חיוך ניצחון

הוא ניצח. האיש עם החיוך המאוס ניצח. אל תטעו בכל הסיסמאות הנבובות המושמעות ביום הזה, בנאומים החלולים נוטפי הפוליטקלי קורקט על די לאלימות, על שהדמוקרטיה בסוף מנצחת. האמת רועמת – האלימות משתלמת, השורה התחתונה נכתבת בכוח. יגאל עמיר ניצח. במחיר אישי כבד מאד, אבל ניצח. 

חיוך ניצחון

המשוואה פשוטה, לא צריך להיות גאון גדול בשביל להבין אותה. יצחק רבין עשה שלום, יותר נכון קידם תהליך שלום. יגאל עמיר רצה לעצור את התהליך הזה, למנוע שלום, אז הוא עצר את רבין. בכוח. באלימות. עצר את תהליך השלום. הכשיל אותו. תהליך השלום לא נכשל, הוא הוכשל. הוכשל קודם כל על ידי הקיצונים בשני הצדדים שבשם אלוהים ובשם אדמה (למרות שלכאורה הם מאמינים במטרות הפוכות האינטרסים המשותפים עושים את הקיצונים של הערבים והיהודים שותפים לדרך), הבינו שאלימות זה עסק טוב, ושלהחריב קל יותר מלבנות. תהליך השלום הוכשל גם על ידי הרבה אנשים, שוב משני הצדדים, שבחרו לא לעשות, לא להתאמץ, לא לתחזק, לא ללכת לקראת ואז לזעוק מרה בקול גדול – אין שלום, אין פרטנר, אין עם מי לדבר.  

 גם השמאל אשם בקריסת תהליך השלום אחרי הרצח. זה היה רצח פוליטי, אבל במקום לעשות רווח פוליטי מוצדק מרצח פוליטי לא מוצדק השמאל התעטף בשכבות של ממלכתיות מעושה, צדקנות וטהרנות. הדליקו נרות. יבבו בכיכר. ככה לא עושים שלום, לא ממשיכים דרך. הפכו את רבין לקדוש. הבבא רבין. נביא השלום. שלום זה לא אידיאל כמו שמלחמה אינה אידיאל. זהו מצב מדיני שנועד לאפשר לנו האזרחים לחיות כמו בני אדם, והדגש על בני אדם. רבין היה איש צבא ופוליטיקאי שבשלב מאד מאוחר בקריירה הבין את זה, ולכן עשה מה שעשה, לא נביא שפסע במדבר לאור שחר ולפתע נחה עליו הרוח האלוהית של השלום. זו הייתה בחירה מדינית שחובה להמשיך בשבילנו, לא בשבילו. 

בבא רבין

אבל יגאל עמיר החריב הרבה יותר מאשר את תהליך השלום בלבד. צריך להיזכר לרגע כיצד התאפשר לו לירות ברבין, מדוע אפשר השב"כ לאדם חמוש להמתין לראש הממשלה במרחק נגיעה ממנו. משום שהתפיסה הייתה שיהודי לא יפגע ביהודי. אפשר בדיעבד לומר תמימות, לזלזל בתמימות הזאת, אבל ימי התום היו מבוססים על אמון. אמון בבני אדם. שבטיות מבורכת, אחווה בין אנשים. ברגע שהתפיסה הזאת קרסה, שהרעות והאחווה נפרצו – אפשר ומותר לשנוא ולפגוע. בערבים, בעובדים זרים, בפליטים, באחר, במי שחושב אחרת. יגאל אמיר לא אשם לבד בהידרדרות המוסרית של החברה הישראלית. יש עוד סיבות רבות נוספות לתחיית הפשיזם בארץ הקודש וסימני הכרסום הופיעו עוד הרבה לפניו, אבל הוא פרץ את הסכר. אפשר וכדאי לשנוא – זה משתלם. האלימות משתלמת. עובדה. יגאל הוכיח. 

 

יגאל עמיר ניצח. לפחות בינתיים. צריך רק לקוות שזו תוצאת המחצית ולא שריקת הסיום.

נתיב הפילות

הכתבה על הפילים בגן החיות התנ"כי כפי ששודרה ביומן ב- 19.10.2012

על פילים ואנשים

 "מה קרה לך? לא מתאים לך. תזוז ימינה, אתה עומד בצד הלא נכון של המצלמה" גער בי דני גרשון הצלם, ממש בתחילת יום הצילום, בראיון הראשון. "מה לעשות", עניתי, יש פיל בצד הנכון, מה אתה רוצה? שאני אזיז אותו?"

