ההקלטות הסודיות של צדאם חוסיין והקשר לאיראן של היום

 מנהיג רודני שעושה כל מאמץ אפשרי להשיג נשק להשמדה המונית ומאיים להבעיר את ישראל – ולא קוראים לו אחמדיניג'אד. כמעט שכחנו, אבל עד לפני עשור וחצי האיום העיקרי על ישראל היה מצדאם חוסיין. כן – הכתבה שלי הערב ביומן עוסקת בצדאם חוסיין גם כמקרה מבחן לאיראן, אבל לא רק. הלוואי ויכולתי לומר שמבחינתי, מדובר בהבנה עמוקה של המצב הקיים, מהרצון לבחון את המציאות על סמך ההיסטוריה ומקרי מבחן קודמים, אבל מדובר במקריות נטו. בשיחת סלון של יום שישי בערב שמעתי על ההקלטות הסודיות של צדאם, וכך נולדה הכתבה. הנחמה היחידה שלי היא שתרומתי הצנועה לקשקשת הבלתי נלאית בנושא האיראני מבוססת על עובדות ולא על ההשערות.

סיפור המעשה מרתק (טוב, אחרת לא הייתי מתעקש להפוך אותו לכתבה) – מבקר המדינה העיראקי ישמח לשמוע שבניגוד לאהוד ברק, צדאם חוסיין נהג להקליט כמו שצריך את כל הפגישות שלו, החל מיום עלייתו לשלטון. את ההקלטות הוא שמר בכספת… סתם – את ההקלטות הוא שמר דווקא בחדר קטן בנמל התעופה של בגדאד, כדי שבשעת צרה יוכל לקחת את הרגליים ואת העדויות (שחלקן מפלילות) ולהסתלק כמה שיותר מהר. צדאם, כידוע, מעולם לא הגיע לנמל התעופה. הוא נמצא בבור מצחין באזור תיכרית ואחר כך נתלה בידי השיעים.

האמריקנים תפסו את אלפי סלילי ההקלטות הללו כשכבשו את בגדאד והעבירו אותם לפנטגון שם הם שמורים היטב. הגישה אליהם אסורה, והאמריקנים אוסרים גם על השמעתם (ביקשתי, התחננתי אבל לא קיבלתי). מדוע מונעים השמעה של הקלטות שחלקן מלפני 30 שנה? הסיבה מאד הגיונית במציאות המזרח תיכונית – הרבה מאד אנשים משתתפים בפגישות עם צדאם, חלקם נושאים כיום בתפקידים שונים, אפילו בכירים, במשטר העיראקי ובמדינות נוספות באזור. הקשר עם הדיקטאטור העיראקי יכול להביך אותם במקרה הטוב, או לגרום לראש שלהם להיפרד משאר חלקי הגוף במקרה הפחות אופטימי.

למרות זאת, האמריקנים כן אפשרו למספר מצומצם של חוקרי עיראק מהאקדמיה להאזין למרבית ההקלטות. אחד מהמעטים הוא פרופסור אמציה ברעם, ראש המרכז ללימודי עיראק באוניברסיטת חיפה.יותר מחצי שנה לקח לפרופסור ברעם לקבל את כי האישורים הדרושים ולעבור את הליך הסיווג האמריקני, אבל זה השתלם לו. אחרי כל התלאות הבירוקרטיות הוא יכול היה לשבת במשך כמעט חצי שנה, 4 פעמים בשבוע, שמונה שעות בכל יום ולהאזין לצדאם, טארק עזיז, ברזאן תיכריתי ושאר חבריהם לצמרת העיראקית. על שולחנו של אמציה בביתו יש מאות ניירות כתובים בכתב ידו (בערבית ובעברית) של תמלילי השיחות ששמע. בקרוב יצא הספר שהוא כותב על סמך השיחות הללו, אבל לפני הספר הוא הסכים לחלוק איתי ועם הצופים חלק קטן מהסיפורים.

הערת ביניים – קשה מאד "להחזיק" כתבה של כמעט 10 דקות, שזה המון במונחים של טלוויזיה, עם מרואיין אחד. לאמציה יש את הכישרון הנדיר לספר סיפור. רואים עד כמה הוא חי את הדברים, נושם אותם ובעיקר – יודע לשתף באופן מרתק (אלמלא היה מדובר בצדאם חוסיין הייתי אומר מאוהב בחומרים).

