בושה

 חזרתי הערב מעין הוד, מהלוויה של חיים חפר. שידרתי משם. לפני קצת יותר מ 1/2 שנה הייתי אצל האיש בבית, אני כבר לא זוכר בדיוק על מה הייתה הכתבה. זה היה 11:00 בבוקר, ולפני שהתחלנו את הצילומים הוא שאל אותי: "איתי, תשתה איתי איזו כוסית וויסקי קטנה ?"

– חיים, עניתי לו, אני באמצע העבודה, וחוץ מזה אחת עשרה בבוקר, אתה יודע… "אז מה" הוא ענה. "בוא אני אסביר לך. הרופא אמר לי שאני יכול לשתות מ-ק-סי-מום 2 כוסיות ביום. אז הלכתי לעוד רופא. גם הוא אמר שמותר לי שתים ביום. גם הרופא השלישי אמר שתיים ביום, וככה לאט לאט מילאתי את המכסה"

זה היה האיש, זה סוד קסמו. אחד הסודות. גם הלוויה שלו הייתה מאד חיים חפרית. לא היו תפילות – לא קדיש, לא אל מלא רחמים. הלוויה שלא היו חייבים בה כיפה. אנשי דור ההמשך של הפלמ"ח, הבנים של, נשאו ארון יפה מעץ, טמנו וכיסו. ואז דיברו החברים, והחברים של חפר הם הסיפור. קל להסתכל עליהם, על אנשי הפלמ"ח הוותיקים, לצקצק בלשון ולומר – לא יהיו עוד כאלה או להתרפק בנוסטלגיה על האנשים שבאמת הקימו את המדינה, אבל במציאות של היום הם מסמלים יותר. כשדיברתי עם עמרם מצנע הוא הגדיר אותם נהדר: אלו האנשים שנעלמים. לא רק בגלל הגיל והשיבה. הגישה שלהם, החזון שלהם, הדרך שבה הם רואים את המדינה. וגם מצביעים הערתי (קצת ברשעות). גם מצביעים, הוא הסכים איתי, זו התוצאה.

נחזור ללוויה – היו שם סטף ורטהיימר, ונעמי פולני, וחיים גורי ורפי איתן ורעננה (שמעטים מכירים אותו אבל בעיני הוא אחד הגדולים), ועוד רבים שעמדו על צלע ההר הנשקף לחוף עתלית והזכירו אחד לשני מאיזה גדוד הם מכירים והיכן נלחמו ואיפה נפצעו ואת מי איבדו. וכשאיתמר ארגוב, הבן של סשה ארגוב, ניגן בחצוצרה (לפי בקשתו של חפר כמובן) את "השמלה הסגולה" הם הצטרפו כולם בשירה בציבור, וכך עשו גם כשדפנה שרה בקול מצמרר את "שקיעה נוגה" והשיא היה במהלך הימנון הפלמ"ח. אז נעמדו, והגב הכפוף פתאום כאילו התיישר, ומהגרון יצא הקול שכבר מזמן כנראה לא נשמע כך, והשירה הייתה שירה. והם סיפרו בדיחות – תוך כדי ההספדים כמובן – לוויה של חיים חפר או לא, וצחקו בקול גדול כאילו לא מדובר בבית קברות. לרגע יכולת לדמיין את אחד מהם חומק לאיזה לול לגנוב תרנגולת, ועוד שניים מכינים מדורה וכולם יושבים ומספרים צ'יזבטים אל תוך הלילה. לכמה רגעים קסומים ריחפה בעין הוד לא רק הבריזה של אחרי הצהריים, אלא אותה רוח פלמ"ח מופלאה, אותה רוח שהקימה מדינה, ואין כאן שום ציניות ושום מרכאות. 

ומי לא בא? לא היה שם אף נציג מן הממשלה או מהכנסת. סליחה, מהכנסת היה – ע'אלב מג'אדלה שאפעס לא בדיוק התחנך על ברכי הפלמ"ח. כששאלתי אותו למה בא והאם הוא מייצג את הכנסת ענה שהגיע מטעם עצמו, לא מייצג אף אחד. כשר תרבות לשעבר הוא רואה עצמו מחויב. שאפו. גם האלוף אורנה ברביבאי, ראש אכ"א, וקצין חינוך ראשי וניצב חגי דותן מהמשטרה ראו עצמם מחויבים. אבל אף שר או ח"כ לא ראה עצמו מחויב, הנשיא פרס לא הוציא אפילו הודעה וראש הממשלה הסתפק במברק תנחומים למשפחה.

