שלום נפתלי
אנחנו לא מכירים, אבל אם היינו נפגשים, אלו הדברים שהייתי אומר לך, אם הייתה לך הסבלנות לשמוע.
בסוף השבוע האחרון דיברת על סירוב פקודה, אמרת שלא תוכל לפנות אנשים מבתיהם, שמדובר בפקודה בלתי חוקית בעליל. אח"כ הבנת שהסתבכת, אמרת שלא התכוונת, שפרשו אותך לא נכון, הסברת שאתה נגד סירוב פקודה, אבל אתה לא תוכל לפנות אדם מביתו, אפילו הקפדת לומר ערבי או יהודי למען התקינות הפוליטית, והוספת שתהיה מוכן לשלם את המחיר, ללכת לכלא, בקיצור – לסרב פקודה.
תסלח לי, אבל אין לך מושג על מה אתה מדבר. אתה לא עשית צבא. אתה היית בסיירת. אני לא מזלזל חס וחלילה, ההיפך. אני מוריד את הכובע בפני סיירת מטכ"ל ומה שעשית שם, אבל זה לא צבא. אני עשיתי צבא. לא הייתי בסיירת, אפילו לא ב"יחידה מובחרת", כפי שכל חייל שני מנסה להגדיר את עצמו היום. צבא. קרבי, רגיל, פשוט. אתה לא ניסית להחזיק את העיניים פקוחות על בט"שיות מתפרקות בנסיעות הלוך חזור על גדר המערכת, וגם לא שרפת שעות על גבי שעות בחום הקיץ עם שכפ"ץ או בחרמונית בשלג בשמונה-שמונה בעמדות (שמונה שעות בעמדה שמונה שעות מנוחה במשך ארבעה חודשי תעסוקה מבצעית). תרשה לי לנחש שגם לא בדיוק חווית את חווית המחסום בשטחים – בדיקת ת.ז, פרוק כלי רכב, מגע בלתי פוסק עם אזרחים ששונאים אותך ואת מה שאתה מייצג. זה צבא אחר ממה שאתה מכיר. אני הייתי בו. אז תרשה לי בבקשה לחלוק איתך מעט מהחוויות.
אני טחנתי שטחים בשירות שלי כמו כלב, ואחר כך גם במילואים, אם כי פחות, אבל בהחלט מספיק. עזה, חברון, ג'נין, רמאללה – כל פינה. אני והחברים שלי ישבנו שעות בג'יפ בליווים – ליסכה היה שיעור מקרמה, למנחם שיעור גמרא, לנסוע לבית ספר לחזור, מהבית ספר, הנהג לא מחכה, צריך לרדוף אחריו בג'יפ שמסוכן לנסוע בו מהר – והכול כי ההורים של אותם ילדים בחרו לשבת על איזו גבעה בשטחים, לא תמיד עם כל האישורים הנדרשים.
אני והחברים שלי הגנו בגופנו במשך חודשים ארוכים על פסגות, התנחלויות מבודדות בעזה או היישוב היהודי בחברון. שעות בעמדות, ימים בבט"שיות, בכלי רכב מתפרקים שההוראה הייתה שלא ידוממו את המנוע ולו לרגע ולא משנה מה מצבם הבטיחותי – כל הזמן בתנועה. יצאתי לסיורים כדי שיירו עלי ולא על המתנחלים (כך הוגדרה המשימה). עמדתי במחסומים שלא הייתה בהם כל תועלת ביטחונית רק "לתת תחושה טובה למתיישבים" – דברי המח"ט. נלחמתי במחבלים, אבל גם נאלצתי בפקודה להרוס דוכנים של סוחרים פשוטי יום, כדי שלא ינצלו את הדוכנים לפגוע במתנחלים (מן הגיון שטחים שכזה). מפעם לפעם ספגתי קללות, נאצות ואפילו מכות מהאנשים ששמרתי עליהם, מקצתם, חבורת גזענים עלובים גרמו לי להתבייש שאני יהודי. לפעמים, ביני ובין עצמי, עלו בי מחשבות לגבי אותו קומץ שגבלו בפקודה בלתי חוקית בעליל, אבל זה היה ביני ובין עצמי בלבד. נשארתי, ביצעתי,פיקדתי על חיילים ומילאתי פקודות, עשיתי – גם דברים שמנוגדים למה שאני מאמין בהם, גם דברים שראיתי בהם פגיעה מוסרית קשה.
יש לי באחת המגירות אפילו תעודת הוקרה ממתנחלי חברון. כי בניגוד להרבה חיילים וקצינים אחרים שהסכימו פוליטית עם רעיון הישוב היהודי במקום אבל מאסו באנשים שיושבים בו, ביחס והגישה העוינת כלפי הצבא, והתנהגו אל המתנחלים בהתאם (או במילים של כיתה ג' – החזירו להם), אני התייחסתי אליהם בכבוד ובהקשבה. למה? כי הייתי על מדים. כי זה היה התפקיד שלי.
הסיבות שנשארתי פשוטות ובנאליות. ראשית, כי אם כל אחד יעשה בהתאם למצפונו בלבד אפשר לסגור את הבסטה שנקראת צבא וללכת הביתה. השנייה – כי יש צד שני למטבע. כי רציתי שביום פקודה, כשיצטרכו לפנות את האנשים האלה, אני ושכמותי לא נהיה התירוץ לסירוב פקודה. כשם שאני שירתתי ועשיתי בניגוד לצו מצפוני, כשתגיע הפקודה לפנות – גם מי שלא מסכים – שיבצע.
לפנות את ההתנחלויות נפתלי, זו לא פקודה בלתי חוקית בעליל. ממש לא. אם נכונה הטענה שהם "נשלחו על ידי ממשלת ישראל" אזי לממשלת ישראל יש את הזכות גם לפנות אותם. ואם הם לא נשלחו, אז הם עשו משהו לא חוקי, בניגוד לתקנות ונהלים ולכן אדרבא, שיואילו לארוז את המטלטלים. אין בדברים האלה משום שמחה לאיד. אחת התמונות שחרוטה בלבי מהשנה האחרונה היא של קבוצת אמהות שגרה בגבעת האולפנה, בבוקר שבו היו צריכות לעזוב את בתיהן. עמדו האמהות האלה, חלקן עם תינוקות על הידיים, מבט נוגה בעיניים, ואני ריחמתי עליהן. רציונאלית – חשבתי וידעתי שהן צריכות לעזוב את הבית, אבל רגשית ריחמתי עליהן. גם אני בניתי בית במקום שאני אוהב, גם אני מגדל בו ילדים. חשבתי מה היה קורה אם היו מכריחים אותי לעזוב את הבית, וריחמתי עליהן. אבל זהו ההבדל בין רגש להגיון. אם הייתי מקבל פקודה, הייתי מפנה אותן מהבית. כמו ששמרתי עליהן. כמו שיצאתי לסיורים מיותרים ועמדתי במחסומים שלא צריך כדי שהן ירגישו בטוחות. קוראים לזה צבא, נפתלי – צבא אמיתי, ולא סיירת. קוראים לזה גם מדינה מתוקנת.
מאחורי המצלמה - איתי ורד 