יש משהו קצת מרתיע בפילים ברגע הראשון, קצת מפחיד. הגודל הזה, העוצמה, הידיעה ש"פיל יכול להעיף אותך עם החדק שלו 20 מטר" כפי שעמאר – ראש מחלקת הפילים בגן החיות התנ"כי אומר, ועדיין – יש בחיה האימתנית הזאת איזו עדינות, שקט והרבה חוכמה. אחרי 1/2 שעה עם הפילים כבר לא פחדתי, אבל נודה על האמת – נשארתי זהיר לאורך כל התחקיר וימי הצילום. לא תמצאו אותי מוריד כאפה ידידותית לפיל. מה שבטוח.

פילים מטיילים באמצע ירושלים. (צילום: גלעד פריד)

 פיל הוא החיה היחידה בגן החיות שיוצאת מהכלוב שלה באופן קבוע. הפילות למען הדיוק. את הזכר אסור להוציא – הוא יכול להיות מסוכן. אם יש פילה מיוחמת בסביבה אי אפשר להשתלט עליו, אבל שלוש הפילות – תמר, מיכאלה וסוזן יוצאות כל בוקר לטיול. בטבע החיות הקסומות האלה צועדות 30-40 ק"מ ביום. כאן המטפלים מטיילים איתם בקושי חמישית מן המרחק, ועדיין – קסם לי הרעיון שלוקחים חיית בר ומוציאים אותה מהסורגים ולו לחצי שעה/שעה. עניין לא פשוט. פילים נבהלים בקלות, וכשהם נבהלים – הם רצים. נכון, הם לא תוקפים, אבל כשיצור ששוקל 4 טונות רץ באמוק – זה מסוכן, וזה קורה לפעמים. בגן החיות יש "נוהל פילים". אם עמאר מודיע בקשר על שהפילות דוהרות – כל העובדים צריכים להיעלם מהשבילים ולתפוס מחסה. צבע אדום גרסת גן החיות, ולא מדובר באזעקות שווא או בדיון תיאורטי. כשמצב כזה מתרחש בד"כ המשטרה אשמה (יש יאמרו, כרגיל). בבקרים המסוק המשטרתי עושה סיור, ולפעמים כשהשוטרים מבחינים מלמעלה בטיול של פילים. הם יורדים נמוך עם המסוק להסתכל מקרוב. יותר מעניין מסתם עוד גנב רכב. לפני שנתיים הצלילה של המסוק הסתיימה בקפיצה של הפילה מיכאלה מעל הגדר של הגן החוצה. לאף אחד לא ברור איך היא הצליחה, אבל זה כבר היה ממש מסוכן. פילה מסתובבת חופשי במגרש החניה. כמעט קראו למשטרה אבל אז נזכרו שהם גרמו לכל הברדק… בסוף סו-טפ הצליח להרגיע אותה ולהצעיד אותה בשקט חזרה הביתה.

זו בדיוק הנקודה. אנשי מחלקת הפילים של גן החיות, עמאר, שחר וסו-טפ עובדים עם הפילים בשיטת ה"מגע חופשי" שמבוססת על המהוט, נהג הפילים התאילנדי. מדברים, מלטפים, מרגילים, נותנים צ'ופרים (חרובים) לכל פעולה חיובית. הרעיון הבסיסי מזכיר אילוף של כלב, רק שהכלב לא בדיוק פודל. הוא אולי לא נושך, אבל מצד שני אתה ממש לא רוצה שהוא יקפוץ לך על הברכיים בשמחה. (איך זה בדיוק נראה – הערב בכתבה). כמשקיף מהצד, ממש קל להתאהב באספקט הקומי של שגרת הבוקר של הפילות – טיול, מקלחת, פדיקור/מניקור (נשבע לכם), אימון כושר – לרגע אפשר לחשוב שמדובר בעוד פרק של המעושרות. אבל עולות פה גם לא מעט שאלות לא קלות: למשל – האם זה נכון לאלף חיית בר, ואם כן – איך לעשות זאת. ידוע שבתאילנד יש לא מעט מקרים של התעללות בפילים בתחילת האימון, וגם אחר כך – שמכים אותם, קושרים אותם כגורים לעצים, מרעיבים אותם כדי ליצור אצלם תלות. האם זה נכון לתרגל פילים לדחוף גזעים, להרים רגלים לפני פקודה או להתגלגל כמו כלבלב על הצד.

