הרגע שבו נולדה המהפכה במצרים – עדות אישית

נדיר שאדם עד לאירוע היסטורי, כזה שמשנה עולמות. עוד יותר נדיר להיות נוכח במקום הספציפי וברגע הספציפי שבו האירוע התחיל, לחוש באוויר את משק כנפי ההיסטוריה בשנייה שבה הן מתחילות את מעופן. לי זה קרה לפני שנתיים בדיוק.

זה התחיל בשיחת טלפון ביום חמישי בצהריים. בצד השני היה יורם כהן, מנהל חטיבת החדשות דאז. "מה דעתך לנסוע למצרים?". במצרים עוד לא הייתה מהפכה. למעשה, אף אחד עוד לא חשב ברצינות על מהפכה, מעטים בעולם ידעו היכן בכלל נמצאת כיכר תחריר. אבל חודש קודם לכן הודח נשיא תוניסיה בהפיכה עממית, ויום לפני אותה שיחת טלפון, ב- 25.1.2010 התחילו הפגנות במצרים נגד שלטון מובארכ. באלכסנדריה נהרג אדם בקהיר נעצרו מאות, למחרת הוכה גם כתב של הגרדיאן הבריטי ונעצרו עוד כמה מאות. מוחמד אל בראדעי, מי שהיה יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית של האו"ם והאופוזיציונר המוביל נגד מובארכ הודיע שיחזור למצרים. היה "חם" והיה ברור שיהיה עוד יותר חם ביום שישי, אבל מהפכה? נגד מובארכ? השלטון הערבי היציב ביותר, המערבי ביותר במזרח התיכון? אף אחד עוד לא העלה בדעתו.

חוזרים שיחת הטלפון מיורם: "מה דעתך לנסוע למצרים? יש טיסה הערב. תשדר קצת ליומן בשישי בערב, לרואים עולם  במוצ"ש ותחזור בראשון בבוקר". אמרתי לו שאני צריך כמה דקות לחשוב, שזה בתרגום חופשי טלפון לנעמי להתייעץ איתה (שזה בתרגום עוד יותר חופשי – לקבל את אישורה). חמש דקות אחר כך הודעתי לו שאני מסכים. "אל תסתכן יותר מדי", אמר לי בשיחתנו האחרונה לפני שטסתי, "תישאר באזור המלון, ואל תסתובב יותר מדי ברחובות".

נחתתי בקהיר ביום חמישי בלילה, מה שהפך אותי יחד עם חברי אנשיל פפר מ"הארץ" לעיתונאים הישראלים הראשונים שהגיעו למהפכה המצרית, אבל כאמור שנחתנו, עוד לא הייתה מהפכה ולא אביב ערבי. מצד שני – בשדה תעופה כבר אפשר היה להרגיש שלא מדובר בימים רגילים. עיתונאים מכל העולם נהרו למצרים ונתקלו כבר בכניסה למדינה בעובדה הפשוטה שבגללה באו: מצרים היא לא דמוקרטיה. אין עיתונות חופשית. או שאתה מצהיר שאתה עיתונאי, ואז השלטון מצמיד לך אדם מטעמו שאומר לך מה מותר לך לצלם, מה מותר להגיד ובעיקר מה אסור, או שאתה לא מצהיר ומנסה להתגנב פנימה. כשאתה כתב בעיתון שזקוק לעט ונייר (בעיקר לפטופ) זו פחות בעיה, אבל לאנשי טלוויזיה על שלל הציוד – מדובר בעסק מסובך, ולשוטרים המצרים, כפי שיתברר לי יותר ויותר בימים הבאים, אין אלוהים. הם החרימו ציוד על ימין ועל שמאל לכל מי שלא הודיע מראש ותיאם את בואו, כלומר כמעט לכולם. לא עניין אותם במי מדובר. ראיתי שם צוותים של CNN, BBC, הטלוויזיה הצרפתית ועוד רבים שנאלצו לראות איך המצלמות שלהם נעלמות למחסני המכס המצרי. אני החלטתי לא להצהיר, ומכיוון שהייתי עם מצלמה קטנה, מיקרופון וכמה כבלים למחשב שהיו ספונים עמוק בתיק, גם הצלחתי לעבור בשקט. יש יתרון בלהיות קטן.

