הלו, זה טלוויזיה?

היום (היום הראשון ללימודים) בצהריים. הנייד מצלצל. מספר לא מוכר

 –         הלו? זה איתי ורד?

–         כן.

–         איתי ורד מערוץ 1?

–         כן, נעים מאד, עם מי יש לי הכבוד?

–         (בכעס) תשמע, רשמו את הבן שלי לבית ספר שלא מתאים לו, ובאזור שלנו….

–         רגע, רגע, רגע גברתי…

–         לא – עכשיו אתה תקשיב – יש שני בתי ספר באזור שלנו, אחד טוב והשני..

–         גברתי, רק שנייה בבקשה…

–         שום שנייה. יש בית ספר טוב ובית ספר לא טוב. אני רוצה…

–         גברתי – את פונה אלי כי אני כתב חינוך?

–         כן!!!

–         אני כבר ארבע שנים וחצי לא כתב חינוך.

–         (אחרי שתיקה ארוכה) אבל כתוב באינטרנט שאתה כתב חינוך.

–         אני לא יודע באיזה אתר זה כתוב אבל זה לא מעודכן. הייתי כתב חינוך 1/2 שנה בלבד, ולכל המעורבים בעניין היה ברור שפדגוגיות זה לא הצד החזק שלי.

–         מה???

–         לא משנה. אם את מעוניינת, אני יכול לתת לך את הטלפון של המערכת בירושלים והם יקשרו אותך עם מיטל שוויגר, היא כתבת החינוך שלנו. היא בחורה נחמדה וכתבת מצוינת ואני בטוח…

–         אבל אמרו לי שאתה תפתור לי את הבעיה!!!

–         גברתי – הייתי שמח לעזור לו יכולתי אבל…

–         לא!!!! אמרו לי שאתה יכול להעביר את הבן שלי בית ספר

–         גברתי, אני בקושי מסוגל להעביר עפרון מצד אחד של השולחן לצד השני

 השיחה הזאת נמשכה עוד דקות ארוכות. אין לי בעיה עם הטלפון, עם השיחה אלי, ההיפך. הקשר עם אנשים הוא הבסיס של העבודה שלי, לחם חוקי – אנשים פונים וכך נולדות כתבות. יותר מזה, תפקיד התקשורת להציף בעיות, עוולות ומצוקות כדי להביא לפתרונן. אבל זה בדיוק מה שהפריע לי – הגברת בצד השני לא קיוותה לעזרה במציאת פתרון, אלא הייתה בטוחה (אפילו נחושה) שהטלוויזיה כבר תסדר לילד שלה את בית הספר הרצוי.

נחזור רגע למלחמת לבנון השנייה. בבוקר היום הראשון למלחמה, קצת אחרי שאודי גולדווסר ואלדד רגב ז"ל נחטפו, הגעתי לצפון. טסתי לשם עם יואב לימור. יואב התעסק בנושאים הצבאיים, ואני הסתכלתי סביב, דיברתי עם אנשים והבנתי שהעורף בבעיה, אפילו קשה, שהמקלטים ממש לא מוכנים לקלוט את האנשים. אני גאה על כך שהכתבה הראשונה שלי, השידורים הראשונים שלי היו על חוסר המוכנות של העורף – עוד לפני שנורתה קטיושה אחת.

בערב, אחרי השידור במבט, כשירדתי מהגג של חברת מולטיקם בקרית שמונה חיכו לי למטה שלוש או ארבע משפחות עם הילדים. "אין לנו מקלט… המקלט מוצף… השכנים לא פינו…אין לנו לאן לברוח". ניסיתי להסביר להם שעל זה בדיוק דיברתי עכשיו, על זה עשיתי כתבה, שהראיתי והצפתי בדיוק את אותן בעיות שעליהן הם מדברים. אמרתי גם שאני מוכן ללכת איתם לבניין, לראות מה המצב אצלם ואולי מחר אעשה כתבת המשך או שאנסה לעזור בדרך כלשהי. הם לא היו מוכנים לשמוע. הם רצו פתרון. עכשיו. ממני!.