 צריך לשמוע את עמאר שחר וסו-טפ עונים בלהט על השאלות האלו. למשל – עושים את האימון לפילים כדי שלא יתנוונו. אלו פילים שחיים בשבי, וזקוקים לפעילות גופנית, ולראיה הטיול בבוקר שיש מטפלים שהיו רואים בו כאב ראש מסוכן ומיותר (שלא לדבר על הגנן של גן החיות שמתלונן על דשא, הענפים השבורים והגללים בגודל של ארנב). או למשל – יש אימון ויש אימון – אין דין מי שמאלף כלבים לקראת קרבות כלבים אכזריים ומלאי דם כדין מי שרק רוצה שהכלב לא יעשה פיפי בבית, אבל יותר מהמילים שהם משתמשים בהן להסביר את מעשיהם צריך לראות איך הם מתנהלים עם הפילים, ולא רק עם הפילים אלא גם בינם ובין עצמם. כל העניין נשמע כמו התחלה של בדיחה לא הכי מוצלחת – ערבי, יהודי ותאילנדי הלכו לטפל בפיל, אבל הבדיחה הזאת היא הסיפור המעניין.

(צילום: ערן גזיאל)

מדובר במערכת יחסים של שמונה. ארבעה פילים וארבעה אנשים, והיחסים בין כל אחד ואחד מהדמויות ובין כל מין ומין מורכבים, מלאים שאלות, מרתקים ולא פשוטים. איך הגיע בחור מג'אבל מוכאבר לנהל את מחלקת הפילים ולדבר תאילנדית שוטפת. למה המטפלים התאילנדים גרים בגן החיות צמוד לפילים, והאם ראוי שכך יהיה? למה הם חייבים להיכנס עם מקל שקרס בקצהו לפילים ומה הם עושים איתו אם בכלל. למה הם מדברים כולם תאילנדית, איזה אוכל אוכלים בהפסקות ושל מי המילה האחרונה.

 הגעתי לגן החיות התנ"כי בירושלים כדי לעשות כתבה על הבוקר של הפילים. כתבה קצת קומית, כזאת שמעלה חיוך. יצאה כתבה על נפש, רגש, חברות, אהבה ואמון. 

 הכתבה תשודר הערב ביומן

(צילום: שי בן-עמי)

 

 

 

המשמעויות האמיתיות של הקדמת הבחירות

עשרה דברים שעלו לי בראש כששמעתי את ראש הממשלה מודיע על הקדמת הבחירות:

1. התחיל תור הזהב של התחקירנים והמפיקים בתכניות האולפן. לא יחסרו מרואיינים בחודשים הקרובים. צפו לקשקשת אולפנים חסרת גבולות ומעצורים.
2. ממש לא יחסרו. פוליטיקאים יגיעו עכשיו אפילו לאודטה. בכלל – הם לא יבחלו בשום שטות או גימיק כדי להיות על המסך. התרבוש המפורסם של בייגה עוד יהיה קטן (היה קטן עליו כבר אז במעגל)
3. מרוב ספינים בשבועות הקרובים, קיים סיכוי סביר שכדור הארץ יתחיל להסתובב לכיוון ההפוך.
4. משרדי הפרסום והיח"צ שרק פיטרו אנשים בחודשים האחרונים יתחילו עכשיו לגייס באטרף – למה אומרים שבחירות רעות לכלכלה. מומלץ להשקיע במניות בתי דפוס.
5. כל שבוע פריימריז.
6. אווווף – כמה כתבות בסגנון – הפנים החדשות/יומו של מועמד/האכזבה של היום שאחרי/ההפתעה של היום שאחרי/חבר המרכז הדביל מתווכח עם חבר המרכז האינטליגנט/העממיקו משפיל את האינטיליגנט/אווירת בחירות /אווירת פריימריז – אני אצטרך לעשות.
7. למה לי פוליטיקה עכשיו – בעצם, כמה פעמים ישתמשו בקלישאה הזאת/בשיר הזה בכתבות בחירות. (בחירות טובות גם לתמלוגים של משינה).
8. מעניין מי עוד יקים מפלגת מרכז חדשה עם אותו מצע בדיוק כמו זו שליד?.
9. האם פוליטיקאים קוראים את המצע של המפלגה שלהם? בעצם – מי בכלל קורא מצעים של מפלגות? בעצם (2) – בתקופת בחירות זה כמו אצל רמי לוי. יש מבצעים על המצעים.
10. למה?