מתחת למקום הכי נמוך בתל אביב

 זונות, נרקומנים, שיכורים, פליטים, פליטים שיכורים, מעשי אונס אכזריים, רצח, רחובות מאיימים – אלו התמונות שעולות בראש כשחושבים על התחנה המרכזית הישנה. המקום הכי נמוך בתל אביב. אם הרחובות האפלים הללו הם באמת תחתית הבור, מה כבר יכול להסתתר מתחתיהם?

 הכול התחיל עם מארק צוקרברג. כלומר, צוקרברג המציא את פייסבוק, וכמה שנים טובות אחר כך העלה עורך הוידיאו שלומי אורון את התמונה הזאת, והוסיף כמה מילים:

"על קירות הנגריה ג'ימי קרטר הוא הנשיא הנבחר ויצחק שמיר מוגש לכם בחסות חברת ביטוח"

"על קירות הנגריה ג'ימי קרטר הוא הנשיא הנבחר ויצחק שמיר מוגש לכם בחסות חברת ביטוח"

 ברגע שראיתי אותה, נדלקתי. בתמונה היה משהו קסום (סוף סוף מצאתי משהו קסום ביצחק שמיר). הקירות המתקלפים, הצבעים, האנכרוניזם ויחד עם זאת, הידיעה והתחושה שמדובר במקום חי ונושם, נגריה מתפקדת. כמה דקות אחר כך הופיעה עוד תמונה:

"הייתי היום אצל נגר שהנגריה שלו נמצאת במרתף טחוב ברחוב הגליל בדרום תל אביב. זו מנהרת זמן אמיתית, הזמן קפא שם לרבות תמונות הנשים הערומות שעל הקיר שפעם עיטרו כל מוסך והיום הוחלפו ברבנים".

"הייתי היום אצל נגר שהנגריה שלו נמצאת במרתף טחוב ברחוב הגליל בדרום תל אביב. זו מנהרת זמן אמיתית, הזמן קפא שם לרבות תמונות הנשים הערומות שעל הקיר שפעם עיטרו כל מוסך והיום הוחלפו ברבנים".

 התקשרתי מייד לשלומי. עוד לא ידעתי שמדובר בנגריה שנמצאת בתחנה המרכזית הישנה, בלב הסחי. שאלתי אותו על המקום, על האווירה, ובמיוחד על האנשים. שלומי ענה שכדאי לי ללכת לבקר אותם ולהתרשם בעצמי, שמדובר באנשים מיוחדים. אבל יכול להיות שצריך קצת יותר בשביל "להחזיק כתבה".

 הלכתי לנגריה. זה לא פשוט כפי שזה נשמע. מגיעים לתחנה הישנה, לרחוב הגליל. ברחוב – בתי הקפה של פליטים מאריתריאה, בתי זונות, זונות, נרקומנים והמון עובדים זרים. בסמטה יש דלת ברזל חומה. הידית לא מתפקדת, צריך לבעוט בדלת. נכנסים למסדרון צר, ארוך ואפל. על הרצפה – מזרקים משומשים וקונדומים מליל אמש, בעצם לפי הכמויות מהשבועיים האחרונים לפחות. התקדמתי בחשש עד שלפתע מצד ימין ראיתי אור. ממש אור בוקע מלמטה, וקולות של פטיש ומסור. ירדתי בגרם המדרגות לנגריה של עמוס וראובן.

 נגריה ישנה, שהזמן באמת עצר בה מלכת, מלאה אבק כי היא כולה מתחת לאדמה וכל היום מנסרים וחותכים שם. כלים יפים – כלי עבודה של פעם, בובה של סנופי אפופה נסורת מחייכת מהפינה, גיטרות ותמונות על הקירות. תמונות שנתלו מזמן. כרזה מקורית של "צ'רלי וחצי", ראובן לוחץ יד ליגאל הורביץ – אז שר האוצר, את הנשים החשופות תלה פועל של ראובן אי שם בתחילת שנות השבעים. העירום של טרום עידן הסיליקון הופך עוד יותר תמים בהשוואה למיניות הבוטה ברחוב למעלה, במיוחד כשמסתכלים על הפוסטרים המטושטשים וקולטים שסביר להניח שהנשים החשופות האלו הן סבתות היום… ועמוס וראובן – פשוט צריך להכיר אותם –  מדהים למצוא באמצע מקום כזה בני אדם, במובן הכי פשוט של המילים, בני אדם. אנשים שנשארו כפי שהם למרות העולם סביבם הפך לתוהו ובוהו. שני אנשי מקצוע שעובדים קשה כדי לעשות את הארון, המטבח או הכוננית הכי טוב שאפשר, ורק דלת ברוחב 90 סנטימטרים (שפתוחה תמיד) מחברת בינם לבין העולם החיצון. "אנחנו לא נותנים לזדון להיכנס פנימה", מסביר לי עמוס בחיוך, ומספר איך פעם רדפו שני עובדים זרים אחרי איזה אדם שניסה להימלט לתוך נגריה. "לא עניין אותי מי צודק ומי לא. אמרתי להם – אתם במדינת ישראל. אני לא. כאן למטה זה העולם שלי והזדון לא נכנס לכאן. לפה לא נכנסים עם כוונות זדון!!!". יפה בעיני, שהאיש מסביר לזרים שהם במדינת חוק, אבל במקום שלו החוק שלו, החוק המוסרי, הוא מעל כל החוקים הללו, ובלי קשר למוצא של האנשים.

