בשמונה אמור להתחיל "מבט". אני בעמדה בבאר שבע, מוכן לשידור. עד לאותו רגע היה יום שקט יחסית בב"ש. רק חמש רקטות. שתיים יורטו ושלוש בשטחים פתוחים. כבר שמונה ימים אני סופר רקטות. כמה שוגרו, כמה יורטו, כמה בשטחים פתוחים. הפכתי מחשבון נייד, ערכה נלווית לכיפת ברזל, הכרוז במשחק הלאומי. למרות הציניות – זה חשוב, במיוחד למי שחי בטווח הרקטות. בדרום, אנשים עוצרים אותי ברחוב, שואלים. בימים רגילים, "כמה – כמה" משמעו כדורגל או כדורסל. בשבוע וחצי האחרונים מדובר בגראדים וקסאמים.
נחזור לדקה לשמונה. הפסקת האש כבר באוויר. עוד שעה היא תתחיל. מסביב אנשים מזהירים אחד את השני. לכולם ברור שחמאס וג'יהאד אסלאמי יחפשו את הגראנד פינאלה. למה ברור? ככה. כי ככה הם. "הם". אני בעמדה. מיקרופון ביד. אזעקה. זה מתחיל. קצת בנאלים חמאס האלה, צפויים. רצים למקלט במלון ליד. בום, ועוד בום, אולי עוד אחד, לא בטוח. מנסים לספור. הטלפון רוטט. הודעה. שוב חשבון. חמישה שיגורים, ארבעה ירוטים, פגיעה ישירה בבית. רצים החוצה. אני צועק לאמיר בר שלום שיעלה הוא לשידור בניידת ואני אסע למקום הפגיעה.
עולים לרכב. בדיוק לצלם המופלא שלנו בדרום, מאיר דהן יש תקלה בפנס. אני נוהג. מנסה לנהוג. מדווח למבט בטלפון על האזעקה ומספר השיגורים, בעין אחת עוקב אחרי ניידת משטרה, עין שניה על הכביש, ומשתדל לשמוע את הוראות הכיוון של מאיר שמתקן את הפנס במושב האחורי. מגיעים לזירה, יותר נכון לחסימה של המשטרה כמה רחובות מהבית הפגוע. חצי שכונה כבר בחוץ, לא מאמינים שעדיין יורים עליהם. מאיר יורד ומתחיל לצלם. אני מחפש חניה. כשאני רץ למאיר עם ה- liview על הגב (מכשיר שמאפשר לשדר מהשטח על תדר סלולרי) עוצרים אותי אנשים. "הי כתב, איתי, ערוץ 1, בוא תשמע. זו לא הפסקת אש, זו בדיחה. תגיד לביבי שהוא עובד עלינו. למה נכנעו לחמאס???". יש הרבה כעס, תסכול וכאב ברחוב. לא לזה הם פיללו. רצו הבטחה חתומה לשקט להרבה שנים. השוטרים מנסים לפזר את ההמון. מסוכן. עדיין מסוכן. הפסקת האש עוד לא נכנסה לתוקף. הם עוד יירו. אתם מכירים אותם. "הם".
ליד הבית הפגוע. אכן פגיעה ישירה. בול. המשפחה ניצלה. נכנסו לממ"ד. אדם מבוגר נפצע כשרץ לחפש מחסה ומטפלים בו. שוב אזעקה. עכשיו כבר אין מקלט. הרחוב ההומה מתרוקן בצרחות. צעקות. בכי. אימה. מתברר שיש דברים שאי אפשר להתרגל אליהם. אני רץ ונשכב על הרצפה ליד גדר אבן. מנסה לחשב לפי הפגיעה בבית את הכיוון ממנו יגיע הגראד. שוב חישובים. פתאום בום בדיוק מעל הראש. יירוט. זיקוקים באוויר. אני חושש שהרסיסים ייפלו עלי, אבל הם לא. חוזרים לבית. לא רק אנחנו, שוב כל השכונה.
מנסים לשדר ולא מצליחים. אין קווים סלולרים. עמוס, כולם מדברים. אפילו להתקשר למערכת אני לא מצליח. גם ערוץ 10 לידנו לא מצליחים להוציא שידור. בינתיים אנשים ממש מתנפלים עלינו. רוצים לדבר למיקרופון. כועסים, צועקים. "איפה ביבי? איפה ברק? איפה ליברמן? איפה ההבטחות? זה לא הסכם, זה יחזיק שבוע מקסימום, היה צריך לכסח להם ת'צורה, אני חבר מרכז ליכוד ולא אצביע ליכוד". הטלפון רוטט. חישובים. שלוש, 1 יירוט, 2 פתוחים. ממשיכים לצעוק סביבנו. לפי סקר צעקות מאד לא מייצג, נפתלי בנט הרוויח בגדול. ואולי לא. אחד תופס אותי ולוחש לי באוזן – "כל הליכודניקים האלה שצועקים עכשיו נגד ביבי, כשמגיע הרגע – היד שלהם לא מסוגלת לשים בקלפי פתק אחר". אחר גורר אותי אליו, וצועק למיקרופון שלא משדר ממילא – "ברווזים, אנחנו ברווזים במטווח. שוב הפקירו אותנו".
אי אפשר לשדר אז אנחנו מחליטים לחזור לניידת, לשדר את החומרים משם. שוב נוהג במהירות. מגיע לעמדה, מיקרופון ביד. עוד דקה תשע בערב. הפסקת האש תיכנס לתוקף. שוב אזעקה. שוב ריצה. שוב מקלט. ריצה חזרה. טלפון רוטט. חישובים. ארבע. כולם שטחים פתוחים. אני עולה לשידור. עייף אבל מחשב במהירות – במטח האחרון, בשעה האחרונה:כמה נורו, כמה פגעו, כמה יורטו, כמה פיקששו, כמה צעקו, מה צעקו.
עשר בלילה. שעה אחרי הפסקת האש. אמיר בר שלום ואני יושבים עם הדיווחים לטלפונים ומחשבים. כמה נורו בשעה האחרונה, ולאן. היה ברור שיירו. "הם". הטלפון רוטט. יש סיכום: 12 שיגורים מאז השעה תשע. עולים לשידור מדווחים. מחשבים.
אחת עשרה בלילה. שקט. האזעקה האחרונה מתבררת כאתרעת שווא. הטלפון שוב רוטט. שוב חישובים. עכשיו כבר מחשבים את כל ימי המבצע. כמה על אשדוד, כמה על באר שבע, כמה על שדרות, כמה על אופקים. פגיעות, יירוטים, שטחים פתוחים, מספרים מתערבבים. סוף מלחמה. להפעם. לסבב הזה. נגמר. נגמר? יהיה עוד סבב? מתי? רגע, אני צריך לחשב…
מאחורי המצלמה - איתי ורד 