השקט שלפני.
קהיר השקטה בבוקר יום שישי 27.1.2010

יום שישי בבוקר. שקט. אין סימן ואין זכר למהפכה. קהיר בשלה, מתעוררת לאיטה. ספינות תיירים עמוסות שטות על הנילוס , בתי הקפה מלאים, והדבר היחיד שמסוכן הוא הנהגים שנוסעים כמו מטורפים בסמטאות הצרות. מה יעשה אדם מוקדם בבוקר בעיר זרה? הולך לשתות קפה. החכמה היא לא לשתות את הקפה במלון, כי אם בבית הקפה המקומי. משיחות עם העיתונאים הזרים שהגיעו למקום לפנינו, ביניהם כתב הגרדיאן שהסתובב גאה עם סימן מעל העין זכר למעצר יום קודם, למדנו שהתכנון של המפגינים הוא לצאת מן המסגדים השונים ברחבי קהיר ולצעוד לכיכר תחריר, לכן מרבית העיתונאים החליטו ללכת לכיכר ולהמתין שם לתהלוכות. אבל בבית הקפה המקומי פגשתי אדם יקר, יהודי ששמח לפגוש עיתונאי מישראל. הוא פרש לפני את התמונה בקהיר, את מאזן הכוחות המקומי, וגם נתן לי המלצה שבדיעבד התברר שהייתה שווה זהב. "סע לגיזה" הוא אמר, "למסגד של גיזה. שם הכול יקרה".

נסעתי. במונית, עם עיתונאי ברזילאי. כשהגענו לגיזה, למסגד, ברגע הראשון לא ראינו משהו יוצא דופן. מבט שני הבהיר לנו שהמסגד כבר מלא לחלוטין ורבים מתכוננים להתפלל ברחבה סביבו. לפתע המולה. אנשים מתקבצים מכל הכיוונים לעבר נקודה בחצר המסגד. מוחמד אל בראדעי, היחיד שהעז להצהיר שהוא אלטרנטיבה למובארכ ושרק ערב קודם נחת בקהיר, הגיע. אנשים ניגשו אליו, ברכו אותו, היה משהו מיוחד באוויר. גם אני התקרבתי, למעשה עמדתי ממש לידו, שומע את הקולות ומצלם. ואז – לפתע – רעש, טרטור. עשרות משאיות מגיעות במהירות ומהן פורקים אלפי שוטרים במדים כחולים, עם קסדות על הראש, אלות ומגינים בידיים. משטרת המהומות המצרית, אימת האזרחים, הזרוע הארוכה של מובארכ ושר הפנים שלו שמשליטה סדר ומשמעת ביד ברזל. תוך שניות הקיפו השוטרים את כל מתחם המסגד בשלוש שורות עבות. הם מסביב, המתפללים/מפגינים בפנים. גם אני.

התפילה החלה. אני ממש ליד אל ברדאעי. כשכולם כורעים כדרך המוסלמים אני נשאר לעמוד. הרגשה קצת מוזרה לעמוד לבד מול מאות השוטרים הניצבים מולי. התמונה סוריאליסטית. מתפללים משתחווים מול השוטרים, כשבעצם הכוונות הפוכות. כשהתפילה מסתיימת יוצאים ההמונים מהמסגד. מתחילות צעקות, קריאות נגד מובארכ, נגד המשטר. מתחילים לשמוע את הניגון שיהפוך כל כך שגרתי בתקופה הקרובה: א-שעב יוריד איסקט אל ניזאם (העם רוצה את החלפת המשטר). שאלתי את האנשים למה באו. אחד, שהיה שם עם שני הילדים שלו כבני 10 ו- 12 אמר לי: אני רוצה שהילדים שלי יגדלו לדמוקרטיה, ושיראו איך הדמוקרטיה הזאת נולדת. שאלתי אם הוא לא מפחד. הוא אמר שלא, כשצודקים לא מפחדים. אחר שאלתי את מי הם רוצים במקום מובארכ – הוא ענה כל אחד שהעם ייבחר, לא משנה מי, העיקר שייבחר באופן חופשי. המהומה הלכה וגברה – הצעקות, הקריאות, ההתרסה מול השוטרים. החלטתי להקליט סטנד אפ במקום, בעברית. כשיש מהומה כל כך גדולה, אף אחד לא שם לב מה אתה מדבר לתוך המיקרופון. ביקשתי מפרננדו, העיתונאי הברזילאי שבא איתי לצלם אותי. הוא רעד מהמחשבה, אבל שיתף פעולה ועשה זאת. גם הצילום יצא קצת רועד. בימים הקרובים הסטנד אפ הזה הפך בדיחה בקרב העיתונאים הזרים – על המטורף שהקליט בעברית במסגד בלב המהומה הכי גדולה בקהיר.

