תנו לישון בשקט – מכתב אישי לשר הפנים

לכבוד:   מר אלי ישי – שר הפנים

מאת:     אבא עייף

 הנדון:    שעון הקיץ

 שלום אדוני

 אני יודע שאתה מותקף ימים (קצרים) כלילות (ארוכים) בנושא שעון הקיץ אבל ברשותך האדיבה, הייתי רוצה להאיר את עינייך לבעיה מכיוון אחר. נכון, גם אני לא הייתי מתנגד לעוד איזו שעה בערב, לחזור באור הביתה, לשחק עם הגמדים בחצר, אבל הבעיה העיקרית שלי עם הפטנט הזה של הזזת המחוגים היא עם הקצה השני של הסיפור – הבוקר.

אני אוהב לישון כבוד השר, אני לא מתבייש בזה. אני אוהב לישון בבוקר כי הלילה הוא הזמן שלי – השעות שבהן אני כותב, קורא, יוצר, חושב – ובעבודה שלי אלו סוג דברים שלא מזלזלים בהם בקלות. אני לא איזה בטלן שסתם דופק שעות שינה עד אחת עשרה או שתים עשרה – הלא יש שלושה גמדים לשלוח לבית ספר/גן, אי לכך ובהתאם לזאת, עוד שעת שינה בבוקר היא חשובה, בוודאי בזמן החגים כשהגמדים בחופשה.

אני מאד מתגאה שהצלחנו "לחנך" את הגמדיה שבבוקר – ישנים. מה זה ישנים – נוחרים! יש ימים שאני נאלץ להשכים אותם בשיטות שלא בטוח שיצחק קדמן היה חותם עליהן. מסביבנו שומעים סיפורי זוועות על מקרים קשים, ממש כואב אפילו לחשוב על זה, של ילדים שרק נראים חמודים, אבל בעצם פוקחים את העיניים לעולם בחמש בבוקר, אפילו קצת לפני, נורא, באמת נורא. לא אצלנו. עד ההמצאה הזאת של שעון חורף מוקדם מדי.

זה לא נתפס, חשבתי שלעולם זה לא יקרה אצלי, כן אצלי בבית!!! אחרי שנים של טרחה ועמל, חינוך ופיתוח הרגלים ולמרות הכול – מאז השטות הזאת של הזזת המחוגים, מופיעים אצלנו שני הקטנים שבגמדים זורחים ומחויכים בשש בבוקר. שש בבוקר!!! עד לפני יומיים הייתי צריך לאשר להם את השמועה ששעה כזאת בכלל קיימת. עכשיו הם יודעים זאת בעצמם, ועוד בימים שאין בהם גן/בית ספר – מה זה אמור להיות??? לא תקין אדוני השר, לא תקין בכלל.

הבעיה, כבוד השר, מתעצמת גם מסיבות טכניות. תבין, בעונה הזאת ביום עדיין חם. גם בערב סביר אבל לקראת השעות הקטנות של הלילה, רגע לפני אור ראשון, כבר קריר. המציאות המורכבת הזאת יוצרת דילמה קשה בחיי המשפחה מה לעשות עם החלונות והתריסים. לישון עם מזגן – חוסכים באנרגיה (במיוחד הגמדים – מפמפמים להם ירוק בבית ספר). לסגור חלונות – נחנקים עוד לפני שנרדמים. לפתוח תריסים לרווחה – גם ככה הם כבר מנוזלים. הפתרון הוא מעין פתיחה חלקית של חלונות בשילוב חריצים בתריסים שעל גודלם ומנעד המרווח המדויק בין שלב לשלב יש דיונים ארוכים שלא אלאה את כבודו בהם. השורה התחתונה – נכנס אור. והאור הזה מעיר את הגמדים. ואותי. עד עכשיו האור הזה הגיע בשעה סבירה. פתאום הוא מקדים. ועוד בחופש!!!!