לטלוויזיה בהחלט יש כוח, אפילו רב מאד לפעמים. טלוויזיה יכולה להפעיל את השפעתה כדי לפתור בעיות. אני זוכר את הפעם הראשונה ש"הפעלתי" את הכוח שלי. הייתי תחקירן בתכנית הספורט "המשקיפים" בערוץ 2 עם רון קופמן וירון וילנסקי. התקשרה אישה, שסיפרה שהילד שלה, בן 13, משחק כדורגל באיזו קבוצה נידחת. סתם, משחק בשביל הכיף – מסי הוא לא יהיה. הילד רצה לעבור קבוצה כי החברים שלו בבית ספר החדש משחקים בקבוצה אחרת. כשביקש לעבור מנהל הקבוצה דרש 5,000 ₪ על המעבר. היא ובעלה מורים ומדובר בסכום גבוה מדי בעבורם, שהם לא יכולים להרשות לעצמם, והילד בינתיים בבית. בלי כדורגל, בלי חברים. ביררתי ומצאתי שלקבוצה אין שום זכות לדרוש את הסכום, כל סכום. דיברתי כמה פעמים עם המנהל (המניאק), עם העוזר שלו, הקלטתי את השיחות, חשבתי לעשות מזה אייטם, אבל לא יצא. מעולם לא הייתה כתבה וכל המקרה מעולם לא הוזכר אפילו בתכנית. אבל כשאותה אמא באה להחתים את המנהל (המניאק!) על הטופס הוא אמר לה שהיא צריכה לשלם "כמה שהיא רוצה" והיא אמרה מוותרת על הכבוד לשלם, בזכות התדריך שקיבלה ממני, ובכל זאת קיבלה את החתימה המיוחלת. כאמור, הסיפור הזה לא פורסם מעולם, אבל אני זוכר אותו, ואת ההרגשה הטובה שעשיתי משהו טוב, שניצלתי את הכוח שהעבודה שלי מעניקה לי כדי לעזור לאנשים. פורסם או לא פורסם – התחושה הזאת נהדרת. מאז, היו עוד הרבה מקרים כאלה.  

אז מה ההבדל בין אותה אמא מלפני 10 שנים לטלפון של האמא מהיום שרוצה שאעביר את הבן שלה בית ספר, למשפחות מקרית שמונה, לעוד עשרות טלפונים של אנשים שדורשים פתרון כאן ועכשיו ושהכתב צריך לספק אותו (מה צריך?, חייב)? הוודאות. הפסקנות ואי הבנת המציאות. אותם אנשים בטוחים שהמדיה תפתור להם את הבעיה ולא הגופים שאמורים לטפל בה. לא פעם הם צודקים.יש עשרות, מאות, בעצם אלפי מקרים שמדגימים את  אוזלת היד של הרשויות, החל מהביטוח הלאומי, דרך משרדי הממשלה וכלה במועצות מקומיות קטנות (או קבוצות כדורגל), גופים  שלא עשו דבר עד שהגיע הטלפון מהכתב. אבל יש גם צד שני לעניין.

זו גם הכוחניות של החברה שלנו היום – צורת הדיבור האלימה, הדרישות ללא תחתית, תחושת ה"מגיע לי" וגם הצורך הכוחני והאלים לאיים בהתערבות של "האח הגדול" הכול יכול – אני אביא את הטלוויזיה. גם ה"טלוויזיה" משדרת לאותם אנשים שהיא יכולה לספק את הסחורה. מיכל דליות פותרת למשפחות שלמות בעיות שדורשות טיפול מעמיק של שנים תוך שעה כולל הפסקות פרסומות (וניצול מביש של קטינים – אבל זה כבר סיפור אחר). גם אלון גל הוא עושה כשפים כאילו אין חדרי עריכה וצילומים חוזרים, אפילו במאסטר שף ילדים (עוד ניצול קטינים) הילד במקרה יודע לבשל נהדר, ואף אחד לא מראה איך האמא רדתה בו במטבח שבועות כדי שקצת יראו אותו על המסך. אלו תוכניות שמשדרות בידור זול, אפילו זול מאד במסווה של מציאות.   

אז מה עכשיו? האם אני רוצה להפסיק לקבל טלפונים? חס וחלילה. אני רק מבקש שמי שמתקשר יזכור שבסוף הטלפון, בסוף התהליך, כל מה שיכול לצאת – בסך הכול כתבה (וגם זה אולי). עם קצת מזל ויכולת, אולי גם פתרון. יאללה תתקשרו.  

