הבריטים פישלו בגדול בטקס הפתיחה של האולימפיאדה

לא, הכותרת הזאת היא לא טעות, גם לא נסיון למשוך את העין. אני באמת חושב שהבריטים הצליחו להרוס את טקס הפתיחה. לא שלא היה יפה – היה מאד נחמד – הפעמון, המהפכה התעשייתית, המחווה למוסיקה הבריטית, ההומור המשובח (ג'יימס בונד והמלכה, רואן אטקינסון כמובן), אפילו סבתא פולה שהתחזתה לפול מקרטני הייתה לא רעה… ובכל זאת – אין כמעט אולימפיאדה שהטקס בה הוא לא מרהיב ומחשמל, לא זו הנקודה. טקסי פתיחה נזכרים לאורך ההיסטוריה ברגע הדלקת הלפיד – וכאן טעו בלונדון, בגדול.

"ספורטאי העתיד". חבורת ילדים אנונימיים עם הרבה כוונות טובות מקיפים את האצטדיון ומדליקים לפיד מרהיב כשלעצמו, המורכב באופן סמלי מכלל המשלחות המשתתפות. נכון – זה מאד פוליטיקלי קורקט, נשמע נהדר, אפילו עם חזון, אבל זו בדיוק הבעיה. זה מתאים לטקס סיום בבית ספר או לויצ"ו. צריך להביט רגע לאחור כדי להבין עד כמה הטעות הבריטית הייתה גדולה.

אטלנטה 1996 – מוחמד עלי הגדול, רועד כבר מפרקינסון ולא מגודל המעמד, מדליק את האש האולימפית. זוכה מדלית הזהב מרומא שזרק אותה לנהר אחרי שארצו התנכלה לו בגלל צבע עורו, בגלל התנגדותו למלחמת ויאטנם, זוכה לכבוד הגדול ביותר. מחווה לספורטאי ענק אבל לא פחות מזה – רגע שהוא הרבה יותר מספורט. מחווה שיש בה הכרה במיעוט השחור, בזכויות האדם ובחופש הדיבור. רגע היסטורי.

סידני 2000 – שורה של בכירי ספורטאי אוסטרליה מעבירים את הלפיד האחד לשני (אחת מהן בכסא גלגלים – הנה לכם בריטים, אפשר פוליטיקלי קורקט בלי להרוס את הרגע), ובסיום מדליקה את הלפיד קתי פרימן, אלופת העולם ב- 400 מ' שתוך שבוע תהפוך גם לאלופה אולימפית. אתלטית אבוריג'נית . שוב – רגע שיש בו יותר מהפעולה עצמה אלא אמירה פוליטית, התנצלות בפני מיעוט שדוכא מאות שנים. תגידו גם זה סוג של פוליטיקלי קוורקט מעצבן, יכול להיות, אבל זהו השילוב המנצח של ספורטאי ענק עם הישגים מוכחים ואמירה שתיחרט כרגע היסטורי, לא עוד קלישאה חבוטה בסגנון "ספורטאי העתיד". גם מלכות יופי רוצות שלום עולמי, אבל להבדיל יש אנשים שמקבלים על שלום פרס נובל. אלו יצקו לקלישאה תוכן במעשיהם ובהשגיהם.

רוצים עוד דוגמה כמה זהות מדליק המשואה האולימפית חשובה – בכל ערך של כל אולימפיאדה בויקיפדיה, בצד נתונים כמו כמות משתתפים ותאריכים, מופיע גם שם מדליק הלפיד. זה חשוב לנו, אוהדי הספורט והאנשים שמאמינים שספורט יכול להיות יותר מאשר תוצאה במשחק. המדליק הוא דמות ייצוגית, אדם בעל הישגים אדירים שאורו הולך לפני המחנה. האור הזה יכול להיות ספורטיבי נטו – כמו המתמעמל הנפלא לי נינג (בייג'ינג 2008) ויכול להיות גם עם ערך מוסף כמו פרימן ועלי או אנריקטה בסיליו – האתלטית המקסיקנית שהדליקה את האש ב- 1968 – האשה הראשונה שעשתה זאת.