עם כל הקיטורים והתלונות, אני יודע שמצבי עוד מוגדר סולידי. הלחישות בשכונה מספרות על גמדים שהשכימו בארבע בבוקר, אפילו יותר מוקדם – אבל בלי שמות. לא נעים. מאז סיוט ברחוב אלם 4 (אולי 5, אני לא בטוח) לא היה דבר כזה. הורים מסתובבים טרוטי עיניים, מותשים, ממלמלים שטויות – מחזות קשים, באמת קשים.

אז מה לעשות אדוני השר? אולי, אבל באמת אולי – להאריך קצת את שעון הקיץ. לא הרעיון הכי מקורי בעולם, אבל מתבקש. השינוי לא יהיה על החגים (ובינינו – עוד שעה של צום רק תורמת לצדיקות), וכשיזיזו אי שם בסוף אוקטובר את המחוגים התריסים ממילא כבר צריכים להיות סגורים. אה, כן, וגם נרוויח עוד שעה של אור בצד השני של היום.

 שלך בידידות

 אבא עייף

בושה

 חזרתי הערב מעין הוד, מהלוויה של חיים חפר. שידרתי משם. לפני קצת יותר מ 1/2 שנה הייתי אצל האיש בבית, אני כבר לא זוכר בדיוק על מה הייתה הכתבה. זה היה 11:00 בבוקר, ולפני שהתחלנו את הצילומים הוא שאל אותי: "איתי, תשתה איתי איזו כוסית וויסקי קטנה ?"

– חיים, עניתי לו, אני באמצע העבודה, וחוץ מזה אחת עשרה בבוקר, אתה יודע… "אז מה" הוא ענה. "בוא אני אסביר לך. הרופא אמר לי שאני יכול לשתות מ-ק-סי-מום 2 כוסיות ביום. אז הלכתי לעוד רופא. גם הוא אמר שמותר לי שתים ביום. גם הרופא השלישי אמר שתיים ביום, וככה לאט לאט מילאתי את המכסה"

זה היה האיש, זה סוד קסמו. אחד הסודות. גם הלוויה שלו הייתה מאד חיים חפרית. לא היו תפילות – לא קדיש, לא אל מלא רחמים. הלוויה שלא היו חייבים בה כיפה. אנשי דור ההמשך של הפלמ"ח, הבנים של, נשאו ארון יפה מעץ, טמנו וכיסו. ואז דיברו החברים, והחברים של חפר הם הסיפור. קל להסתכל עליהם, על אנשי הפלמ"ח הוותיקים, לצקצק בלשון ולומר – לא יהיו עוד כאלה או להתרפק בנוסטלגיה על האנשים שבאמת הקימו את המדינה, אבל במציאות של היום הם מסמלים יותר. כשדיברתי עם עמרם מצנע הוא הגדיר אותם נהדר: אלו האנשים שנעלמים. לא רק בגלל הגיל והשיבה. הגישה שלהם, החזון שלהם, הדרך שבה הם רואים את המדינה. וגם מצביעים הערתי (קצת ברשעות). גם מצביעים, הוא הסכים איתי, זו התוצאה.

נחזור ללוויה – היו שם סטף ורטהיימר, ונעמי פולני, וחיים גורי ורפי איתן ורעננה (שמעטים מכירים אותו אבל בעיני הוא אחד הגדולים), ועוד רבים שעמדו על צלע ההר הנשקף לחוף עתלית והזכירו אחד לשני מאיזה גדוד הם מכירים והיכן נלחמו ואיפה נפצעו ואת מי איבדו. וכשאיתמר ארגוב, הבן של סשה ארגוב, ניגן בחצוצרה (לפי בקשתו של חפר כמובן) את "השמלה הסגולה" הם הצטרפו כולם בשירה בציבור, וכך עשו גם כשדפנה שרה בקול מצמרר את "שקיעה נוגה" והשיא היה במהלך הימנון הפלמ"ח. אז נעמדו, והגב הכפוף פתאום כאילו התיישר, ומהגרון יצא הקול שכבר מזמן כנראה לא נשמע כך, והשירה הייתה שירה. והם סיפרו בדיחות – תוך כדי ההספדים כמובן – לוויה של חיים חפר או לא, וצחקו בקול גדול כאילו לא מדובר בבית קברות. לרגע יכולת לדמיין את אחד מהם חומק לאיזה לול לגנוב תרנגולת, ועוד שניים מכינים מדורה וכולם יושבים ומספרים צ'יזבטים אל תוך הלילה. לכמה רגעים קסומים ריחפה בעין הוד לא רק הבריזה של אחרי הצהריים, אלא אותה רוח פלמ"ח מופלאה, אותה רוח שהקימה מדינה, ואין כאן שום ציניות ושום מרכאות. 