 לעמוס וראובן היו עשרות סיפורים. הם שם מאז ימי הזוהר של התחנה, והיו עדים לכל השינויים שעברו על המקום. ישבתי איתם שעות, מוקסם מכל מילה כמעט שהוציאו, ומהתובנה שבלב המקום הכי מטורף שיכול להיות בישראל יש אנשים שמנהלים, או לפחות מנסים לנהל, חיים שפויים, יצרניים, מועילים. החלטתי לנסות לבדוק אולי יש עוד כמה כמותם. 

 יצאתי לרחובות, לחפש עוד מרתפים. חוויה לא פשוטה. אני, אפעס, לא נראה בדיוק הראשון שינסו לתקוף אותו או לאנוס אותו, ועדיין – גם לי היו לא מעט רגעים לא נעימים כשהסתובבתי באזור התחנה המרכזית הישנה. לא שקרה משהו, אבל התחושה בהחלט לא נעימה. בדרך כלל יש פער בין תדמית לבין מציאות. במקרה הזה הפער הוא שלילי, כלומר המציאות גרועה מן התדמית. ברחובות, בכל מטר שמתפנה נפתח בית קפה של אריתריאים ים או סודנים. מקומות קטנים טחובים ואפלוליים, שמעלים אדי האלכוהול וכבר בתשע בבוקר מוצאים בהם אנשים מוטלים הלומי שיכר זול. לאורך הרחובות יש בתי הזונות מטונפים – כניסות עלובות ודוחות שפנסים עטופי צלופן אדום מנסים לשווא לשוות להם מראה מסתורי. לעיתים קרובות עומדים בדלת סרסור, "מאדאם" או הזונה עצמה שמציעים לך הצעות בשפה הכי ישירה, הכי בוטה שאפשר. בין לבין, חנויות סקס, חדרי הפיפ-שואו שווילון שכנראה לא ידע כביסה לעולם תלוי ברישול מעל הדלת, ועל המדרכות שוכבים באפס מעשה נרקומנים, קבצנים, עלובי חיים. בכל זה פגשתי במהלך שיטוטים במהלך היום, בשעות האור בלבד. בלילה, הכול הופך גרוע יותר.   

בתוך היקום האחר הזה פגשתי את אהוד, שיש לו עסק לממכר אביזרים טכניים ומגנטים לתעשייה. עסק שקיים עוד מלפני קום המדינה, שירש מאבא שלו. הוא שם בדמי מפתח, ולא עוזב, את אחת הבנות שלו ניסו פעם לשדל לזנות כשבאה לבקר אותו, בת אחרת מתקשרת אליו עם רדת החשיכה לוודא שהדלת נעולה ו"לפתות אותו לחזור הביתה" כדבריה, אבל הוא מודה שהוא יבכה ביום שיהרסו את האזור כדי לבנות את המגדלים שכבר מתוכננים. פגשתי גם את נתן וליאור באבי, שיש למשפחה שלהם חנות מפעל למוצרי גומי, ולמטה במרתף המכונות עדיין מייצרות ויוצקות תבניות עם גומי חם כשצריך. למעשה, הם כבר גדלו והתרחבו ויש להם מפעל מחוץ לעיר, אבל הם לא מעיזים לעזוב. מאז ומעולם הרחוב הזה נחשב ל"המקום" של מוצרי גומי, "ההיסטוריה של הגומי בארץ זה פה, החנות הזאת זה כרטיס הביקור של העסק" אומר ליאור. היום לקוחות מפחדים לבוא. הגיוני? לא. אבל זה הסיפור של המקום.

 עמוס, ראובן, אהוד, נתן, ליאור ועוד אחרים שפגשתי במהלך ימים ארוכים של שיטוטים ברחובות ומרתפי התחנה המרכזית הישנה חלקו איתי את הקשיים, ההתמודדויות, הרגעים המפחידים, המאיימים אבל גם המצחיקים של שגרת החיים מתחת למקום הכי נמוך בתל אביב, שהם הכול חוץ משגרתיים. בסופו של יום, ניסיתי לחשוב מהי המשמעות, אם יש בכלל כזאת, לעובדה שאנשים ממשיכים לעבוד ולחיות מעמל כפיהם בתנאים כאלו, שכשלמעשה בכל רגע נתון הם יכולים לעזוב, לנסות למכור את השטח לאיילי נדל"ן (ולא חסרים כאלו המעוניינים), או להיענות להצעות שהם מקבלים להפוך את המקום שלהם לעוד "בית קפה", בית זונות, או מועדון מפוקפק. בסופו של דבר החלטתי שכל אחד ימצא לעצמו את המשמעות. אני רק מביא תמונת מצב. תמונה אבסורדית, לעיתים משעשעת לעיתים מזעזעת של מציאות שנוגדת כל היגיון.

 הכתבה תשודר הערב ב- 20:00 ב"יומן", ערוץ 1.   

 

  1. פינגבק: מתחת למקום הכי נמוך בתל אביב – הכתבה | מאחורי המצלמה – איתי ורד

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s