לבריטים לא חסרים ספורטים מפוארים. סטיב רדגרייב המפולא, גדול החותרים מאז ומעולם, שזכה במדליות זהב בחמש אולימפיאדות רצופות הוא רק אחד מהם. הוא יותר מראוי, אבל בעיני הוא הושפל כשנאלץ למסור את הלפיד לקייטנה המקפצת. כך נמנעה ממנו הכניסה הכה ראויה לו לדפי ההיסטוריה. פוליטקלי קורקט, מה לעשות.

לא סתם נוצרות מסורות. מדליק המשואה האוליפית היא מסורת מנצחת. מי היה מאמין שדווקא הבריטים ישברו את המסורת. מי היה מאמין שדווקא לבריטים צריך להסביר שמסורת חשובה.

תעלומת התמונות ממנזר נוטרדאם

שידור הכתבה ביומן על התעלומה נדחה בגלל האירועים. הכתבה תשודר ביומן ב- 27.7.12

מצטער

מבקשים את עזרת הציבור בזיהוי 1,500 אנשים!!!

 מזהים מישהו בתמונות האלה?

 

 ואולי באלה?

 תסתכלו טוב – אולי מישהו מוכר כאן?

 

האמת יכולנו להמשיך עוד שעות עם המדור לחיפוש קרובים הזה. יש 197 לוחות כאלה שעל כל אחד מהם מספר תמונות, אבל בואו נעשה קודם קצת סדר. מדובר באחד הסיפורים המרתקים ביותר שעבדתי עליהם. למעשה אני מעורב בתחקיר הזה כבר שנה וחצי כמעט (לא ברצף כמובן), ועכשיו כשהוא עומד לצאת לאור אני מודה שאני אפילו קצת מתרגש. ספק אם אגאתה כריסטי הייתה יכולה לכתוב את הסיפור הזה טוב יותר. יש בו את כל המרכיבים של סיפור מתח – מנזרים אפלוליים, אוצר במרתף, אזור גבול, מלחמות ותעלומה אחת גדולה – רק שזו המציאות.

 הסיפור הזה מתחיל כנראה אי שם בסוף המאה ה- 19, כך אנחנו מעריכים את התמונות הראשונות אבל שוב אני מקדים את המאוחר. מבחינתנו נקודת ההתחלה היא לפני כשמונה עשרה שנים, במנזר נוטרדאם בירושלים.  במהלך השיפוצים שהסבו את המקום למלון שהוא היום עבדו פועלים במרתף, ונתקלו באחד החדרים התת קרקעיים בקופסאות עם לוחות זכוכית מצולמים, נגטיבים מהסוג הישן. הלוחות היו במצב קשה – מלאים באבק, חלקם שבורים וסדוקים, מלוכלכים ומוזנחים, עד כי היה קשה לזהות את התמונות ואת הדיוקנאות המתנוססים עליהם.

 נזירי נוטרדאם לא הכירו את לוחות הזכוכית, ולא היה ברור כיצד הגיעו למרתף. הם לא היו של מסדר הנזירים ולכן החליטו להעבירם למנזר סט. אטיין, ולא סתם . במנזר סט. אטיין יש "פוטוטק" (ספריית צילומים) עשירה עם יותר מ- 17,000 לוחות זכוכית המתעדות את תולדות ארץ ישראל. רבות מאלפי התמונות צולמו בידי ראשוני הנזירים הדומינקנים שבאו לארץ בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה- 20. ראש ה"פוטוטק" האב דה טרגון – מומחה ובקיא בהיסטוריה המצולמת של ארץ ישראל וירושלים בפרט, ניקה וסידר את הלוחות הישנים, והניחם בספריה המפוארת שלו.

