האש בכרמל, שר הפנים והשד העדתי

אחת בצהריים. הטלפון צלצל. בצד השני היה אסף אפרתי, עורך מבט באותו יום: "איתי – לאלירן (טל) יש היום כתבה גדולה, סיפור בלעדי, ומכיוון שהכתבה שלך נפלה איכפת לך לעלות לחיפה ולשדר קצת מהשרפה הגדולה שמתחוללת שם?". לא התלהבתי אבל מה לעשות, זו העבודה. אסף עוד ניחם אותי: "תשדר קצת למהדורות של אחרי הצהריים, ואם האש עוד תבער בלילה תעדכן איזו דקה במבט". רוטינת שריפות רגילה, או במילים פחות עדינות – שריפות תופסות כותרות רק אם חס וחלילה נפגעים בהן אנשים. אף אחד לא יכול היה לצפות מה יקרה רק שעות ספורות אחרי השיחה הזאת.  

 Image

27 שעות ברצף עמדתי ושידרתי. בעצם, "עמדתי" זו לא המילה הכי מדויקת. תחילת השידור היתה תוך כדי ריצה. כשהגיעו הידיעות על האסון הנורא, שכבר היה ברור שאוטובוס הצוערים נשרף ושקציני המשטרה והכבאים שניסו לחלצו לא שרדו אף הם, היינו בחפ"ק. היה שם בלגאן נוראי, שאופייני לאירועים כאלה – צוותים של משטרה, כיבוי אש ומד"א מנסים להבין מה קורה, להגיב, לשלוח כבאיות למוקדי האש וניידות משטרה לחסום צירי תנועה. פרסנו שם את הניידת שלנו והתחלנו לשדר, לעדכן מה קורה. לספר על קריאות המצוקה שנשמעו בקשר, על התגובה הקשה של החברים בחפ"ק, על תחושת חוסר האונים. במרחק של כמה מאות מטרים מאיתנו נראו הלהבות. אולי לא נעים להגיד, אבל זה היה הרקע ש"חיפשנו" שיוכל להדגים לצופה מה קורה. עם זאת חשוב להדגיש – לא הסתכנו או עשינו משהו פזיז בשם התמונה הטובה על המסך. עמדנו ליד עמדות הפיקוד של כל כוחות הביטחון וההצלה, ובאישורם.

 האש הייתה ברקע. להבות לא גדולות במיוחד, לא מאיימות. האמת – זה נראה כמו כמה מדורות ל"ג בעומר צפופות מדי ובאזור לא הכי מתאים, אבל בטח לא כמו אסון. ואז – כשראיינתי את אחד הכבאים הראשונים שחזר מהאוטובוס, נשמעו לפתע שוב צעקות: "הרוח". הרוח שינתה כיוון. הכבאים האיצו בכולם להיעלם מהמקום. אתה לא מרגיש שמשהו קורה. בשניות הראשונות הכול מסביב נראה אותו דבר, ההיסטריה לא באמת ברורה. אתה לא באמת מבין עד כמה העניין מסוכן עד למבט הראשון לעבר האש. מה שהיה רק לפני דקות להבות מנומנמות הפך לעמודי אש שהסתערו שוצפים לכיוון שלנו. קיפלנו את הציוד במהירות האפשרית (תוך כדי מעבר לשידור בטלפון) ונמלטנו מהמקום. התמקמנו בחנייה מעל החי-בר, ליד האוניברסיטה. בפעם הבאה שעברתי ליד המקום שבו היה החפ"ק, הכול היה שחור.

Image 

יומיים אחר כך, בלילה של מוצאי שבת, יצאתי לעשות כתבה על קיבוץ בית אורן. בית אורן נפגע קשה בשריפה. מרבית תושביו פונו, ובמקום נשאר רק צוות כוננות שכיבה שריפות נוספות שהמשיכו לפרוץ מן הגחלים שלחשו בשטח ובעיקר – הגן מביזה ופריצות. אנשים "טובים" ניצלו את המצב וגנבו מזגנים, ציוד חקלאי ומכל הבא ליד בעוד האש עדיין בוערת. הבעיה הייתה שכוחות הביטחון סגרו את הכביש לבית אורן בטענה שהוא מסוכן, ולא אפשרו לאנשי הקיבוץ לנסוע עליו, להחליף את צוות הכוננות ולהביא מזון ואספקה. שוטרים הקימו מחסום בצומת המוביל לקיבוץ, וזהו. אין יוצא ואין בא. לכאורה. למה לכאורה. כי בשיטה הישראלית המקובלת הדרך הצרה הפכה למיני אוטוסטראדה. כלי רכב של מכבי אש, משטרה, פקחי איכות סביבה, יערנים, אפילו יחידות צבא שאין דבר בינן ובין כיבוי אש – כווווולם נסעו על הכביש האומלל – להם זה לא מסוכן – הרי יש להם תעודה. רק לתושבי המקום למודי השריפות לא נתנו לעבור.