ומי לא בא? לא היה שם אף נציג מן הממשלה או מהכנסת. סליחה, מהכנסת היה – ע'אלב מג'אדלה שאפעס לא בדיוק התחנך על ברכי הפלמ"ח. כששאלתי אותו למה בא והאם הוא מייצג את הכנסת ענה שהגיע מטעם עצמו, לא מייצג אף אחד. כשר תרבות לשעבר הוא רואה עצמו מחויב. שאפו. גם האלוף אורנה ברביבאי, ראש אכ"א, וקצין חינוך ראשי וניצב חגי דותן מהמשטרה ראו עצמם מחויבים. אבל אף שר או ח"כ לא ראה עצמו מחויב, הנשיא פרס לא הוציא אפילו הודעה וראש הממשלה הסתפק במברק תנחומים למשפחה.

שוב שמעתי את הצקצוקים המוכרים, ואת הקולות המקטרים על שבמדינה שלנו אין נותנים מספיק כבוד לאנשי תרבות. לא נכון. מותו של חפר היה לשיחת היום, וכך גם היה כשנפטרו יוסי בנאי או נעמי שמר. דווקא בגלל הכבוד והכוח שמייחסים לאנשי תרבות ולו בפרט התעלמו מדרכו האחרונה. לחיים חפר הייתה, בלשונו הוא, ג'ורה גדולה. גם חיים גורי בהספד אמר שהוא לא חסך שבטו מאיש וקנה לעצמו הרבה אויבים. לפרס יש סכסוך ישן עם חפר, על ביבי הוא ירד בלי הפסקה וכך גם על פוליטיקאים רבים נוספים. אבל, וזהו אבל גדול מדובר בחתן פרס ישראל. אדם שהמדינה בחרה להעניק לו את הכבוד הגדול ביותר האפשרי, את התואר הרם ביותר שהיא מעניקה, ולכן האנשים שמייצגים את המדינה ומחזיקים בתפקידים שחוץ מכוח הם גם סמלי המדינה חייבים להתגבר, או במילים פשוטות – קצת להתעלות. זה לא קשה, רק לפני זמן קצר הוכח שאם רוצים אפשר למצוא את "תעצומות הנפש" לעשות זאת. בלוויה של יצחק שמיר נאמו גם פרס וגם נתניהו – לא בטוח ששמיר עצמו היה חותם על זה, ולא היו חסרים מסביב חברי כנסת ושרים שכשהאיש היה חי לא מצאו ולו רבע מילה טובה להגיד עליו. לא היה צריך להפוך את הלוויה של חיים חפר לאירוע ממלכתי, לא צריך להגזים, אבל כמו שהצבא שלח אלוף, והמשטרה ניצב, גם הממשלה שהעניקה לו את פרס ישראל הייתה צריכה לשלוח נציג, לכבד אותו ובמיוחד את מה שהוא וחבריו מייצגים. לא עשו זאת. בושה.   

ההקלטות הסודיות של צדאם חוסיין והקשר לאיראן של היום

 מנהיג רודני שעושה כל מאמץ אפשרי להשיג נשק להשמדה המונית ומאיים להבעיר את ישראל – ולא קוראים לו אחמדיניג'אד. כמעט שכחנו, אבל עד לפני עשור וחצי האיום העיקרי על ישראל היה מצדאם חוסיין. כן – הכתבה שלי הערב ביומן עוסקת בצדאם חוסיין גם כמקרה מבחן לאיראן, אבל לא רק. הלוואי ויכולתי לומר שמבחינתי, מדובר בהבנה עמוקה של המצב הקיים, מהרצון לבחון את המציאות על סמך ההיסטוריה ומקרי מבחן קודמים, אבל מדובר במקריות נטו. בשיחת סלון של יום שישי בערב שמעתי על ההקלטות הסודיות של צדאם, וכך נולדה הכתבה. הנחמה היחידה שלי היא שתרומתי הצנועה לקשקשת הבלתי נלאית בנושא האיראני מבוססת על עובדות ולא על ההשערות.

