יונתן הקטן לא כל כך רוצה לגן

 הגמד סיים גן בשעה טובה, משנה הבאה – סטודנט מן המניין בכיתה א'. הוא הצהיר שהוא מאד אוהב את הגננת שלו, שהוא יתגעגע אליה, אבל הוא לא כל כך אוהב את הגן. איך זה? הלא בדרך כלל פני הגן כפני הגננת, לא? מקובל לחשוב שהמשוואה פשוטה: גננת טובה = גן טוב. ובכן, הגננת של הגמד באמת נהדרת, הסייעת מקסימה, המנהלת מצוינת וגם בית הספר טוב מאד, אבל זו בדיוק הבעיה. הוא הולך לבית ספר, לא לגן, להמצאה החינוכית המאד לא מוצלחת הקרויה "חטיבה צעירה".

Image

הסבר קצר מה זו חטיבה צעירה למי שלא מכיר: גן החובה משולב בבית הספר. במבנה אחד יש כיתת גן, כיתה א' ומרחב משותף. יש מורה, גננת וסייעת משותפת, ויש פעילויות משותפות לילדי הכיתה והגן. החטיבה הצעירה אמנם מבודלת משאר בית הספר, אבל היא עדיין חלק אינטגרלי ממנו. המטרה, כמו כל המטרות בחינוך, טובה – להקל על השתלבות הילדים בכיתה א', כלומר כשיגיע זמנו ללמוד לקרוא ולכתוב (לא שהם לא מתחילים לעסוק בתכנים האלה כבר בגן), הילד יוכל להתרכז בלימודים וכל חבלי הקליטה וההסתגלות למסגרת החדשה יהיו כבר מאחוריו.

האמת, לי אין הרבה מה להתלונן. הילדים שלי מסתגלים נהדר (הגמד הוא השני שלנו בחטיבה הצעירה. הגמדה כבר סטודנטית מובחרת, סיימה כיתה ד'), חכמים כמו אמא לשמחתי, ואין להם בעיות מיוחדות. אבל חברים שלהם שכן יש להם קשיים, מקבלים את "הלם בית הספר" בגן במקום בכיתה א'. נכון, אז הם לא צריכים ללמוד במקביל (וגם זה כאמור לא מדויק, כי מתחילים כבר ללמוד מספרים ואותיות), אבל הם צעירים יותר בשנה משמעותית ופחות בשלים להתמודד עם אותם קשיים. השמועה אומרת שיש כאלה שממש קשה להם בשנה הראשונה של התואר הראשון אז אולי נשלח את הילדים לאוניברסיטה כבר בגיל 5 ונפתור גם את הסוגיה הזאת???

 הכוונות מאחורי החטיבה הצעירה כאמור נהדרות אבל מרוב פדגוגיות שכחו דבר נורא פשוט. הם בני 5. רק בני 5. הם זקוקים לאינטימיות ולמסגרת הקטנה והביתית של גן, והאינטימיות הזאת הולכת לאיבוד בחטיבה הצעירה.

דוגמאות לא חסרות- נוסעים בהסעה, באוטובוסים (בבית ספר אזורי). נכון, האוטובוס הוא חלק מהחוויה, ויש חונך מכיתה ו' בחצי שנה הראשונה שזה בכלל נהדר ומקסים, אבל כך נמנע מאבא או אמא לבוא עם הגמד לגן, לדבר באופן קבוע עם הגננת, להיות עם האצבע על הדופק. בטח אתם אומרים לעצמכם – הבעיה של האבא, לא של הילד. האבא מרגיש מנותק. אז לא – במצב הזה הבעיה היא של כולם – של ההורים, של הצוות ובמיוחד של הילד. זו בדיוק הפגיעה במשפחתיות שגן אמור להעניק.  

עוד דוגמה – לקראת יום ההולדת שלו הגמד רצה לחלק הזמנות לחברים אבל התבייש ללכת לבד. עוד קטן, אמרתי לכם. אז הוא ביקש שאבא יבוא איתו, ואבא כמובן בא. קצת אחרי 08:15, שעת התחלת הלימודים התייצבנו בשער בית הספר, מתוך הנחה שהילדים כבר בכיתות וכך יהיה קל יותר לחלק את ההזמנות. השומר בכניסה לבית הספר עצר אותנו. אסור להורים להיכנס. לא בלי תאום ובלי הזמנה מראש ובטח שלא בשעה הראשונה מייד אחרי תחילת הלימודים. אלו נהלי בית הספר ואתם יודעים מה – הם אפילו צודקים. היו מספיק הורים מטומטמים שהתנהגו כמו מפגרים כדי שבבית הספר יחליטו על הנהלים האלה, אבל הילד שלי לא בבית ספר. הוא ילד בגן שרוצה בסך הכול לחלק הזמנות לחברים שלו ליום הולדת.

עוד אחת – הגמד לא מוכן אפילו לשמוע על יום השואה. אומרים "שואה" והוא סותם את האוזניים. למה? כי ילד בגן לא צריך להיות נוכח בטקס יום השואה של בית ספר. לא מתאים. ובכלל, בכל חג ומועד – הם צריכים ללכת ולהשתתף ב"טקס". לשמוע ילדים גדולים מקריאים קטעי שירה (שלא בטוח שהם מבינים אותם אבל זה כבר סיפור אחר), להיות פרט קטן מתוך המון גדול. אין ספק – ככה מקלים עליהם את ההשתלבות בכיתה א…. מה רע במסיבה קטנה ואינטימית של שלושים ילדים עם גננת וטייפ עם שירים?

 ויש עוד המון דוגמאות שלכולן שורה תחתונה אחת. הם ילדים, הם צריכים גן. 100% גן לא בית ספר ולא אף המצאה נוספת של אנשים שחושבים ש"חינוך" משמעו לימודים יותר טובים.

לא לטעות, אני לא מאלה שאומר – תנו להם להיות ילדים בכל מחיר, אל תלחיצו אותם, בלי תחרותיות, אל תבחנו. אין מה לעשות, החיים מלחיצים, תחרותיים ומעמידים מבחנים, ולכן גם מערכת החינוך צריכה להיות כזאת. אני ממש לא מתלהב מהשיטה האנטרופוסופית – לאסוף את כל הילדים בכיתה י' וללמד אותם מהר לקרוא כי מחר יש בחינת בגרות ואין ברירה חייבים להפסיק לנגן ולשחק – לא מת על זה. תלמדו, תבחנו, תלחיצו, תנהיגו משמעת – השאלה מתי. אסור לברוח לקיצוניות השנייה. כמו כל דבר בחיים – צריך פרופורציות. המסקנה פשוטה: להודיע שהניסוי נכשל ו"לחזור למקורות" אל הגן הישן והטוב. ברור לי שלא פשוט לעשות זאת, במיוחד לוגיסטית.

למרות שקל ל"מומחים" למיניהם לפתור את כל מה שכתבתי כאן ולומר עוד אבא שחושב שהוא מבין, עוד הורה שדוחף את האף. התשובה פשוטה – כן. אני עוד אבא. בעיקר אבא, וזה מה שאני רואה, ואכפת לי. אז כתבתי: תנו להם להיות ילדים. תקראו להם סטודנטים בצחוק, אל תהפכו אותם לכאלה בגיל 5.

תגובה אחת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s