשונות מאכלים סביבם. כמו אש.  

הנה באה (חישמול) הרכבת – הכתבה מהיומן

הנה באה (חישמול) הרכבת

"פעם הרכבת הייתה יותר נחמדה" אמר לי יעקב, בעל פאב "הסנדק" בחיפה. 33 שנים הוא שם, 2.5 מטר מהפסים. כשרכבת עוברת היא מרעידה את כל הפאב שלו. פעם, הרכבת הייתה עוברת רק פעם בשלוש שעות, במהירות איטית ועל מסילה בודדת. תיירים היו יורדים מהאניות והולכים לפאב של יעקב ומסתובבים בעיר התחתית. היום יש שם שתי מסילות, רכבות שטסות במהירות כל 10-15 דקות וגדר בטיחות גבוהה. 100,000 התיירים שמגיעים לנמל חיפה לא מגיעים לעיר חיפה. הם עולים על אוטובוסים ישר לתל אביב וירושלים. העיר התחתית מתה. הבניינים בה ריקים ויש עליהם שלטים למכירה או להשכרה.

הרכבת חוצצת בין חיפה והים. אם יורידו את המכשול הזה, חיפה תוכל לחזור ולצמוח. על זה כולם מסכימים. גם תכניות המתאר של העיר, שאושרו בממשלה קובעות שהסרת מכשול הרכבת, הזזת הנמל ובניית טיילת הכרחיים לפיתוח העיר. אבל, וזה אבל גדול – עכשיו מגיע החישמול.

פרויקט חישמול הרכבת – בקרוב מאד רכבת ישראל תיפרד מקטרי הדיזל ותעבור להיות מופעלת בחשמל. בהנהלת הרכבת טוענים שכך תהיה הרכבת מהירה יותר, מדויקת יותר, ידידותית יותר לסביבה – השירות שנקבל כנוסעים יהיה טוב ויעיל יותר מזה המוענק כיום. מדובר בפרויקט ענק של יותר מ- 10 מיליארד דולר שאמור להצעיד את ישראל למאה ה- 21. כבר עכשיו, התשתיות החדשות של הרכבת – הקווים לכרמיאל, מודיעין והקו החדש לירושלים מותאמים להפעלה בחשמל. גם בחיפה הרכבת אמורה להיות חשמלית – אבל הלא בחיפה המיקום של המסילה בעייתי, אז אם עושים שינוי למה לא לתקן את זה? הלא יש כאן הזדמנות לתקן את העוול ההיסטורי שעשו הבריטים כשבנו את המסילה ב- 1919.

החישמול הוא לא רק הנצחת המצב הקיים, אלא עיבויו, ויצירת פגם אסתטי בנוף העיר. עמודים בגובה 9 מטרים כל 60 מטרים, כשיש עיקול פחות ותשתיות כבדות יותר בסביבות התחנות ועם זה – סכנת קרינה אלקטרו מגנטית.

חמש שנים התנגדה עיריית חיפה לפרויקט. השתמשה בכל טריק בירוקרטי, ולא חסרים כאלה במדינת ישראל, לעכב פרויקט ארצי. לפני שלושה חודשים הגיעו העירייה והחברה להגנת הטבע להסכם פשרה עם הרכבת ומשרד התחבורה – 1.5 ק"מ מתוואי המסילה שעוברים בשטח הפתוח של פארק הכט ישוקעו באדמה, ואילו שאר 5.5 הקילומטרים, שעוברים בעיר התחתית, יחושמלו באופן עילי עם עמודים, ותוקם ועדה שתכריע מה יהיה הפתרון הנכון – לשקע את כל התוואי?

אולי מנהרה בהר הכרמל שתקצר את הדרך לקרית הממשלה? אולי בכלל העברת המסילה מעבר להר, בשטח פתוח ממזרח לכרמל? כל פתרון שייבחר לא משנה את העובדה שבשנים הקרובות מכשול הרכבת בחיפה רק ילך ויגדל, לכן יצאה קבוצה של אזרחים למאבק בהסכם הפשרה. הם טוענים שהם לא נלחמים נגד הרכבת, אלא בעד חיפה. הם רוצים להזיז את הרכבת, להזיז את הנמל, לפתוח את חיפה לים וכך הם טוענים -להציל אותה.  

