היום (היום הראשון ללימודים) בצהריים. הנייד מצלצל. מספר לא מוכר
– הלו? זה איתי ורד?
– כן.
– איתי ורד מערוץ 1?
– כן, נעים מאד, עם מי יש לי הכבוד?
– (בכעס) תשמע, רשמו את הבן שלי לבית ספר שלא מתאים לו, ובאזור שלנו….
– רגע, רגע, רגע גברתי…
– לא – עכשיו אתה תקשיב – יש שני בתי ספר באזור שלנו, אחד טוב והשני..
– גברתי, רק שנייה בבקשה…
– שום שנייה. יש בית ספר טוב ובית ספר לא טוב. אני רוצה…
– גברתי – את פונה אלי כי אני כתב חינוך?
– כן!!!
– אני כבר ארבע שנים וחצי לא כתב חינוך.
– (אחרי שתיקה ארוכה) אבל כתוב באינטרנט שאתה כתב חינוך.
– אני לא יודע באיזה אתר זה כתוב אבל זה לא מעודכן. הייתי כתב חינוך 1/2 שנה בלבד, ולכל המעורבים בעניין היה ברור שפדגוגיות זה לא הצד החזק שלי.
– מה???
– לא משנה. אם את מעוניינת, אני יכול לתת לך את הטלפון של המערכת בירושלים והם יקשרו אותך עם מיטל שוויגר, היא כתבת החינוך שלנו. היא בחורה נחמדה וכתבת מצוינת ואני בטוח…
– אבל אמרו לי שאתה תפתור לי את הבעיה!!!
– גברתי – הייתי שמח לעזור לו יכולתי אבל…
– לא!!!! אמרו לי שאתה יכול להעביר את הבן שלי בית ספר
– גברתי, אני בקושי מסוגל להעביר עפרון מצד אחד של השולחן לצד השני
השיחה הזאת נמשכה עוד דקות ארוכות. אין לי בעיה עם הטלפון, עם השיחה אלי, ההיפך. הקשר עם אנשים הוא הבסיס של העבודה שלי, לחם חוקי – אנשים פונים וכך נולדות כתבות. יותר מזה, תפקיד התקשורת להציף בעיות, עוולות ומצוקות כדי להביא לפתרונן. אבל זה בדיוק מה שהפריע לי – הגברת בצד השני לא קיוותה לעזרה במציאת פתרון, אלא הייתה בטוחה (אפילו נחושה) שהטלוויזיה כבר תסדר לילד שלה את בית הספר הרצוי.
נחזור רגע למלחמת לבנון השנייה. בבוקר היום הראשון למלחמה, קצת אחרי שאודי גולדווסר ואלדד רגב ז"ל נחטפו, הגעתי לצפון. טסתי לשם עם יואב לימור. יואב התעסק בנושאים הצבאיים, ואני הסתכלתי סביב, דיברתי עם אנשים והבנתי שהעורף בבעיה, אפילו קשה, שהמקלטים ממש לא מוכנים לקלוט את האנשים. אני גאה על כך שהכתבה הראשונה שלי, השידורים הראשונים שלי היו על חוסר המוכנות של העורף – עוד לפני שנורתה קטיושה אחת.
בערב, אחרי השידור במבט, כשירדתי מהגג של חברת מולטיקם בקרית שמונה חיכו לי למטה שלוש או ארבע משפחות עם הילדים. "אין לנו מקלט… המקלט מוצף… השכנים לא פינו…אין לנו לאן לברוח". ניסיתי להסביר להם שעל זה בדיוק דיברתי עכשיו, על זה עשיתי כתבה, שהראיתי והצפתי בדיוק את אותן בעיות שעליהן הם מדברים. אמרתי גם שאני מוכן ללכת איתם לבניין, לראות מה המצב אצלם ואולי מחר אעשה כתבת המשך או שאנסה לעזור בדרך כלשהי. הם לא היו מוכנים לשמוע. הם רצו פתרון. עכשיו. ממני!.