תובנות דמוגרפיות בעקבות חופשה משפחתית או הטיול בארץ חרדיה

את השבוע האחרון בילינו בחופשה משפחתית נהדרת בצפון, ישנו באכסניית הנוער "כרי דשא" , שרצנו בכנרת, טיילנו לא מעט (למרות החום) בנחלי הסביבה וגם עשינו רפטינג. באופן מאד לא מפתיע, אנחנו לא היחידים שחשבנו על האפשרות הלא מקורית של טיול בצפון. ההתחככות בהמוני בית ישראל (והעמידה איתם בפקקים – לא חשבו שם במע"צ לגמור את העבודות בכביש הסרגל לפני הקיץ????) הולידו אצלי כמה תובנות דמוגרפיות:

 1. היצור הקרוי "החילוני הארץ ישראלי המצוי" הופך לזן נדיר שלא לומר על גבול הנכחד. לתופעה יש מספר הסברים אפשריים:

א.      התחושה הזאת חזקה במיוחד כשמטיילים במהלך "בין הזמנים" – שלושת השבועות שבהם יוצאים בני הישיבות והכוללים לחופשה (ולא, זה לא הזמן שהם הולכים לעבוד כפי שחשב אחד מחבריי כשאמרתי לו את המושג).

ב.       החילוני הארץ הישראלי, שלא כמו החרדי ודתי-לאומי, אוהב לטייל בעיקר בחו"ל.

ג.        את החילוני אפשר לפגוש יותר במסלולים לרכבי 4X4.

ד.       החילוני אכן הולך ומתמעט בארצו שלו.

ה.      כל התשובות נכונות.

 אלעד נהנה בפארק הירדן בלי לחשוב על הקשקושים הדמוגרפיים של אבא שלו

  1. אפשר גם אחרת – אחרי שנה שבה שבענו מסיפורי הדרת נשים, שירת נשים, עלילות בית שמש, קווי מהדרין ומחיקת פרצופי נשים מאוטובוסים ושלטי פרסומת, והיה נדמה שכל מפגש בין בעלי פאות למקועקעת מסתיים במינימום תגרה המונית, פתאום בתור הלא נגמר לקיאקים יושבים ביחד משפחות חרדיות גדולות, חילונים (וחילוניות בביקיני) ושום דבר לא קורה. העולם לא מתהפך ואין תמרות אש ועשן היורדות מן השמיים. לא שיש אחווה מדהימה חיבוקים ונשיקות, אבל מדברים האחד עם השני – נשים בשביסים עם גברים בגופיה, ילדים עם ילדות – מתי אתה? מה המספר שלכם?, אוף, מתי הסירות יגיעו, איפה טיילתם עד עכשיו, יפה שם? שווה? תשמור לי על התור אני לוקח את הילד לשירותים. כנ"ל בנחל – צועדים במים מעל הברך כולם עם כולם – חרדים, כיפות סרוגות, חילונים – גברים עם ציציות ונשים עם ציצים מציצים (לא הרבה – ראו סעיף 1). אין הפרדה, אין גדרות, אין גדות נחל נפרדות לנשים ולגברים. אם רק רוצים – זה אפשרי. סייג אחד חשוב. באתר הקיאקים שהיינו בו יש ימים לאוכלוסייה החרדית בלבד. ראו סעיף 1 סעיפים קטנים א' ו- ד'.

 סתו ורד – קול צף

  1. בלילה על הדשא, או בארוחת הבוקר לחופי הכנרת יושבות משפחות גדולות של חובשי כיפה סרוגה. הסבתות עם מכנסי 3/4 וראש גלוי, הבנות והכלות עם כיסוי ראש ושמלות ארוכות. ארוכות מאד. עוד עדות להקצנה בציבור הדתי לאומי. מצד שני – בערבים, כשיושבים במעגל גדול ושרים, כולם שרים וכולן שרות, ואף אחד לא מתלונן על "שירת נשים".

 

כמה הערות כלליות:

  1. לטייל בנחל עם שמלה ארוכה, גרביונים, חולצה ארוכה ולעיתים סוודר!!! נראה לא נוח בעליל.
  2. על הכביש הדמוקרטיה הישראלית במיטבה – לא משנה דתיים, חילוניים או חרדים – אצל כולם יש נהגים שחוץ מנבלות אין דרך אחרת לתאר אותם.
  3. אלמלא הרמדאן, יכול להיות שהפוסט הזה היה ארוך יותר.
  4. הרשימה הזאת מלאה סטריאוטיפים, הנחות כלליות שלא מאומתות, דעות קדומות, לא מבוססת על סטטיסטיקה רשמית וכיוצא באלה. אז מה?  