 

לא פשוט לעשות כתבת טלוויזיה על נושא כזה. הנושא חשוב, אין ספק בכלל – מדובר בתשתיות לאומיות, סכומי כסף אדירים, אחת משלוש הערים הגדולות בישראל, עשרות טיעונים מסבירים למה כול פרט חשוב, אבל כל טיעון נוסף ברשימה רק מוכיח שחשוב בלבד לא מספיק בטלוויזיה. דוגמה לכך הוא תחום החינוך. מה יותר חשוב לנו מעתיד ילדינו? ועדיין, בטלוויזיה, העיסוק בחינוך מ-ש-ע-מ-ם (חצי שנה ככתב חינוך הספיקה לי). למה? כי אין מה להראות. הכול תיאורטי, הכול עתידי, ועתיד לא מצטלם טוב, לפחות לא באמצעים העומדים לרשותנו כיום. לכן מראים שוב תמונה של ילד רוכן על מחברת, שוב מורה מול כיתה, שוב ילדים עם טשטוש על הפנים בחצר. לדבר על נושאים חשובים זה קל, אבל לא נעים להגיד, הרבה פעמים משעמם בוודאי במדיה תובענית כמו טלוויזיה. נכון, אפשר לעשות אנימציה, וגרפיקה ולהיעזר באמצעי המחשה, אבל גם צריך לזכור שלא כל כתבת חדשות, מתוקצבת כמו סרט של ספילברג, וגם את עניין הזמן. הנושא קורה עכשיו, בימים אלה, ואנחנו רוצים לעסוק בו בהווה לא לעשות סרט שיצא עוד שנה. המצב בחיפה דומה – פרויקט תשתית שיקרה רק בעוד הרבה שנים וקרינה (גם היא עתידית) אי אפשר לצלם.

גם מורכבות הנושא היא בעיה למדיה השטחית שלנו. תגלגלו למעלה את העמוד ותראו כמה משפטים לקח לי להסביר את המצב בחיפה, ותאמינו לי – מדובר בהסבר שטחי וראשוני בלבד. המצב בשטח הרבה יותר מורכב. רק ההתנגדויות לתכניות שהוגשו לוועדות השונות היו בעובי של דוקטורטים בפילוסופיה. אם הייתי מקריא בכתבה רק שלושה סעיפים מהם, חשובים ככל שיהיו, בכתבה טלוויזיונית הצופה כבר מזמן היה בערוץ הספורט/אופנה.

עוד בעיה היא שאין פה שחור ולבן מובהקים, אין צדיק גמור או רשע מוחלט. לכל צד טיעונים חשובים וטובים שלא בהכרח סותרים האחד את השני. ברכבת ישראל טוענים – מדובר בפרויקט ארצי. אין שום הצדקה ששבעה ק"מ בחיפה ימנעו לחבר את הפריפריה למרכז, יעצרו רכבת לכרמיאל, לבית שאן, או רכבת של 1/2 שעה בין ירושלים לתל אביב. במה תושב חיפה טוב יותר מתושב כרמיאל? בואו נריץ את החישמול בכל הארץ אורמים ברכבת, ובמקביל נחשוב על פתרון לחיפה. ראש העיר חיפה אומר: במדינת ישראל, אם נותנים לך משהו – תיקח. אם הסכימו לתקצב את שיקוע 1.5 ק"מ מהתוואי בחצי מיליארד ש"ח אני הולך על זה. קובע עובדה בשטח ותקדים שמשקעים את המסילה בחיפה וממשיך להיאבק, ובכלל – איפה היו כל אותם תושבים שמתקוממים היום כשאני נאבקתי לבד 5 שנים? מתנגדי הפרויקט אומרים – אין דבר יותר קבוע בישראל מאשר הזמני. ישקעו בשטח הפתוח שממילא אין מי שפגע בו מקרינה, יגידו – קיבלתם שיקוע, יתקינו את עמודי החשמל הענקיים שיהיו פה עוד עשרות שנים, ושלום ולא להתראות לכל תכניות המתאר ופיתוח. הכול מסובך. 