 האב ז'אן-מישל דה טרגון ואני נכנסים למרתף של מנזר נוטרדאם (צילום: עדנה עסיס, יד בן צבי)

 כעבור יותר מעשר שנים דה טרגון קיבל סורק דיגיטלי. הוא סרק קודם את כל 17,000 לוחות הזכוכית שלו – כדי לשמר אותם, ואז התפנה לסרוק גם את הלוחות שהגיעו ממנזר נוטרדאם. באמצעות תוכנת פוטושופ הוא הפך את הנגטיב לפוזיטיב – ונדהם!!!! אין שום הגיון שהתמונות האלו יהיו בנוטרדאם. התמונות הן בעיקר של יהודים. אלפי תמונות של יהודים מסוף המאה התשע עשרה ועד תחילת שנות החמישים – תמונות של משפחות ובודדים, תמונות של חיילים, זקנים, ילדים, ניצולי שואה, תמונות ממחנות העקורים מקפריסין, תמונות שהוצאו מתוך תעודות, צילומים של אנשים ש"תפסו" אותם ברגע לצד צילומי סטודיו מוקפדים. בחלק מהתמונות ניכר שהן "תמונות של בית" כלומר שהיו באלבומים ביתיים, והועתקו משם ללוח הזכוכית.

  האב דה טרגון הביא בסוד העניינים את נירית שלו-כליפא, אוצרת והיסטוריונית מיד בן צבי, ונירית שהיא גם בולדוזר אנושי שמסוגל להזיז הרים וגם חברה טובה החליטה שחייבים לפענח מה הסיפור מאחורי הלוחות המסתוריים. היא שיתפה אותי בחידה והצטרף אלינו גם ניר חסון מהארץ וצוות אנשים נהדר מיד בן צבי ויחד יצאנו לפתור את התעלומה.

 עמדו בפנינו בעיקר, למעשה רק, סימני שאלה: איך נוצר אוסף עצום ומגוון כל כך של תמונות? למה אין סדר הגיוני בעבודת הצלם? מי האנשים המצולמים? למה לוחות זכוכית – זו טכניקה שהייתה מיושנת כבר בשנות החמישים – זה כמו להקליט היום שיר בטייפ סלילים, כיצד התגלגלו הלוחות למנזר? מדוע דווקא לשם? ובעיקר – מי צילם ולמה????? האם היו אלו יהודים שעשו את העבודה? נזירים נוצרים? אולי דווקא מוסלמים בתקופת הירדנים או לפני קום המדינה (נירית חושבת שאולי מדובר במשהו בעל אופי חשאי מודיעיני). בקיצור – רב הנסתר על הנגלה…

 איך פותרים את כל השאלות הללו? קודם כל הרבה עבודת רגליים. למשל – על חלק מהתמונות יש מעט סימנים מזהים, בעיקר חותמות של חנויות צילום ישנות -"צלמניות" כפי שנקראו אז. חלק מהצלמניות מוכרות וידועות – כמו פוטו קובץ' או פוטו רקס שהיו שם דבר בירושלים אבל נסגרו מזמן. היו גם חותמות של פוטו גמזו ופוטו אסטרא מנתניה. הלכתי הלוך ושוב ברחובות נתניה, שאלתי אנשים, עברתי מאחד לשני. הרוב לא הכירו כלל את השם. אחד זכר שהיה אבל לא איפה, שני נתן כתובת שגויה, וכך הלאה וכך הלאה, לא נלאה בפרטים. אחרי כמה ימי שיטוטים הגעתי אל אליס יוספזון – מי שהייתה הבעלים והצלמת של פוטו אסטרא, שנסגר כבר לפני יותר מ 25 שנים.

 הסיפור של אליס מקסים – פוטו אסטרא הוקם פחות או יותר עם קום המדינה על ידי ברטולו, עולה מיגוסלביה כבן 50. ב- 1952 רצה ברטולו להגר לגרמניה ומכר את החנות להוריה של אליס, מכיוון שלא היה להם מושג או חצי מושג בצילום ביקשו מברטולו ללמד את אליס הילדה, אז בת 12, את רזי המקצוע "כי לה היה חוש טכני". במשך חודשיים העביר ברטולו לאליס קורס מזורז בצילום ועד היום היא מתייחסת אליו כאל "המאסטר". אליס זיהתה בוודאות את 12 התמונות מפוטו אסטרא שמופיעות על לוחות הזכוכית כתמונות שהיא וברטולו צילמו, אבל… – טוב, אני אשאיר כמה דברים לכתבה ב"יומן". רק אגיד שהפגישה הייתה ממש מרגשת, ושעל כל הצלחה – כמו במקרה של פוטו אסטרא, היו גם הרבה ימי שיטוטים שהסתיימו ללא תוצאות.