שוב שמעתי את הצקצוקים המוכרים, ואת הקולות המקטרים על שבמדינה שלנו אין נותנים מספיק כבוד לאנשי תרבות. לא נכון. מותו של חפר היה לשיחת היום, וכך גם היה כשנפטרו יוסי בנאי או נעמי שמר. דווקא בגלל הכבוד והכוח שמייחסים לאנשי תרבות ולו בפרט התעלמו מדרכו האחרונה. לחיים חפר הייתה, בלשונו הוא, ג'ורה גדולה. גם חיים גורי בהספד אמר שהוא לא חסך שבטו מאיש וקנה לעצמו הרבה אויבים. לפרס יש סכסוך ישן עם חפר, על ביבי הוא ירד בלי הפסקה וכך גם על פוליטיקאים רבים נוספים. אבל, וזהו אבל גדול מדובר בחתן פרס ישראל. אדם שהמדינה בחרה להעניק לו את הכבוד הגדול ביותר האפשרי, את התואר הרם ביותר שהיא מעניקה, ולכן האנשים שמייצגים את המדינה ומחזיקים בתפקידים שחוץ מכוח הם גם סמלי המדינה חייבים להתגבר, או במילים פשוטות – קצת להתעלות. זה לא קשה, רק לפני זמן קצר הוכח שאם רוצים אפשר למצוא את "תעצומות הנפש" לעשות זאת. בלוויה של יצחק שמיר נאמו גם פרס וגם נתניהו – לא בטוח ששמיר עצמו היה חותם על זה, ולא היו חסרים מסביב חברי כנסת ושרים שכשהאיש היה חי לא מצאו ולו רבע מילה טובה להגיד עליו. לא היה צריך להפוך את הלוויה של חיים חפר לאירוע ממלכתי, לא צריך להגזים, אבל כמו שהצבא שלח אלוף, והמשטרה ניצב, גם הממשלה שהעניקה לו את פרס ישראל הייתה צריכה לשלוח נציג, לכבד אותו ובמיוחד את מה שהוא וחבריו מייצגים. לא עשו זאת. בושה.   

  1. האיש וחבריו מהפלמ"ח להם אנחנו חייבים הרבה עדיין חושבים שהמדינה שייכת להם ורק להם כל מי שלא במיליה שלהם הוא אספסוף שלא ראוי להיות במדינה .אז עם פרס הוא רב ואת ביבי לא סבל זה פחות הפריע לי אבל השנאה שלו והזלזול באנשים כמוני כמו המשפחה שלי כמו החברים שלי ובעצם בחצי עם הם בלתי נסלחים בעיניי.כן הוא היה פזמונאי מחונן אבל בעיניי הוא היה הרבה יותר גזען.זה חיים חפר שלי .
    אני מקווה שלא אתחרט על שלא יכולתי להתאפק והגבתי.

    • ויקו ידידי – קשה להתווכח עם תחושות קשות כל כך ומוצדקות כל כך. בשלון המעטה – לא כל מילה של חיים חפר הייתה חקוקה בסלע, ועדיין (1)- האיש הוא חתן פרס ישראל. המדינה נתנה לו את הפרס, וגם בחרה לא לשלול אותו ממנו אחרי אותה התבטאות אומללה. ועדיין (2) – אי אפשר לקחת ממנו את תרומתו לתרבות העברית, לכן נציגות ממלכתית בהלוויתו או בטקס ההספד הייתה מתבקשת.

  2. קודם כל מי זו "כלתו" של חפר, או נכון יותר – יש לו בן?
    חיים חפר מילא את המכסה של רכישת אלכוהול של כל הקונסוליה הישראלית בלוס אנג'לס. ׂוויסקי J&B – כשחלה בסרטן המעי הורו לו רופאיו להפסיק לעשן ולשתות באופן מיידי. הוא מילא רק חצי מההוראה – הפסיק לעשן אבל סירב בכל תוקף להפסיק לשתות. 4 כוסות של וויסקי – כל יום.
    אני חושבת שבלי הוויסקי היה יכול להיות עוד יותר מוצלח. כשרון אדיר. חבל על דאבדין.

  3. איך אפשר לצפות מהממשלה הזו והעומד בראשה לרגישות והתעלות וכיבוד האחר במותו? נתניהו יושב על כיסא ראש הממשלה והכיסא ריק !!!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s