ואז זה התחיל. המפגינים ממש הסתערו על השוטרים. הם לא היו אלימים אבל הם התקרבו אליהם, צעקו בפניהם, התריסו מולם – ולא מדובר בדבר של מה בכך. בימים כתיקונם שוטר מצרי הוא מלך, מילה שלו היא המילה הסופית ואוי לאזרח שרק יעז לחשוב על עימות עם שוטר, בוודאי לא עם משטרת המהומות. אבל זה היה ההבדל הגדול. הם לא פחדו. הם אפילו חיפשו את העימות. האזרחים חיפשו את השינוי. בהתחלה השוטרים היכו רק את מי שהתקרב אליהם. בהמשך היכו ללא אבחנה, לימין ולשמאל, אבל המפגינים לא ברחו. אחר כך הפעילו זרנוקי מים. הנפות האלה הפכו תכופות יותר ונמרצות יותר. זה לא הרתיע את המפגינים, ההיפך, אפילו דירבן. ואז הגיע הגז המדמיע, בכמויות. עשרות ומאות רימוני גז מדמיע נורו לכל עבר – בלי לכוון, בעצם אולי דווקא כיוונו. ירו לתוך ההמון, בכינון ישיר, ירי מסכן חיים. אי אפשר היה לנשום, אי אפשר היה לראות. רצנו לכל הכיוונים. מנסים למצוא מעט חמצן. ילדים, נשים גברים. הירי היה מכל הכיוונים. רימון אחד פגע לי ברגל, אבל למזלי הייתי עם דגמ"ח והארנק ספג את רוב הפגיעה. גם כך זה היה לא נעים. לכמה רגעים הצליחו השוטרים לרוקן את הרחבה.

בפינה שבה הסתתרתי ביקשו אנשים לדבר מול המצלמה. אנשים דומעים שבקושי יכולים לנשום, אבל היה חשוב להם להשמיע את הדברים, להסביר למה הם מסכנים את חייהם. הם השתעלו ומלמלו "לא מובארכ, לא מובארכ, רק לא גמאל" (בנו של הנשיא חוסני מובארכ, שהניסיונות לסמנו כיורש היו זרז למהפכה). לפתע אמר לי בחור חביב, מהנדס כימיה דובר אנגלית שסייע לי, שהאנשים מספרים שאל ברדאעי נמלט לתוך המסגד. רצתי לשם, הורדתי נעלים ונכנסתי. האוויר היה ספוג בגז מדמיע. במרכז המסגד התגודדה קבוצת אנשים. כשהתקרבתי ראיתי את אל ברדאעי יושב במרכז על כסא. הוא היה רטוב מהזרנוקים, דומע כמו כולנו ושפוף. ניסינו, כמה עיתונאים ואני, לשכנע אותו לדבר. בהתחלה הוא סרב. זה הרגע שאתה מבין שהוא לא מנהיג, שהוא לא האדם שיסחוף אחריו המונים, אבל הוא עדיין הייתה התקווה הגדולה של האנשים סביבו, של המהפכה שמתחילה להתרקם. לבסוף, לאחר שיכנועים מצידנו ומצד תומכיו, אל ברדאעי התרצה ואמר כמה מילים. דיבר על הפשעים שנעשים בחוץ וקרא לקהילה הבינלאומית להתערב. צילמתי אותו, מחזיק את המצלמה ביד אחת ואת המיקרופון ביד השנייה. באמצע הדברים סימן לי אחד האנשים שעמדו לידו שהוא יעזור לי, לקח את המיקרופון, והצמיד אותו לפיו של אל ברדאעי. המציאות יוצרת מצבים אבסורדיים. הנה אנחנו באמצע המהומה הכי גדולה שיכולה להיות במזרח התיכון אם לא בעולם כולו, ומי שמסומן בתור מנהיג המהפכה, האופוזיציונר הראשי למובארכ, מתראיין דווקא לערוץ 1 הישראלי… רק הצטערתי שאין לי קוביה (הריבוע עם סמל הערוץ) על המיקרופון, אבל להסתובב על קוביה בעברית בקהיר – זה כבר יותר מדי.