 על חלק מהתמונות יש ריטוש שנעשה בטוש אדום, דבר שהצריך זמן, ידע סבלנות, והצמיח אצלנו תילי תילים של פרשנויות. הבאנו מומחים לבדוק את לוחות הזכוכית – אבל הם היו חלוקים. אחד אמר שמקצוען עשה את העבודה, שני טען חובבן. X אמר נעשו בחופזה Y התעקש בסבלנות אין קץ, לכן החלטנו לחפש את האנשים המצולמים או את קרוביהם. ההנחה היא שאם נמצא קבוצה של אנשים שיש להם מכנה משותף כלשהו, יהיה בידנו קצה חוט לפתרון התעלומה.

האב ז'אן-מישל דה טרגון והרסטורטור מיכאל מגן, ראש המעבדה לשימור נייר במוזאון ישראל, בוחנים את לוחות הזכוכית במהלך צילומי הכתבה (צילום: עדנה עסיס, יד בן צבי).

 השיטה, אני חייב להודות הייתה קצת מתישה. הקרנו את הלוחות לותיקי ירושלים, אם תרצו – "ערב שקופיות"… המפגשים היו ארוכים, אפילו מאד. 197 לוחות, ולפעמים אנשים מבקשים שנהפוך במחשב תמונה, נגדיל, ולזכור פנים של מישהו מלפני 60 או 70 שנה… לא פשוט. מה יצא מכל ערבי השקופיות? שוב – לא אספר הכול, רק אומר שההתקדמות בעקבות המפגשים רק סיבכה אותנו יותר. הנה דוגמה:

 באחד המפגשים זיהה אדם בשם ישראל וולטוק את תמונת החתונה של חיים ויפה ברגר. חיים ברגר למד איתו בתיכון וישראל אפילו זכר שהיה בחתונה שבה צולמה התמונה – במלון פלטין בירושלים. חיים ברגר לצערנו מת לפני 3 שנים ויפה אשתו אינה בקו הבריאות, אבל הבן שלהם, ד"ר שמשון ברגר ממש התרגש כששמע על התמונה. הוא סיפר מייד שאבא שלו שירת בהגנה במלחמת העצמאות בפלוגת יהונתן שלחמה במנזר נוטרדאם. ישששששששש!!!! יש לנו זיהו שאפילו מקדם אותנו – חייל ששירת במנזר. אולי מישהו מחיילי הפלוגה צילם את לוחות הזכוכית???.

חיים ויפה ברגר (עם מגן דוד ברקע)

 אבל אז התחילו העובדות להפריע. חיים ברגר נפצע בקרב בח'רבת חמאם (היכן שיד ושם היום), ולא בטוח כלל שלחם בנוטרדאם עם שאר הפלוגה, ויותר מזה – התמונה היא של החתונה שהייתה ב- 1.1.1952. ארבע שנים אחרי המלחמה!!!! בזמן שחיים ברגר לחם שם לכאורה הוא אפילו עוד לא הכיר את אשתו לעתיד. ובכל זאת, איך התגלגלה תמונת הנישואין של הזוג ברגר למרתף בנוטרדאם? אולי גילינו מנהרת זמן… ומה הקשר בין תמונת הזוג ברגר לתמונות שלידם? בנם לא זיהה אף אחד מהאנשים בתצלומים מסביב, וזו כאמור רק דוגמה אחת.

 אז מה עושים עם הסיפור הזה? תשובה ברורה ומוחלטת אין לנו, רק כאמור התחלה של כיוונים אפשריים. מנזר נוטרדאם היה בתחילת שנות ה- 50 על קו הגבול. על הגג שלו הייתה עמדה ובמקום שהו חיילים שאיישו אותה. אבל זה היה רק בחצי אחד של המנזר. החצי השני שימש בימי מלחמת השחרור ומייד לאחריה מעין "מחנה פליטים" לאנשים שפונו מבתיהם בירושלים ולעולים חדשים. מאוחר יותר, עד שהמנזר הוחזר לוותיקן, התגוררו במקום גם סטודנטים של האוניברסיטה העברית. העובדות האלה יכולות להסביר באופן חלקי את כמות התמונות העצומה ואת המגוון הרב שלהן, אם כי כאמור באופן חלקי בלבד. לכן אנחנו פונים לעזרת הציבור. העלינו את כל 197 הלוחות לאתר של "יד בן צבי" כך שכל אחד יכול להיכנס, להסתכל להתרשם ובעיקר – לחפש. אולי מי שיסתכלו בתצלומים יזהו את עצמם/קרובי משפחתם/חברים, יודיעו לנו, וכך (אולי) נמצא את התשובה. זו יכולה להיות תשובה מאד מאכזבת – סטודנט שהתאמן על צילום, אבל היא גם יכולה להיות מרתקת – אולי מרגל, נזיר מתבודד עם כוונות נסתרות, אדם בודד שיצר לעצמו משפחה – מי יודע. http://www.ybz.org.il/notredam