תעלומת התמונות ממנזר נוטרדאם – פתרון התעלומה

האמת – לא חשבתי שבאמת נגלה מי צילם את לוחות הזכוכית, בטח לא כל כך מהר. כלומר, קיוויתי, אבל חשבתי שמדובר בנזיר – ונזירים כידוע אין להם משפחה חוץ מאחים ואחיות ובמקרה של נוטרדאם דה פראנס – הם צרפתים. לך תמצא אי שם ברחבי צרפת אח של נזיר שהיה בישראל לפני 60 שנה… ועוד חי!

את התקוות תליתי בז'אן-מישל, הלא הוא האב דה טרגון, שאמר שכשיהיה ברומא יבקש את אישורם של נזירי המסדר (אסמפסיונים) לנבור בארכיונים שלהם. חשבתי שבאחת המחברות עבות הכרס המתארות את תולדות המנזר ימצא את שורה בסגנון: "האח לואי היה מצלם בזמנו הפנוי על לוחות זכוכית תמונות ישנות שאסף ברחבי ירושלים…". זו הייתה ההנחה שלי. האמת שתיאוריות ורעיונות היו לנו למכביר. גם שלנו – אנשי הצוות שעבד על פיענוח תעלומת התמונות, וגם קיבלנו עשרות מיילים של אנשים שחשבו שהם בטוח יודעים.

אני הייתי בכלל ביום צילום של כתבה אחרת, לכן הנייד שלי היה על שקט. כשפתחתי אותו ראיתי 5 שיחות מאילה חסון + סמס: תתקשר דחוף. כשהתקשרתי סיפרה שמישהו שמע אותנו ברדיו (אילה ראיינה אותי בהכל דיבורים על התעלומה) והתקשר אליה שהוא יודע את הפתרון. בהתחלה לא התרגשתי, אבל כמובן התקשרתי. בצד השני שמעתי אדם מבוגר שאמר לי – אם אתה רוצה את התשובה בוא אלי ודבר איתי. נו… אני רגיל שהישראלים בטוחים שהאויב מאזין בכל פינה ושרק פנים אל פנים מותר לחשוף סודות, גם אם הם בני יותר מ- 60 שנים. בכל זאת, ניסיתי – תגיד לי משהו, תן לי סיבה טובה לעלות לירושלים. אליהו הוסיף עוד כמה מילים, לא פירט, לא הסביר, גם לא אמר לי שהוא היה בין אלו שצילמו את התמונות, אבל היה בו משהו – בנימת הקול, בטון הדיבור או אולי זו תחושת הבטן שלי, שגרמה לי לומר לו – מחר בבוקר אני אצלך.

כשיצאתי לפגוש את אליהו וברוריה, אמרתי לנעמי (אשתי): יש לי תחושה שהיום אני מוצא את פתרון התעלומה. לא סיפרתי לנירית שלו-כליפא וניר חסון, שותפי לתחקיר, כי עוד לא היה לי מה להגיד להם. הלא אנשים שבטוחים שהם יודעים לא היו חסרים לנו (כולל טלפון מפורט מגברת שהסבירה לי באריכות יתרה שיד חייזרים במעש…), אבל איכשהו, ידעתי שזהו זה. כשהתקשרתי מהבית של אליהו לנירית ואמרתי לה שאני יושב עם האדם שצילם את לוחות הזכוכית, התכובה הייתה: "מה? כבר?"

ועוד משפט אחד – יום אחד, עוד בשלב התחקיר, נעמי שאלה: למה אתה תמיד מדבר על "צלם מסתורי"? אולי זו צלמת? עניתי, שכפי שמאיר שלו כתב, זה השוביניזם של השפה העברית שגורם לי לדבר על "צלם", ומלבד זאת, היו מעט מאד נשים שעסקו במקצוע הזה לפני 60 שנה. בסוף, כרגיל, היא צדקה. זו צלמת.

ועוד משפט אחד אחרון בהחלט – אני מרגיש שעשינו סוג של שליחות בתחקיר הזה. תמונות תופסות את הרגע, מנציחות ויוצרות זיכרון. העולים החדשים, ומאוחר יותר גם הישראלים הוותיקים, שביקשו מאליזבת' ואליהו רפרודוקציה, מה ביקשו בעצם? – שיצילו להם תמונה ישנה או יגדילו אותה, שיעזרו להם לשמר את הזיכרון לפני שהוא נחרב כליל, לחדש את הקשר עם השורשים שלהם. זה בדיוק מה שעשינו אנחנו עם חשיפת הלוחות. אפשרנו לבנים, הנכדים והנינים להתחבר לזיכרון, להנציח, להבין טוב יותר את השורשים, ועל הדרך – מצאנו סיפור מופלא שהוא מאד ישראלי.