זה היה הראיון האחרון של ברדאעי באותה תקופה. אח"כ הוא נעצר והושם במעצר בית. אחרי הראיון יצאתי לרחוב והתחלתי לצלם את הקרבות שהתפתחו בין המפגינים למשטרה. כל קהיר החלה לבעור. מכל המסגדים זרמו אנשים כשהמטרה – כיכר תחריר. הרחובות היו מלאים שוטרים מכים, גז מדמיע, ובכמה מהמקרים גם ירי באש חיה (כחמישים איש נהרגו באותו יום בקהיר בלבד, רובם בתקרית ליד משרד הפנים – מטה משטרת המהומות). מרגע שהתחיל הבלגאן, השלטונות המצרים חסמו את כל הקווים הסלולריים והאינטרנט. אפשר היה להתקשר רק בטלפון קווי, כך שאני בעצם נותקתי. בארץ לא ידעו איפה אני, ומה קורה איתי. הדרך שעשיתי אל נקודת השידור הייתה ארוכה וקשה. הרחובות בערו. על הגשרים שעל הנילוס, שרק לפני שעות ספורות שקק תיירים עליזים, התנהלו קרבות של ממש. מפגינים מצד אחד, שוטרים מהצד השני – מנסים למנוע את הגעת התהלוכות אל הכיכר. ירי, גז מדמיע, צפירות אמבולנסים ואנשים נמלטים בכל פינה. הנהג האמיץ שלקח אותי עבר איתי על פני שישה או שבעה גשרים שהיו כולם חסומים. באחרון הוא הראה לי היכן יש מעבר להולכי רגל מתחת לגשר. עם קצת מזל, הוא אמר, תצליח לעבור.

הצלחתי. ממש בדקה ה- 90 לפני שגם המעבר הזה נחסם. רצתי כמה קילומטרים ברגל בין המפגינים, בין הקרבות, בקושי נושם כי העיר כולה הייתה מוצפת בגז מדמיע. הגעתי לנקודת השידור שלי – התקשרתי למערכת, שעד אותו רגע לא ידעה אם אני חי בכלל. תפתחו לווין צעקתי, יש לי חומרים מטורפים. כשהעברתי את החומרים וצפיתי בהם, עוד לא הבנתי. רק אירועי הימים הבאים, ההתפתחויות והזמן שחלף הבהירו את התמונה: לא הייתי "סתם בקהיר". הייתה לי הזכות להיות במקום וברגע שבו נולדה המהפכה המצרית.

מתחת למקום הכי נמוך בתל אביב – הכתבה

הכתבה על איים של שפיות בתוך הטירוף של התחנה המרכזית בתל אביב, כפי ששודרה ב"יומן" 11.1.13.

תודה גדולה לשלומי אורון, שבזכותו נולדה הכתבה וערך אותה בכישרון רב.

מתחת למקום הכי נמוך בתל אביב

 זונות, נרקומנים, שיכורים, פליטים, פליטים שיכורים, מעשי אונס אכזריים, רצח, רחובות מאיימים – אלו התמונות שעולות בראש כשחושבים על התחנה המרכזית הישנה. המקום הכי נמוך בתל אביב. אם הרחובות האפלים הללו הם באמת תחתית הבור, מה כבר יכול להסתתר מתחתיהם?