התשובה שלי לבעיות הטלוויזיונית תגיע הערב ביומן. את הבעיות בשטח הכתבה בוודאי לא תפתור אבל אני מקווה שהיא תעלה את המודעות. שלא להפתעתי, מרבית תושבי חיפה איתם דיברתי לא ידעו כלל על הנושא. כבר אמרנו, משעמם. הרבה סעיפים קטנים שעוסקים במשהו שלא רואים ויקרה רק בעוד כמה שנים. אם למשל התמיכה ברחוב הייתה גדולה יותר, יכול להיות שהמאבק של העיריה שהתחיל לפני 5 שנים היה משיג יותר מ- 1.5 ק"מ של שיקוע. שאלת הביצה והתרנגולת – אולי אם היו עוסקים בסוגיה יותר בכלי התקשורת המודעות הייתה עולה. אבל הרי אנחנו "חדשות" ו"חדשות" זה מה שקורה עכשיו, ולא נושא עם הרבה "אם", "אולי" ו"ייתכן". מצד שני – אף עורך הגיוני לא רוצה להתעסק בנושא שהציבור לא מתעניין בו. מה לעשות, הנושאים המשעממים האלו הם שקובעים איך יראו החיים שלנו כאן.

מה יקרה עכשיו לדעתי? במילה אחת – בירוקרטיה. בשתי מילים – המון בירוקרטיה. המתנגדים להסכם הפשרה מכינים התנגדויות מנומקות, הדיונים יהיו ארוכים, יכול להיות שגם מאבק ציבורי נרחב יוכל להשפיע. ואז – ימצאו פתרון. תוואי חלופי, שיקוע, השד יודע מה. ושוב – תכנון ובדיקה, והתנגדויות ובג"צ ומציאת תקציב, ואחרי שימצאו יקצצו… האופטימיים מקרב המרואיינים הכתבה דיברו על 15-20 שנה לפחות.

 ועוד הערה קטנה לסיום: הרכבת בחיפה קיימת כבר יותר מ- 90 שנים. הבעיות שהתוואי יוצר ידועות כבר כמה עשורים. אם מישהו היה חושב פשוט להכניס מסילת רכבת למנהרות הכרמל שממילא נחצבו הכול היה פשוט יותר. היום אי אפשר להוסיף מסילה למנהרות – השיפועים והעיקולים אינם מתאימים לרכבת.

 

