בעקבות מאסר העולם שנגזר על חוסני מובארכ

בדיעבד, זה היה היום האחרון שלי במהפכה במצרים. בבוקר עוד לא ידעתי שמדובר בשעות האחרונות שלי באירוע ההיסטורי – ההיפך. סיכמתי עם יורם כהן, מנהל מח' החדשות דאז, שאשאר לפחות עוד שלושה ימים בכיכר תחריר.
החלטתי באותו יום לחפש קולות אחרים – לא את אלו ששומעים כל הזמן בכיכר. הסתובבתי בקהיר יחד עם שני עיתונאים ברזילאים, ואחרי כמה שעות של שוטטות הגענו אל השוק – שוק ריק, מת, סימני ביזה בכל מקום וסוחרים מדוכאים. היה ברור להם שהמהפכה מסמלת גם תקופה ארוכה של חוסר ודאות וחוסר יציבות, שהתיירים יברחו מארץ הפרעונים או בקיצור – אין פרנסה. בשלב מסוים שאלתי אחד מהם לדעתו על מובארכ. שאלה שגרתית בימים ההם במצרים, והתשובה המקובלת – בוודאי לעיתונאי מערבי (לא ידעו שאני ישראלי) הייתה רצף של קללות שלא היו זקוקות לתרגום נוסף מערבית. אותו סוחר, בחור צעיר, היישיר את עיניו למצלמה ואמר בקול רועד: מובארכ הוא כמו אבא בשבילי. גדלתי עליו, לאורו. סוחר אחר, שביקש לא להצטלם התערב: הם, אנשי המהפכה והאחים המוסלמים חושבים שזה פשוט לשלוט במצרים. הם בחיים לא יצליחו כמו מובארכ. סוחר שלישי: הוא אולי עשה טעויות, במיוחד עם הבנים שלו, אבל עדיין יש לו יותר זכויות במצרים מאשר חובות.
ברקע נשמעו קולות וצעקות. אלו היו "תומכי מובארכ" שיצאו לצעדות תמיכה בו. אלו היו צעדות מאורגנות, עם תצלומים של המנהיג, טנדרים עם מגפונים ומערכות הסברה ואנשים קולניים ולא נעימים עליהם. ה"תומכים" המאורגנים היו כל כך שונים מן האנשים הפשוטים שדיברו איתי רק זמן קצר קודם בסמטא מרוחקת של השוק, ליד החנות שלהם שנבזזה בלילות המהפכה, ולמרות זאת הצטרפתי אליהם. הם הזמינו אותי, והאמת היה בזה שינוי מרענן – הלכתי עם הפגנה מלווה בשוטרים חמושים מבלי לחשוש מהשוטרים. עד אותו רגע, שוטרים היו סכנה עבורי, אבל היה ברור לי ולהם שאם אני מסקר הפגנה שהיא בעד מובארכ, אין שום בעיה.
זו הייתה צעדה ארוכה, ומעניינת שעוד אכתוב עליה בהזדמנות אחרת. תהלוכות כאלו , כמו זו שהצטרפתי אליה, יצאו ממקומות שונים בקהיר וצעדו לעבר המרכז – כיכר תחריר ובניין הטלוויזיה. במהלך הצעדה נפרדתי מבלי לשים לב מהברזילאים ונשארתי לבד. כשהתקרבנו לכיכר תחריר האווירה השתנתה. הכול סביב הפך כועס יותר, אלים יותר, אפילו – רצחני יותר. אותם אנשים של מובארכ שהזמינו אותי להצטרף אליהם התחילו להרביץ לי, או במילים פחות מכובסות – לפוצץ לי את הצורה. עם הרבה מזל הצלחתי לברוח מהם ולהגיע למלון. לעיתונאים אחרים היה פחות מזל. האלימות המשתוללת הפכה לקרב גלדיאטורים של המאה ה- 21 תומכי מובארכ נגד יושבי כיכר תחריר – כ- 20,000 איש שנלחמו אחד נגד השני במוטות ברזל, סלעים ואבנים. זה נגמר בהרוגים ופצועים. שעתיים אחר כך ההוראה שקיבלתי הייתה חד משמעית – לעזוב את קהיר.

למה סיפרתי את זה היום? – אולי כדי לשוב ולזכור שהמציאות מורכבת יותר מכפי שאנו רואים בטלוויזיה, גם אם אנחנו העיתונאים באמת מנסים להציג את התמונה המלאה. מי אתה מובארכ האמיתי? – האבא של אותם סוחרים בשוק שבאמת ובתמים אהבו את האיש, או המנהיג ששלח בריונים בכסות של תומכים כדי להתנגש במפגיני הכיכר. כנראה שניהם.
וסיבה נוספת – כדי לזכור שצריך לחפש תמיד את הקול האחר, הקול שאינו בהכרח קולני. קל היה ליפול בשבי הרומנטיות של המהפכה. לא היית צריך להתאמץ יותר מדי למצוא אנשים שמוכנים לתקוף את מובארכ אל מול המצלמות באותם ימים בקהיר, כפי שאני מאמין קורה גם עכשיו אחרי גזר הדין. ועדיין – אחמד שאפיק, האיש שמזוהה עם מובארכ זכה ביותר מ- 20% מהקולות בבחירות ומתמודד לנשיאות בסיבוב השני. אני מאמין שבסמטה הקטנה וההרוסה בשוק בקהיר ובסמטאות רבות ברחבי מצרים מבכים היום את גזר הדין של מובארכ . הם פשוט עושים זאת בשקט. מה לעשות, זה לא פופולארי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s