 הכול התחיל עם מארק צוקרברג. כלומר, צוקרברג המציא את פייסבוק, וכמה שנים טובות אחר כך העלה עורך הוידיאו שלומי אורון את התמונה הזאת, והוסיף כמה מילים:

"על קירות הנגריה ג'ימי קרטר הוא הנשיא הנבחר ויצחק שמיר מוגש לכם בחסות חברת ביטוח"

 ברגע שראיתי אותה, נדלקתי. בתמונה היה משהו קסום (סוף סוף מצאתי משהו קסום ביצחק שמיר). הקירות המתקלפים, הצבעים, האנכרוניזם ויחד עם זאת, הידיעה והתחושה שמדובר במקום חי ונושם, נגריה מתפקדת. כמה דקות אחר כך הופיעה עוד תמונה:

"הייתי היום אצל נגר שהנגריה שלו נמצאת במרתף טחוב ברחוב הגליל בדרום תל אביב. זו מנהרת זמן אמיתית, הזמן קפא שם לרבות תמונות הנשים הערומות שעל הקיר שפעם עיטרו כל מוסך והיום הוחלפו ברבנים".

 התקשרתי מייד לשלומי. עוד לא ידעתי שמדובר בנגריה שנמצאת בתחנה המרכזית הישנה, בלב הסחי. שאלתי אותו על המקום, על האווירה, ובמיוחד על האנשים. שלומי ענה שכדאי לי ללכת לבקר אותם ולהתרשם בעצמי, שמדובר באנשים מיוחדים. אבל יכול להיות שצריך קצת יותר בשביל "להחזיק כתבה".

 הלכתי לנגריה. זה לא פשוט כפי שזה נשמע. מגיעים לתחנה הישנה, לרחוב הגליל. ברחוב – בתי הקפה של פליטים מאריתריאה, בתי זונות, זונות, נרקומנים והמון עובדים זרים. בסמטה יש דלת ברזל חומה. הידית לא מתפקדת, צריך לבעוט בדלת. נכנסים למסדרון צר, ארוך ואפל. על הרצפה – מזרקים משומשים וקונדומים מליל אמש, בעצם לפי הכמויות מהשבועיים האחרונים לפחות. התקדמתי בחשש עד שלפתע מצד ימין ראיתי אור. ממש אור בוקע מלמטה, וקולות של פטיש ומסור. ירדתי בגרם המדרגות לנגריה של עמוס וראובן.

 נגריה ישנה, שהזמן באמת עצר בה מלכת, מלאה אבק כי היא כולה מתחת לאדמה וכל היום מנסרים וחותכים שם. כלים יפים – כלי עבודה של פעם, בובה של סנופי אפופה נסורת מחייכת מהפינה, גיטרות ותמונות על הקירות. תמונות שנתלו מזמן. כרזה מקורית של "צ'רלי וחצי", ראובן לוחץ יד ליגאל הורביץ – אז שר האוצר, את הנשים החשופות תלה פועל של ראובן אי שם בתחילת שנות השבעים. העירום של טרום עידן הסיליקון הופך עוד יותר תמים בהשוואה למיניות הבוטה ברחוב למעלה, במיוחד כשמסתכלים על הפוסטרים המטושטשים וקולטים שסביר להניח שהנשים החשופות האלו הן סבתות היום… ועמוס וראובן – פשוט צריך להכיר אותם –  מדהים למצוא באמצע מקום כזה בני אדם, במובן הכי פשוט של המילים, בני אדם. אנשים שנשארו כפי שהם למרות העולם סביבם הפך לתוהו ובוהו. שני אנשי מקצוע שעובדים קשה כדי לעשות את הארון, המטבח או הכוננית הכי טוב שאפשר, ורק דלת ברוחב 90 סנטימטרים (שפתוחה תמיד) מחברת בינם לבין העולם החיצון. "אנחנו לא נותנים לזדון להיכנס פנימה", מסביר לי עמוס בחיוך, ומספר איך פעם רדפו שני עובדים זרים אחרי איזה אדם שניסה להימלט לתוך נגריה. "לא עניין אותי מי צודק ומי לא. אמרתי להם – אתם במדינת ישראל. אני לא. כאן למטה זה העולם שלי והזדון לא נכנס לכאן. לפה לא נכנסים עם כוונות זדון!!!". יפה בעיני, שהאיש מסביר לזרים שהם במדינת חוק, אבל במקום שלו החוק שלו, החוק המוסרי, הוא מעל כל החוקים הללו, ובלי קשר למוצא של האנשים.