 הגענו לקיבוץ, אל תשאלו איך והתחלנו לצלם. אפילו השתתפנו במרדף אחרי רכב של בוזזים שנמלט ליער. בסביבות השעה 10 בלילה, עמדנו יחד עם חברי הקיבוץ המעטים בשער, שותים קפה ושומעים סיפורים על השריפה. פתאום שיירה מתקרבת – מספר כלי רכב עם ליווי משטרתי. שר הפנים אלי ישי הגיע. כמובן שהצוות ואני נגשנו אל מכוניתו של השר. הוא פתח את החלון, ואני התפלאתי שאפשרו לכבוד השר לעבור על הציר המוגדר "מסוכן". "שר הפנים" שאלתי, "איך הרשו לך להגיע לכאן, איך נסעת על הציר הזה?". הוא ממש כעס עלי. רתח. הוא התחיל לומר לי – אני שר הפנים, מותר לי לנסוע לאן שאני רוצה, וחוץ מזה – מה נראה לך? שלשס"ניק לא יתנו להיכנס לקיבוץ?". אלי ישי לא הבין או לא ידע שהכביש סגור לתנועה לאנשי הקיבוץ, אבל גם אחרי ששיחתנו נמשכה והסברתי לא את הבעיה הוא לא נרגע. איך "בחוצפתי" העזתי לשאול מי הרשה לו לנוע על הציר. לאורך כל הביקור וההסתובבות בקיבוץ באו אלי אנשיו בטענות.

 תשובה עניינית לא קיבלתי באותו לילה אבל מה שהכי מטריד אותי וממשיך להטריד עד היום הוא האמירה שלו, ואחר כך של אנשיו על שגם לש"סניק מותר להגיע לקיבוץ, שהקיבוצניקים שמחים לפתוח את השערים לאנשי ש"ס. האש אפפה אותנו באותם רגעים, גם כמטאפורה וגם במציאות. הכבאים עוד לא השתלטו על השרפה – עצים אוכלו, עשן בכל פינה והכול במרחק של מאות לפעמים עשרות מטרים מאיתנו. היער עדיין בער וכמה מבתי הקיבוץ היו מפוחמים לחלוטין. ועדיין – שר בממשלת ישראל, שר ותיק, בכיר ללא ספק ובעל מעמד – כשהרגיש במצוקה מול עיתונאי צעיר באמצע הלילה נשלף ממנו ישר הנושא העדתי, ש"ס מול קיבוץ. כאילו שלאש שבערה סביבנו איכפת.

 קל להיות פופוליסט ברגעים אלה ולומר – אם שירותי הכיבוי בארץ היו כוללים או ישיבות הוא בוודאי היה דואג להם לתקציבים. יכול להיות שיש מן האמת באמירה הזאת. הלא לשירותי הכיבוי אין לובי או מפלגה, אבל אסור לשכוח שהיו הרבה שרי פנים לפני אלי ישי ממפלגות אחרות ועם דעות שונות שלא דאגו לשירותי הכיבוי. התשובה שלו חקוקה אצלי עד היום כי היא מדגימה בעיני את השבר בחברה החרדית, את השריטה הזאת של הקיפוח, של העדתיות. החברה החרדית והדתית היא האחרונה שבה באמת יש משמעות אם אתה מזרחי או אשכנזי – באיזה נוסח אתה מתפלל, מה אתה אוכל בפסח ולאיזה בית ספר אתה שולח את הילדים. התחושות שהמציאות הזאת יוצרת טבועות כל כך עמוק, שהן הראשונות שיוצאת החוצה. השריטה נשלפת בקלות, גם כשהיא לחלוטין לא קשורה, למשל – בזמן שמסביב הכול בוער. הבעיה הגדולה היא שכולנו משלמים את מחיר האפליה החרדית. הרגשות שהוא יוצרת מנוצלים, מטופחים ושולחים לשונות מאכלים סביבם. כמו אש.  

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s