 אזהרה אחרונה לסיום: הצפייה בתמונות ממכרת. כמעט כל אדם שראה אותן שקע בבהייה, בחיפוש האינסופי, בתקווה האנושית כל כך למצוא מישהו מוכר ושייך. אני כל כך מקווה שזה באמת יקרה!!!

הכתבה תשודר ביומן, ערוץ 1 ב-  27.7.12.

 אנא – הפיצו פוסט זה. ככל שיותר אנשים יכירו את תעלומת התמונות ממנזר נוטרדאם כך גדלים הסיכויים לפצח אותה.  

 תודה!

 

 

אל תגייסו אותם – תייבשו אותם

בכל הברדק של השבוע האחרון – ועדת פלסנר, חוק טל, נשיאה בנטל – או בקיצור – גיוס חרדים כן או לא, נזכרתי בכתבה הזאת שעשיתי רק לפני חצי שנה, והנה היא שוב רלבנטית. זה הראיון הראשון שנתן מפקד בה"ד 1 אל"מ ערן ניב אחרי שהדיח את הצוערים שיצאו מן האולם כשהחליטו שהזמרת ממש מיותרת בשבילם וצוערים נוספים שהעדיפו תפילת בוקר על מסדר (הגיון בריא – אבל לא כל כך צבאי).

 בניגוד לציפיות שלי עצמי נהניתי לעשות את הכתבה הזאת, משתי סיבות. האחת – היה נחמד לחזור לבה"ד 1 20 שנה אחרי שעברתי שם קורס קצינים בעצמי (אג"מי, הנדסה קרבית למתעניינים). דקה אחרי שהגעתי לשטח כבר נזכרתי בשמות של היעדים ומאיזה כיוון הכי כדאי לכבוש אותם – כזאת עמוקה השריטה שהצבא מותיר בנו. השנייה- אל"מ ניב באמת הרשים אותי, מה שלא קורה לעיתים קרובות עם לובשי מדים. בניגוד להרבה קצינים במעמדו ובדרגתו שמאוהבים בעצמם ובמילה שלהם (ובכאלה נתקלתי לא מעט גם בצבא וגם כעיתונאי), מצאתי אדם פתוח, חושב, מקשיב ויחד עם זה – שאינו מוותר על העקרונות שלו – וצריך וובוס מרשימים לעשות מה שהוא עשה באקלים הפוליטי היום. אבל לא על זה רציתי לספר.

 הצבא, כפי שניתן היה לראות, מתקשה להתמודד עם השוליים (ההולכים ומתרחבים ומתחרדים) של החברה הדתית לאומית. אמנם לצבא יש פתרונות – "השילוב הראוי", "פלוגה מגדרית" אבל יש בפתרונות האלה הרבה חורים, והם מחזיקים מעמד בין השאר כי מדובר בבעיות בקנה מידה קטן. עכשיו בואו נחשוב רגע בהגיון – האם לקלחת הזאת, שבינתיים על אש קטנה, רוצים כל המתלהמים בכיכר להוסיף את החרדים???? אפשר כבר להודיע לבנות לא להתגייס…