 לעמוס וראובן היו עשרות סיפורים. הם שם מאז ימי הזוהר של התחנה, והיו עדים לכל השינויים שעברו על המקום. ישבתי איתם שעות, מוקסם מכל מילה כמעט שהוציאו, ומהתובנה שבלב המקום הכי מטורף שיכול להיות בישראל יש אנשים שמנהלים, או לפחות מנסים לנהל, חיים שפויים, יצרניים, מועילים. החלטתי לנסות לבדוק אולי יש עוד כמה כמותם. 

 יצאתי לרחובות, לחפש עוד מרתפים. חוויה לא פשוטה. אני, אפעס, לא נראה בדיוק הראשון שינסו לתקוף אותו או לאנוס אותו, ועדיין – גם לי היו לא מעט רגעים לא נעימים כשהסתובבתי באזור התחנה המרכזית הישנה. לא שקרה משהו, אבל התחושה בהחלט לא נעימה. בדרך כלל יש פער בין תדמית לבין מציאות. במקרה הזה הפער הוא שלילי, כלומר המציאות גרועה מן התדמית. ברחובות, בכל מטר שמתפנה נפתח בית קפה של אריתריאים ים או סודנים. מקומות קטנים טחובים ואפלוליים, שמעלים אדי האלכוהול וכבר בתשע בבוקר מוצאים בהם אנשים מוטלים הלומי שיכר זול. לאורך הרחובות יש בתי הזונות מטונפים – כניסות עלובות ודוחות שפנסים עטופי צלופן אדום מנסים לשווא לשוות להם מראה מסתורי. לעיתים קרובות עומדים בדלת סרסור, "מאדאם" או הזונה עצמה שמציעים לך הצעות בשפה הכי ישירה, הכי בוטה שאפשר. בין לבין, חנויות סקס, חדרי הפיפ-שואו שווילון שכנראה לא ידע כביסה לעולם תלוי ברישול מעל הדלת, ועל המדרכות שוכבים באפס מעשה נרקומנים, קבצנים, עלובי חיים. בכל זה פגשתי במהלך שיטוטים במהלך היום, בשעות האור בלבד. בלילה, הכול הופך גרוע יותר.   

בתוך היקום האחר הזה פגשתי את אהוד, שיש לו עסק לממכר אביזרים טכניים ומגנטים לתעשייה. עסק שקיים עוד מלפני קום המדינה, שירש מאבא שלו. הוא שם בדמי מפתח, ולא עוזב, את אחת הבנות שלו ניסו פעם לשדל לזנות כשבאה לבקר אותו, בת אחרת מתקשרת אליו עם רדת החשיכה לוודא שהדלת נעולה ו"לפתות אותו לחזור הביתה" כדבריה, אבל הוא מודה שהוא יבכה ביום שיהרסו את האזור כדי לבנות את המגדלים שכבר מתוכננים. פגשתי גם את נתן וליאור באבי, שיש למשפחה שלהם חנות מפעל למוצרי גומי, ולמטה במרתף המכונות עדיין מייצרות ויוצקות תבניות עם גומי חם כשצריך. למעשה, הם כבר גדלו והתרחבו ויש להם מפעל מחוץ לעיר, אבל הם לא מעיזים לעזוב. מאז ומעולם הרחוב הזה נחשב ל"המקום" של מוצרי גומי, "ההיסטוריה של הגומי בארץ זה פה, החנות הזאת זה כרטיס הביקור של העסק" אומר ליאור. היום לקוחות מפחדים לבוא. הגיוני? לא. אבל זה הסיפור של המקום.