לטלוויזיה בהחלט יש כוח, אפילו רב מאד לפעמים. טלוויזיה יכולה להפעיל את השפעתה כדי לפתור בעיות. אני זוכר את הפעם הראשונה ש"הפעלתי" את הכוח שלי. הייתי תחקירן בתכנית הספורט "המשקיפים" בערוץ 2 עם רון קופמן וירון וילנסקי. התקשרה אישה, שסיפרה שהילד שלה, בן 13, משחק כדורגל באיזו קבוצה נידחת. סתם, משחק בשביל הכיף – מסי הוא לא יהיה. הילד רצה לעבור קבוצה כי החברים שלו בבית ספר החדש משחקים בקבוצה אחרת. כשביקש לעבור מנהל הקבוצה דרש 5,000 ₪ על המעבר. היא ובעלה מורים ומדובר בסכום גבוה מדי בעבורם, שהם לא יכולים להרשות לעצמם, והילד בינתיים בבית. בלי כדורגל, בלי חברים. ביררתי ומצאתי שלקבוצה אין שום זכות לדרוש את הסכום, כל סכום. דיברתי כמה פעמים עם המנהל (המניאק), עם העוזר שלו, הקלטתי את השיחות, חשבתי לעשות מזה אייטם, אבל לא יצא. מעולם לא הייתה כתבה וכל המקרה מעולם לא הוזכר אפילו בתכנית. אבל כשאותה אמא באה להחתים את המנהל (המניאק!) על הטופס הוא אמר לה שהיא צריכה לשלם "כמה שהיא רוצה" והיא אמרה מוותרת על הכבוד לשלם, בזכות התדריך שקיבלה ממני, ובכל זאת קיבלה את החתימה המיוחלת. כאמור, הסיפור הזה לא פורסם מעולם, אבל אני זוכר אותו, ואת ההרגשה הטובה שעשיתי משהו טוב, שניצלתי את הכוח שהעבודה שלי מעניקה לי כדי לעזור לאנשים. פורסם או לא פורסם – התחושה הזאת נהדרת. מאז, היו עוד הרבה מקרים כאלה.
אז מה ההבדל בין אותה אמא מלפני 10 שנים לטלפון של האמא מהיום שרוצה שאעביר את הבן שלה בית ספר, למשפחות מקרית שמונה, לעוד עשרות טלפונים של אנשים שדורשים פתרון כאן ועכשיו ושהכתב צריך לספק אותו (מה צריך?, חייב)? הוודאות. הפסקנות ואי הבנת המציאות. אותם אנשים בטוחים שהמדיה תפתור להם את הבעיה ולא הגופים שאמורים לטפל בה. לא פעם הם צודקים.יש עשרות, מאות, בעצם אלפי מקרים שמדגימים את אוזלת היד של הרשויות, החל מהביטוח הלאומי, דרך משרדי הממשלה וכלה במועצות מקומיות קטנות (או קבוצות כדורגל), גופים שלא עשו דבר עד שהגיע הטלפון מהכתב. אבל יש גם צד שני לעניין.
זו גם הכוחניות של החברה שלנו היום – צורת הדיבור האלימה, הדרישות ללא תחתית, תחושת ה"מגיע לי" וגם הצורך הכוחני והאלים לאיים בהתערבות של "האח הגדול" הכול יכול – אני אביא את הטלוויזיה. גם ה"טלוויזיה" משדרת לאותם אנשים שהיא יכולה לספק את הסחורה. מיכל דליות פותרת למשפחות שלמות בעיות שדורשות טיפול מעמיק של שנים תוך שעה כולל הפסקות פרסומות (וניצול מביש של קטינים – אבל זה כבר סיפור אחר). גם אלון גל הוא עושה כשפים כאילו אין חדרי עריכה וצילומים חוזרים, אפילו במאסטר שף ילדים (עוד ניצול קטינים) הילד במקרה יודע לבשל נהדר, ואף אחד לא מראה איך האמא רדתה בו במטבח שבועות כדי שקצת יראו אותו על המסך. אלו תוכניות שמשדרות בידור זול, אפילו זול מאד במסווה של מציאות.
אז מה עכשיו? האם אני רוצה להפסיק לקבל טלפונים? חס וחלילה. אני רק מבקש שמי שמתקשר יזכור שבסוף הטלפון, בסוף התהליך, כל מה שיכול לצאת – בסך הכול כתבה (וגם זה אולי). עם קצת מזל ויכולת, אולי גם פתרון. יאללה תתקשרו.
מאחורי המצלמה - איתי ורד 