סיפור המעשה מרתק (טוב, אחרת לא הייתי מתעקש להפוך אותו לכתבה) – מבקר המדינה העיראקי ישמח לשמוע שבניגוד לאהוד ברק, צדאם חוסיין נהג להקליט כמו שצריך את כל הפגישות שלו, החל מיום עלייתו לשלטון. את ההקלטות הוא שמר בכספת… סתם – את ההקלטות הוא שמר דווקא בחדר קטן בנמל התעופה של בגדאד, כדי שבשעת צרה יוכל לקחת את הרגליים ואת העדויות (שחלקן מפלילות) ולהסתלק כמה שיותר מהר. צדאם, כידוע, מעולם לא הגיע לנמל התעופה. הוא נמצא בבור מצחין באזור תיכרית ואחר כך נתלה בידי השיעים.

האמריקנים תפסו את אלפי סלילי ההקלטות הללו כשכבשו את בגדאד והעבירו אותם לפנטגון שם הם שמורים היטב. הגישה אליהם אסורה, והאמריקנים אוסרים גם על השמעתם (ביקשתי, התחננתי אבל לא קיבלתי). מדוע מונעים השמעה של הקלטות שחלקן מלפני 30 שנה? הסיבה מאד הגיונית במציאות המזרח תיכונית – הרבה מאד אנשים משתתפים בפגישות עם צדאם, חלקם נושאים כיום בתפקידים שונים, אפילו בכירים, במשטר העיראקי ובמדינות נוספות באזור. הקשר עם הדיקטאטור העיראקי יכול להביך אותם במקרה הטוב, או לגרום לראש שלהם להיפרד משאר חלקי הגוף במקרה הפחות אופטימי.

למרות זאת, האמריקנים כן אפשרו למספר מצומצם של חוקרי עיראק מהאקדמיה להאזין למרבית ההקלטות. אחד מהמעטים הוא פרופסור אמציה ברעם, ראש המרכז ללימודי עיראק באוניברסיטת חיפה.יותר מחצי שנה לקח לפרופסור ברעם לקבל את כי האישורים הדרושים ולעבור את הליך הסיווג האמריקני, אבל זה השתלם לו. אחרי כל התלאות הבירוקרטיות הוא יכול היה לשבת במשך כמעט חצי שנה, 4 פעמים בשבוע, שמונה שעות בכל יום ולהאזין לצדאם, טארק עזיז, ברזאן תיכריתי ושאר חבריהם לצמרת העיראקית. על שולחנו של אמציה בביתו יש מאות ניירות כתובים בכתב ידו (בערבית ובעברית) של תמלילי השיחות ששמע. בקרוב יצא הספר שהוא כותב על סמך השיחות הללו, אבל לפני הספר הוא הסכים לחלוק איתי ועם הצופים חלק קטן מהסיפורים.

הערת ביניים – קשה מאד "להחזיק" כתבה של כמעט 10 דקות, שזה המון במונחים של טלוויזיה, עם מרואיין אחד. לאמציה יש את הכישרון הנדיר לספר סיפור. רואים עד כמה הוא חי את הדברים, נושם אותם ובעיקר – יודע לשתף באופן מרתק (אלמלא היה מדובר בצדאם חוסיין הייתי אומר מאוהב בחומרים).