 עמוס, ראובן, אהוד, נתן, ליאור ועוד אחרים שפגשתי במהלך ימים ארוכים של שיטוטים ברחובות ומרתפי התחנה המרכזית הישנה חלקו איתי את הקשיים, ההתמודדויות, הרגעים המפחידים, המאיימים אבל גם המצחיקים של שגרת החיים מתחת למקום הכי נמוך בתל אביב, שהם הכול חוץ משגרתיים. בסופו של יום, ניסיתי לחשוב מהי המשמעות, אם יש בכלל כזאת, לעובדה שאנשים ממשיכים לעבוד ולחיות מעמל כפיהם בתנאים כאלו, שכשלמעשה בכל רגע נתון הם יכולים לעזוב, לנסות למכור את השטח לאיילי נדל"ן (ולא חסרים כאלו המעוניינים), או להיענות להצעות שהם מקבלים להפוך את המקום שלהם לעוד "בית קפה", בית זונות, או מועדון מפוקפק. בסופו של דבר החלטתי שכל אחד ימצא לעצמו את המשמעות. אני רק מביא תמונת מצב. תמונה אבסורדית, לעיתים משעשעת לעיתים מזעזעת של מציאות שנוגדת כל היגיון.

 הכתבה תשודר הערב ב- 20:00 ב"יומן", ערוץ 1.   

 

בחירות בטווין פיקס

 "זה כל כך הזוי, ממש כמו לצלם פרק בטווין פיקס" אמר לי טל ינוביצקי הצלם בסיום יום הצילומים הראשון של הכתבה בחצור הגלילית, ואני לא יכולתי אלא להסכים כל כך. ממש טווין פיקס. לא מכיוון שחצור הגלילית מקום הזוי, אלא המציאות הפוליטית הישראלית הזויה. מאד.

 הכוונה הייתה לתת תמונת מצב של מקום קטן שבועיים וחצי לפני הבחירות. הבחירה נפלה על חצור הגלילית כי במהלך הקדנציה האחרונה המקום עבר טלטלות קשות. מפעל פרי הגליל, שמעסיק רבים מבני העיירה, כמעט נסגר, ואז אחרי מאבק נמכר לבלעים חדשים ונפתח מחדש, ושוב שנתיים וחצי אחר כך כמעט ונסגר ושוב מאבק. הפעם בממשלה – שתיתן לבעלי המפעל מענק שהובטח לו. כיום המפעל מתפקד כרגיל, מעסיק פועלים מחצור ומישובי הסביבה, אבל במשך שבועות רבים המפעל הזה ובני חצור הגלילית היו בעין הסערה של הפוליטיקה הישראלית. ח"כים עלו לישוב לרגל – לדבר, לנסות לשנות את רוע הגזירה או סתם להצטלם. תהינו עד כמה ארבע שנים כאלו משפיעות על התושבים.

 בבחירות 2009, רגע לפני שכל הבלגאן התחיל, הליכוד קיבל בחצור הגלילית 30.5% מהקולות. ליברמן 16.7%, ש"ס 16%, אגודת ישראל 14% (יש במקום שכונה גדולה – הקריה החסידית – של חסידי גור), העבודה4.6%, קדימה זצ"ל 10%, המפד"ל 4% ומרצ 7. לא אחוזים שבעה קולות – 0.2%.

 מה השתנה? בגדול, כלום, או כמו שכמה מהאנשים חזרו ואמרו לנו: "יש פה אנשים שבטוחים שבגין עוד חי". ליכוד, ליכוד ועוד קצת ליכוד. בעצם יש גם מאוכזבי ליכוד. פגשנו את גבי – גנן באחד מבתי הספר, פעיל פוליטי מקומי ובעיקר איש מקסים שהקים עמותת צדקה לפני 15 שנים לזכר אבא שלו, ומסייע למאות אנשים במזון, תרופות, חינוך – במה שרק צריך. לגבי נמאס שהמחירים רק עולים כל הזמן, שדלק ואוכל ומסים במגמת עליה תמידית, הוא רוצה שינוי. לאן יפנה אדם שמאוכזב מהמדיניות הכלכלית – חברתית של הליכוד? לנפתלי בנט!!! כן, זו לא שגיאת דפוס – הבית היהודי, וצריך להקשיב היטב לטיעונים שלו למה הוא עשה את זה.

 בכלל, נדמה שבחצור הגלילית אין פניה שמאלה, רק ימינה. שמאל היא לפעמים מילת גנאי, או כמו שאמרו ב"ארץ נהדרת" – בתשבץ, מה זה ההיפך מימין, ארבע אותיות? – "בוגד". אתה מוצא את עצמך מדבר עם אדם שמספר לך שהוא בעד החזרת שטחים או לפחות חלק ניכר מהם, שהוא נגד המדיניות הכלכלית, תומך בשינוי סדרי העדיפויות, ולמי הוא מצביע? – "נתניהו". הוא לא טיפש, הוא מודע לדיסוננס, אבל אומר – נולדתי ליכודניק ואמות ליכודניק. ויותר מזה – הוא באמת מאמין שנתניהו מסוגל ורוצה לעשות את הדברים הללו.