 ערן מתנסח נהדר (אמרתי לכם – איש צבא שונה…). הוא אומר – החילוני מתפשר כשהוא על מדים ושומר כשרות, הדתי נאלץ להקשיב לשירת נשים, יש סטאטוס קוו בצבא. אף אחד לא אוהב את הסטאטוס קוו הזה, אבל כולם מסכימים להיות בו – "כי הם נמצאים במקום שבו הערך המשותף להגנה על המולדת יותר חזק מהאמונות האישיות שלהם או הרצונות האישיים שלהם". מילים כדרבנות. כשמיעוט שבמיעוט לא התיישר עם הקו הזה אל"מ ניב העניק לו במקום דרגות כנפיים, ובצדק, אבל מה יהיה אם המיעוט לא יהיה מיעוט. מה יקרה אם לא יהיה מדובר בשניים-שלושה חיילים, לא בקבוצה של צוערים שיבקשו לשנות מסלול ריצה כי רואים בו בנות בבגד ים אלא בגדוד שלם שיבקש לעשות שינוי בתרגיל כי רואים מרחוק בנות. רק בנות, לא "בנות בבגד ים" – בלבוש מלא, או כי יש ספק קטן לגבי הכשרות של האוכל בשטח. מה יקרה אז? כמה חיילים כבר אפשר להדיח?. מישהו באמת רואה את החרדים מוותרים על חלק מהאמונות האישיות למען הערך המשותף של הגנת המולדת? בצה"ל בוודאי יגידו "נצטרך להתגמש" אבל זו לא תהיה התגמשות. זה יהיה פליק-פלאק לאחור עם צוקאהארה ובורג או במילים אחרות – צה"ל יצטרף להתקפל, לוותר על ערכים כדי לקלוט חרדים.

 האמת, לפי ועדת פלסנר הסיכוי שדבר כזה יקרה קטן, בוודאי לא בחוד החנית – היחידות הקרביות. הוועדה מדברת על גיוס מי ש"תורתו – אומנותו" בגיל 23. בגיל הזה החרדי הממוצע הוא כבר אבא (אפילו ליותר מילד אחד, ולא רק במקרה של תאומים). מה המשמעות – האפקטיביות שלו כחייל תהיה קטנה מאד, הסבירות שילך לחייל קרבי נמוכה ביותר אבל העלות שלו לצה"ל תהיה גבוהה מאד, יותר מאשר של חייל רגיל – המשכורת של החייל החרדי תהיה גבוהה יותר, הוא יקבל סיוע ת"ש (בצדק לפי כללי הצבא היום) וההתאמות שצה"ל יצטרך לעשות בשבילו (כשרות, מגורים, תנאים, פתרונות ת"ש נוספים) יהיו גבוהות מאד. מדובר על אלפי שקלים בחודש לחייל. אם תשאלו את מרבית המפגינים בכיכר שזעקו בעד גיוס חרדים הם גם יגידו לכם שהם בעד קיצוץ בתקציב הביטחון?

 אז מה לעשות? לוותר לחרדים רק כי הם ישנו את אופי הצבא? כי יקר מדי? להתקפל ולשמר את העוול ההיסטורי של אוכלוסיה שמשרתת, נלחמת ועובדת לעומת מי שמוותרים על כך מראש? לא! בוודאי שלא. צריך להודיע כי גיל הגיוס הוא 18. שמונה עשרה – נקודה!!! ואגב, כפי שיש "ספורטאי מצטיין", "רקדן מצטיין" ו"מוסיקאי מצטיין" שזוכים בהקלות משמעותיות בשירות כדי שיוכלו להמשיך ולטפח את כישרונם, כך יכול להיות מספר מוגבל של כמה עשרות "עילוי בתורה מצטיין". זה אפילו מתבקש.

 במקביל צריכה לקום רשות לאומית לשירות לאומי. מה לעשות, השירות הצבאי לא מתאים לכולם. זה נכון לחרדים, זה נכון לערבים, זה נכון גם לחלק מהחילונים. האלטרנטיבה הזאת חשובה כי היא תאפשר לשמר את הצבא, לצמצם את הבעיות שאל"מ ניב כבר מתחיל להתמודד איתן בבה"ד 1, או לפחות למנוע מצה"ל להתחרד לצורך קבלת החרדים. כך לפי דבריו של אל"מ ניב, כל אחד יוכל להיות חלק ממשהו שהוא הרבה יותר גדול ממנו.  