מדובר בסיפורים מרתקים, וודאי מהזווית הישראלית, של אירועים היסטוריים שמפורסמים בפעם הראשונה. למשל, הפגישה של מועצת המהפכה העיראקית (צדאם וחמישה עשר הגנרלים הבכירים ביותר שלו) מייד אחרי הפצצת הכור הגרעיני בבגדאד ב- 1981 כדי לדון בתגובה ל"תוקפנות הישראלית", או על ניסיון של דווקא ראש הממשלה יצחק שמיר (הסרבן הנצחי לכל הידברות עם הערבים) ליצור דיאלוג עם צדאם חוסיין זמן קצר לפני מלחמת המפרץ. יש גם צדדים יותר משעשעים, כמו למשל המכתב שצדאם כתב לאלוהים או פגישה של צדאם עם ראשי השבטים השיעים קצת אחרי המרד השיעי הגדול. במהלך השיחה איכשהו עולה העובדה שלהקה של דראג קווינס הופיעה בעיראק ומרגע זה, הנושא הופך לעיקר השיחה. צדאם לא נרגע מהרעיון שגברים עיראקים לובשים בגדי נשים ושוב ושוב חוזר לנושא, וכמובן גם מצווה להרוג אותם. זה לא קרה – אחד מראשי השבטים אמר לו לבסוף – אדוני הנשיא, יש עוד כמה דברים חשובים במדינה, בוא נדבר עליהם…(למי שבאמת רוצה לשמוע את סיפורי צדאם לא תהיה ברירה אלא לראות את הכתבה הערב…).

קל לבטל את ההקלטות האלה ולומר – מדובר בהקלטות של פגישות רשמיות, האנשים ידעו שמקליטים אותם ולכן דיברו למיקרופון ולא בטבעיות. ראשית, צדאם ידע שמקליטים אבל בני שיחו לא תמיד ידעו שהם מתועדים. שנית, אכן לפעמים שומעים את צדאם נותן הוראה לסגור את ההקלטה, אבל בדרך כלל ההקלטה הייתה שוטפת. כשמקליטים – זוכרים זאת ברבע השעה הראשונה, אחר כך, השיחה הופכת טבעית, וכפי שאמציה אמר – היו רגעים שהוא התפלא איך צדאם לא ציווה לכבות את ההקלטה, אבל הוא פשוט שכח. ההקלטה הייתה חלק מהמציאות.

 מעניין במיוחד לשמוע את התובנות של אמציה על צדאם ולעשות, בזהירות המתבקשת ועם כל הסייגים, את האנלוגיה לאיראן. לא פעם קל לנו לפטור את צדאם והדומים לו כ"מטורפים" אבל הם לא בהכרח כזה, או כפי שאמציה היטב לנסח זאת: הוא אדם רציונאלי, רק שהרציונאל שלו שונה משלנו. יש לצדאם את הצדדים המוזרים, אפילו ביזאריים בהתנהגות אבל הוא לא אדם לא רציונאלי. אמציה מספר שהוא הופתע לשמוע עד כמה הוא בקיא בפרטים, שולט בחומר (למשל – כשרצה לשפץ את בגדאד בתחילת כהונתו הביא מהנדסים ומומחים אחרים והדיון שהתפתח היא מקצועי ביותר וצדאם גם הקשיב וגם נתן פתרונות טובים בעצמו). אמציה שחקר שנים ארוכות את עיראק וצדאם גם הופתע לשמוע שבניגוד לתדמית, צדאם קשוב מאד לסובבים אותו, אפילו לביקורת. זו צריכה להיות ביקורת מנומסת מאד, כנועה מאד שנאמרת באופן מסוים מאד – אבל הוא מקשיב, במיוחד כשהיא באה מאנשים הקרובים לו כמו טארק עזיז או עלי הכימי. מה שכן, מרגע שצדאם הכריע בשעתו בשאלה מסוימת – אי אפשר להזיז אותו ממנה ואז, רצוי גם שלא להשמיע ביקורת. למשל – הפלישה לכווית או השכנוע העצמי שלו שהאמריקנים לא יעזו לפלוש לארצו ב- 2003. למרות זאת, בניגוד לשיר הדבילי ממלחמת המפרץ אדון צדאם ממש לא מטומטם.

לי היה מרתק לשבת שעות ארוכות עם פרופסור ברעם ולשמוע על עלילות צדאם. בכתבה, כדרכה של טלוויזיה, יש רק את התמצית של התמצית של הדברים, אבל אני מקווה שגם אתם תיהנו.