 בשביל להבין את התופעה עד הסוף צריך לחזור לפרי הגליל. מוטי חזיזה הוא יו"ר ועד העובדים במפעל, איש למוד קרבות. מוטי חבר מפלגת העבודה, ובמהלך ארבע השנים של המאבק נתקל בפוליטיקאים מכל המפלגות שבאו והלכו כאילו היה המקום תחנת הרכבת שלא תקום בו בעתיד הקרוב. רובם הגיעו בשביל הפוטו אופ, בשביל ההזדמנות להיכנס למהדורות החדשות. מוטי מציין ארבעה חברי כנסת שבאמת ובתמים עזרו לו – משה גפני, עמיר פרץ, אבישי ברוורמן ומעל לכולם את אילן גילאון.

בכתבה עשיתי למוטי הפתעה. הבאתי למפגש איתו את ויקטור פרידמן איש מרצ מקיבוץ גדות. כשויקטור שמע על ההפגנות במפעל, הוא ארגן כמה חברים ובא, אבל לא רק להדהות. הם הקימו אוהלים, נשארו לישון עם העובדים (למרות שחלק מהפועלים כעסו כשראו חולצות של מרצ השמאלנים), ציירו שלטים, דאגו לאספקת אוכל. איך מוטי אמר – הליכוד וש"ס לא באו, הם כן. ויקטור הוא זה שהזעיק למקום את אילן גילאון.

שאלתי את ויקטור אם הוא לא פראייר – עבד, השקיע, תמך במקום שנתן למרצ מספר קולות של גבינה רזה (ראו תחילת העמוד), והסיכוי שהמצב ישתנה שקול לסיכוי של מכבי יפו לקחת אליפות. ויקטור ענה שהוא לא מרגיש פראייר, שהוא עשה את זה בשביל האידיאולוגיה. שגם הוא פועל, ולא יכול לשבת בבית כשיש בעיות לשכנים. עניתי לו שיש מי שיחשוב שזה רק מדגיש עד כמה הוא ומרצ בכלל פראיירים, שלא לומר נאיביים. התשובה של ויקטור הייתה נהדרת – הוא סיפר שהוא מאד אוהב את אנשי חצור הגלילית, שיש לו שם הרבה חברים אבל יש לו כלל פשוט. הוא לא מדבר איתם לא על פוליטיקה ולא על דת. הוא לא רוצה לריב עם חברים ובעיקר – והוא מבין אותם. הוא מבין כי גם הוא שמרן. נולד הפועל תל אביב, הילדים שלו הפועל תל אביב, הנכדים אדומים וגם הנינים יהיו. "מפלגה ודגל לא מחליפים" אמר הקיבוצניק בחיוך חביב. מי אמר שרק אנשי עיירות הפיתוח שמצביעים באוטומט? הזוי. טווין פיקס.

 שתי הערות לסיום:

–         לכאורה זו כתבה על נושא ידוע מראש, כתבה שלא מחדשת דבר. זה בדיוק הכוח שלה. העיתוי חשוב – שבועיים וחצי לפני שניתנת לנו האפשרות להשפיע על חיינו, לשים פתק בקלפי.  צריך וחשוב לראות את האנשים, לשמוע את הקולות, להקשיב לטיעונים ולא רק לחייך, לצחוק או לבכות מהם. זו תמונת המראה שלנו, של החברה הישראלית.

–         בכל בית ספר לתקשורת (שמעולם לא טרחתי ללמוד בהם, אבל זה כבר סיפור אחר) מלמדים שצריך ורצוי לסיים כתבה בפאנץ'. ובכן, הודות לטבע – האנושי ובעיקר בעלי החיים, יש לכתבה הזאת סיומת מדהימה!!!!!

 הכתבה על חצור הגלילית תשודר הערב ב"יומן", ערוץ 1 ב- 20:00.