 על הפתרון הזה צריך להחליט עכשיו אבל לקדם אותו בשלבים. וובר אמר ש"הזמן הוא מקדם הלגיטימציה הטוב ביותר", ואכן – גם החרדים גם הערבים וגם אנחנו החילונים נצטרך להסתגל לשינויים. והנה שאלת מיליון הדולר – מה עושים עם מי שלא מוכן לשאת בנטל, מי שלא מוכן להיות חלק מהשלם הנקרא מדינת ישראל. התשובה פשוטה – קודם כל מתגמלים טוב יותר את המשרתים בצבא, בוודאי ביחידות הקרביות (כן, תגמול גבוה יותר מאלו שעושים שירות לאומי כי מה לעשות, אין דין התנדבות בבית חולים כשלוש שנים בשריון או בגבעתי), ולגבי מי שלא רוצה לקחת חלק במשחק – מייבשים אותו. אין הקצבות, אין מימון לישיבות, אין הקצאות לאברכים אין, אין ואין. זהו. נגמר.     

כי תדע כל אם עבריה – מי שלא מתגייס – מתייבש.

 

יונתן הקטן לא כל כך רוצה לגן

 הגמד סיים גן בשעה טובה, משנה הבאה – סטודנט מן המניין בכיתה א'. הוא הצהיר שהוא מאד אוהב את הגננת שלו, שהוא יתגעגע אליה, אבל הוא לא כל כך אוהב את הגן. איך זה? הלא בדרך כלל פני הגן כפני הגננת, לא? מקובל לחשוב שהמשוואה פשוטה: גננת טובה = גן טוב. ובכן, הגננת של הגמד באמת נהדרת, הסייעת מקסימה, המנהלת מצוינת וגם בית הספר טוב מאד, אבל זו בדיוק הבעיה. הוא הולך לבית ספר, לא לגן, להמצאה החינוכית המאד לא מוצלחת הקרויה "חטיבה צעירה".

הסבר קצר מה זו חטיבה צעירה למי שלא מכיר: גן החובה משולב בבית הספר. במבנה אחד יש כיתת גן, כיתה א' ומרחב משותף. יש מורה, גננת וסייעת משותפת, ויש פעילויות משותפות לילדי הכיתה והגן. החטיבה הצעירה אמנם מבודלת משאר בית הספר, אבל היא עדיין חלק אינטגרלי ממנו. המטרה, כמו כל המטרות בחינוך, טובה – להקל על השתלבות הילדים בכיתה א', כלומר כשיגיע זמנו ללמוד לקרוא ולכתוב (לא שהם לא מתחילים לעסוק בתכנים האלה כבר בגן), הילד יוכל להתרכז בלימודים וכל חבלי הקליטה וההסתגלות למסגרת החדשה יהיו כבר מאחוריו.

האמת, לי אין הרבה מה להתלונן. הילדים שלי מסתגלים נהדר (הגמד הוא השני שלנו בחטיבה הצעירה. הגמדה כבר סטודנטית מובחרת, סיימה כיתה ד'), חכמים כמו אמא לשמחתי, ואין להם בעיות מיוחדות. אבל חברים שלהם שכן יש להם קשיים, מקבלים את "הלם בית הספר" בגן במקום בכיתה א'. נכון, אז הם לא צריכים ללמוד במקביל (וגם זה כאמור לא מדויק, כי מתחילים כבר ללמוד מספרים ואותיות), אבל הם צעירים יותר בשנה משמעותית ופחות בשלים להתמודד עם אותם קשיים. השמועה אומרת שיש כאלה שממש קשה להם בשנה הראשונה של התואר הראשון אז אולי נשלח את הילדים לאוניברסיטה כבר בגיל 5 ונפתור גם את הסוגיה הזאת???

 הכוונות מאחורי החטיבה הצעירה כאמור נהדרות אבל מרוב פדגוגיות שכחו דבר נורא פשוט. הם בני 5. רק בני 5. הם זקוקים לאינטימיות ולמסגרת הקטנה והביתית של גן, והאינטימיות הזאת הולכת לאיבוד בחטיבה הצעירה.