בעקבות מאסר העולם שנגזר על חוסני מובארכ

בדיעבד, זה היה היום האחרון שלי במהפכה במצרים. בבוקר עוד לא ידעתי שמדובר בשעות האחרונות שלי באירוע ההיסטורי – ההיפך. סיכמתי עם יורם כהן, מנהל מח' החדשות דאז, שאשאר לפחות עוד שלושה ימים בכיכר תחריר.
החלטתי באותו יום לחפש קולות אחרים – לא את אלו ששומעים כל הזמן בכיכר. הסתובבתי בקהיר יחד עם שני עיתונאים ברזילאים, ואחרי כמה שעות של שוטטות הגענו אל השוק – שוק ריק, מת, סימני ביזה בכל מקום וסוחרים מדוכאים. היה ברור להם שהמהפכה מסמלת גם תקופה ארוכה של חוסר ודאות וחוסר יציבות, שהתיירים יברחו מארץ הפרעונים או בקיצור – אין פרנסה. בשלב מסוים שאלתי אחד מהם לדעתו על מובארכ. שאלה שגרתית בימים ההם במצרים, והתשובה המקובלת – בוודאי לעיתונאי מערבי (לא ידעו שאני ישראלי) הייתה רצף של קללות שלא היו זקוקות לתרגום נוסף מערבית. אותו סוחר, בחור צעיר, היישיר את עיניו למצלמה ואמר בקול רועד: מובארכ הוא כמו אבא בשבילי. גדלתי עליו, לאורו. סוחר אחר, שביקש לא להצטלם התערב: הם, אנשי המהפכה והאחים המוסלמים חושבים שזה פשוט לשלוט במצרים. הם בחיים לא יצליחו כמו מובארכ. סוחר שלישי: הוא אולי עשה טעויות, במיוחד עם הבנים שלו, אבל עדיין יש לו יותר זכויות במצרים מאשר חובות.
ברקע נשמעו קולות וצעקות. אלו היו "תומכי מובארכ" שיצאו לצעדות תמיכה בו. אלו היו צעדות מאורגנות, עם תצלומים של המנהיג, טנדרים עם מגפונים ומערכות הסברה ואנשים קולניים ולא נעימים עליהם. ה"תומכים" המאורגנים היו כל כך שונים מן האנשים הפשוטים שדיברו איתי רק זמן קצר קודם בסמטא מרוחקת של השוק, ליד החנות שלהם שנבזזה בלילות המהפכה, ולמרות זאת הצטרפתי אליהם. הם הזמינו אותי, והאמת היה בזה שינוי מרענן – הלכתי עם הפגנה מלווה בשוטרים חמושים מבלי לחשוש מהשוטרים. עד אותו רגע, שוטרים היו סכנה עבורי, אבל היה ברור לי ולהם שאם אני מסקר הפגנה שהיא בעד מובארכ, אין שום בעיה.
זו הייתה צעדה ארוכה, ומעניינת שעוד אכתוב עליה בהזדמנות אחרת. תהלוכות כאלו , כמו זו שהצטרפתי אליה, יצאו ממקומות שונים בקהיר וצעדו לעבר המרכז – כיכר תחריר ובניין הטלוויזיה. במהלך הצעדה נפרדתי מבלי לשים לב מהברזילאים ונשארתי לבד. כשהתקרבנו לכיכר תחריר האווירה השתנתה. הכול סביב הפך כועס יותר, אלים יותר, אפילו – רצחני יותר. אותם אנשים של מובארכ שהזמינו אותי להצטרף אליהם התחילו להרביץ לי, או במילים פחות מכובסות – לפוצץ לי את הצורה. עם הרבה מזל הצלחתי לברוח מהם ולהגיע למלון. לעיתונאים אחרים היה פחות מזל. האלימות המשתוללת הפכה לקרב גלדיאטורים של המאה ה- 21 תומכי מובארכ נגד יושבי כיכר תחריר – כ- 20,000 איש שנלחמו אחד נגד השני במוטות ברזל, סלעים ואבנים. זה נגמר בהרוגים ופצועים. שעתיים אחר כך ההוראה שקיבלתי הייתה חד משמעית – לעזוב את קהיר.

למה סיפרתי את זה היום? – אולי כדי לשוב ולזכור שהמציאות מורכבת יותר מכפי שאנו רואים בטלוויזיה, גם אם אנחנו העיתונאים באמת מנסים להציג את התמונה המלאה. מי אתה מובארכ האמיתי? – האבא של אותם סוחרים בשוק שבאמת ובתמים אהבו את האיש, או המנהיג ששלח בריונים בכסות של תומכים כדי להתנגש במפגיני הכיכר. כנראה שניהם.
וסיבה נוספת – כדי לזכור שצריך לחפש תמיד את הקול האחר, הקול שאינו בהכרח קולני. קל היה ליפול בשבי הרומנטיות של המהפכה. לא היית צריך להתאמץ יותר מדי למצוא אנשים שמוכנים לתקוף את מובארכ אל מול המצלמות באותם ימים בקהיר, כפי שאני מאמין קורה גם עכשיו אחרי גזר הדין. ועדיין – אחמד שאפיק, האיש שמזוהה עם מובארכ זכה ביותר מ- 20% מהקולות בבחירות ומתמודד לנשיאות בסיבוב השני. אני מאמין שבסמטה הקטנה וההרוסה בשוק בקהיר ובסמטאות רבות ברחבי מצרים מבכים היום את גזר הדין של מובארכ . הם פשוט עושים זאת בשקט. מה לעשות, זה לא פופולארי.