מדובר בסיפורים מרתקים, וודאי מהזווית הישראלית, של אירועים היסטוריים שמפורסמים בפעם הראשונה. למשל, הפגישה של מועצת המהפכה העיראקית (צדאם וחמישה עשר הגנרלים הבכירים ביותר שלו) מייד אחרי הפצצת הכור הגרעיני בבגדאד ב- 1981 כדי לדון בתגובה ל"תוקפנות הישראלית", או על ניסיון של דווקא ראש הממשלה יצחק שמיר (הסרבן הנצחי לכל הידברות עם הערבים) ליצור דיאלוג עם צדאם חוסיין זמן קצר לפני מלחמת המפרץ. יש גם צדדים יותר משעשעים, כמו למשל המכתב שצדאם כתב לאלוהים או פגישה של צדאם עם ראשי השבטים השיעים קצת אחרי המרד השיעי הגדול. במהלך השיחה איכשהו עולה העובדה שלהקה של דראג קווינס הופיעה בעיראק ומרגע זה, הנושא הופך לעיקר השיחה. צדאם לא נרגע מהרעיון שגברים עיראקים לובשים בגדי נשים ושוב ושוב חוזר לנושא, וכמובן גם מצווה להרוג אותם. זה לא קרה – אחד מראשי השבטים אמר לו לבסוף – אדוני הנשיא, יש עוד כמה דברים חשובים במדינה, בוא נדבר עליהם…(למי שבאמת רוצה לשמוע את סיפורי צדאם לא תהיה ברירה אלא לראות את הכתבה הערב…).

קל לבטל את ההקלטות האלה ולומר – מדובר בהקלטות של פגישות רשמיות, האנשים ידעו שמקליטים אותם ולכן דיברו למיקרופון ולא בטבעיות. ראשית, צדאם ידע שמקליטים אבל בני שיחו לא תמיד ידעו שהם מתועדים. שנית, אכן לפעמים שומעים את צדאם נותן הוראה לסגור את ההקלטה, אבל בדרך כלל ההקלטה הייתה שוטפת. כשמקליטים – זוכרים זאת ברבע השעה הראשונה, אחר כך, השיחה הופכת טבעית, וכפי שאמציה אמר – היו רגעים שהוא התפלא איך צדאם לא ציווה לכבות את ההקלטה, אבל הוא פשוט שכח. ההקלטה הייתה חלק מהמציאות.

 מעניין במיוחד לשמוע את התובנות של אמציה על צדאם ולעשות, בזהירות המתבקשת ועם כל הסייגים, את האנלוגיה לאיראן. לא פעם קל לנו לפטור את צדאם והדומים לו כ"מטורפים" אבל הם לא בהכרח כזה, או כפי שאמציה היטב לנסח זאת: הוא אדם רציונאלי, רק שהרציונאל שלו שונה משלנו. יש לצדאם את הצדדים המוזרים, אפילו ביזאריים בהתנהגות אבל הוא לא אדם לא רציונאלי. אמציה מספר שהוא הופתע לשמוע עד כמה הוא בקיא בפרטים, שולט בחומר (למשל – כשרצה לשפץ את בגדאד בתחילת כהונתו הביא מהנדסים ומומחים אחרים והדיון שהתפתח היא מקצועי ביותר וצדאם גם הקשיב וגם נתן פתרונות טובים בעצמו). אמציה שחקר שנים ארוכות את עיראק וצדאם גם הופתע לשמוע שבניגוד לתדמית, צדאם קשוב מאד לסובבים אותו, אפילו לביקורת. זו צריכה להיות ביקורת מנומסת מאד, כנועה מאד שנאמרת באופן מסוים מאד – אבל הוא מקשיב, במיוחד כשהיא באה מאנשים הקרובים לו כמו טארק עזיז או עלי הכימי. מה שכן, מרגע שצדאם הכריע בשעתו בשאלה מסוימת – אי אפשר להזיז אותו ממנה ואז, רצוי גם שלא להשמיע ביקורת. למשל – הפלישה לכווית או השכנוע העצמי שלו שהאמריקנים לא יעזו לפלוש לארצו ב- 2003. למרות זאת, בניגוד לשיר הדבילי ממלחמת המפרץ אדון צדאם ממש לא מטומטם.

לי היה מרתק לשבת שעות ארוכות עם פרופסור ברעם ולשמוע על עלילות צדאם. בכתבה, כדרכה של טלוויזיה, יש רק את התמצית של התמצית של הדברים, אבל אני מקווה שגם אתם תיהנו.

תגובה אחת

  1. אין הנחתום מעיד על עיסתו ולכן אין מצב שאחמיץ את הכתבה כדי לומר לך את התרשמותי בעקבותיה. על כל פנים, הנושא מרתק, גם אם אין לו השלכות על המטורפים האירנים התורניים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s