דוגמאות לא חסרות- נוסעים בהסעה, באוטובוסים (בבית ספר אזורי). נכון, האוטובוס הוא חלק מהחוויה, ויש חונך מכיתה ו' בחצי שנה הראשונה שזה בכלל נהדר ומקסים, אבל כך נמנע מאבא או אמא לבוא עם הגמד לגן, לדבר באופן קבוע עם הגננת, להיות עם האצבע על הדופק. בטח אתם אומרים לעצמכם – הבעיה של האבא, לא של הילד. האבא מרגיש מנותק. אז לא – במצב הזה הבעיה היא של כולם – של ההורים, של הצוות ובמיוחד של הילד. זו בדיוק הפגיעה במשפחתיות שגן אמור להעניק.  

עוד דוגמה – לקראת יום ההולדת שלו הגמד רצה לחלק הזמנות לחברים אבל התבייש ללכת לבד. עוד קטן, אמרתי לכם. אז הוא ביקש שאבא יבוא איתו, ואבא כמובן בא. קצת אחרי 08:15, שעת התחלת הלימודים התייצבנו בשער בית הספר, מתוך הנחה שהילדים כבר בכיתות וכך יהיה קל יותר לחלק את ההזמנות. השומר בכניסה לבית הספר עצר אותנו. אסור להורים להיכנס. לא בלי תאום ובלי הזמנה מראש ובטח שלא בשעה הראשונה מייד אחרי תחילת הלימודים. אלו נהלי בית הספר ואתם יודעים מה – הם אפילו צודקים. היו מספיק הורים מטומטמים שהתנהגו כמו מפגרים כדי שבבית הספר יחליטו על הנהלים האלה, אבל הילד שלי לא בבית ספר. הוא ילד בגן שרוצה בסך הכול לחלק הזמנות לחברים שלו ליום הולדת.

עוד אחת – הגמד לא מוכן אפילו לשמוע על יום השואה. אומרים "שואה" והוא סותם את האוזניים. למה? כי ילד בגן לא צריך להיות נוכח בטקס יום השואה של בית ספר. לא מתאים. ובכלל, בכל חג ומועד – הם צריכים ללכת ולהשתתף ב"טקס". לשמוע ילדים גדולים מקריאים קטעי שירה (שלא בטוח שהם מבינים אותם אבל זה כבר סיפור אחר), להיות פרט קטן מתוך המון גדול. אין ספק – ככה מקלים עליהם את ההשתלבות בכיתה א…. מה רע במסיבה קטנה ואינטימית של שלושים ילדים עם גננת וטייפ עם שירים?

 ויש עוד המון דוגמאות שלכולן שורה תחתונה אחת. הם ילדים, הם צריכים גן. 100% גן לא בית ספר ולא אף המצאה נוספת של אנשים שחושבים ש"חינוך" משמעו לימודים יותר טובים.

לא לטעות, אני לא מאלה שאומר – תנו להם להיות ילדים בכל מחיר, אל תלחיצו אותם, בלי תחרותיות, אל תבחנו. אין מה לעשות, החיים מלחיצים, תחרותיים ומעמידים מבחנים, ולכן גם מערכת החינוך צריכה להיות כזאת. אני ממש לא מתלהב מהשיטה האנטרופוסופית – לאסוף את כל הילדים בכיתה י' וללמד אותם מהר לקרוא כי מחר יש בחינת בגרות ואין ברירה חייבים להפסיק לנגן ולשחק – לא מת על זה. תלמדו, תבחנו, תלחיצו, תנהיגו משמעת – השאלה מתי. אסור לברוח לקיצוניות השנייה. כמו כל דבר בחיים – צריך פרופורציות. המסקנה פשוטה: להודיע שהניסוי נכשל ו"לחזור למקורות" אל הגן הישן והטוב. ברור לי שלא פשוט לעשות זאת, במיוחד לוגיסטית.

למרות שקל ל"מומחים" למיניהם לפתור את כל מה שכתבתי כאן ולומר עוד אבא שחושב שהוא מבין, עוד הורה שדוחף את האף. התשובה פשוטה – כן. אני עוד אבא. בעיקר אבא, וזה מה שאני רואה, ואכפת לי. אז כתבתי: תנו להם להיות ילדים. תקראו להם סטודנטים בצחוק, אל תהפכו אותם לכאלה בגיל 5.