הרגע שבו נולדה המהפכה במצרים – עדות אישית

נדיר שאדם עד לאירוע היסטורי, כזה שמשנה עולמות. עוד יותר נדיר להיות נוכח במקום הספציפי וברגע הספציפי שבו האירוע התחיל, לחוש באוויר את משק כנפי ההיסטוריה בשנייה שבה הן מתחילות את מעופן. לי זה קרה לפני שנתיים בדיוק.

זה התחיל בשיחת טלפון ביום חמישי בצהריים. בצד השני היה יורם כהן, מנהל חטיבת החדשות דאז. "מה דעתך לנסוע למצרים?". במצרים עוד לא הייתה מהפכה. למעשה, אף אחד עוד לא חשב ברצינות על מהפכה, מעטים בעולם ידעו היכן בכלל נמצאת כיכר תחריר. אבל חודש קודם לכן הודח נשיא תוניסיה בהפיכה עממית, ויום לפני אותה שיחת טלפון, ב- 25.1.2010 התחילו הפגנות במצרים נגד שלטון מובארכ. באלכסנדריה נהרג אדם בקהיר נעצרו מאות, למחרת הוכה גם כתב של הגרדיאן הבריטי ונעצרו עוד כמה מאות. מוחמד אל בראדעי, מי שהיה יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית של האו"ם והאופוזיציונר המוביל נגד מובארכ הודיע שיחזור למצרים. היה "חם" והיה ברור שיהיה עוד יותר חם ביום שישי, אבל מהפכה? נגד מובארכ? השלטון הערבי היציב ביותר, המערבי ביותר במזרח התיכון? אף אחד עוד לא העלה בדעתו.

חוזרים שיחת הטלפון מיורם: "מה דעתך לנסוע למצרים? יש טיסה הערב. תשדר קצת ליומן בשישי בערב, לרואים עולם  במוצ"ש ותחזור בראשון בבוקר". אמרתי לו שאני צריך כמה דקות לחשוב, שזה בתרגום חופשי טלפון לנעמי להתייעץ איתה (שזה בתרגום עוד יותר חופשי – לקבל את אישורה). חמש דקות אחר כך הודעתי לו שאני מסכים. "אל תסתכן יותר מדי", אמר לי בשיחתנו האחרונה לפני שטסתי, "תישאר באזור המלון, ואל תסתובב יותר מדי ברחובות".

נחתתי בקהיר ביום חמישי בלילה, מה שהפך אותי יחד עם חברי אנשיל פפר מ"הארץ" לעיתונאים הישראלים הראשונים שהגיעו למהפכה המצרית, אבל כאמור שנחתנו, עוד לא הייתה מהפכה ולא אביב ערבי. מצד שני – בשדה תעופה כבר אפשר היה להרגיש שלא מדובר בימים רגילים. עיתונאים מכל העולם נהרו למצרים ונתקלו כבר בכניסה למדינה בעובדה הפשוטה שבגללה באו: מצרים היא לא דמוקרטיה. אין עיתונות חופשית. או שאתה מצהיר שאתה עיתונאי, ואז השלטון מצמיד לך אדם מטעמו שאומר לך מה מותר לך לצלם, מה מותר להגיד ובעיקר מה אסור, או שאתה לא מצהיר ומנסה להתגנב פנימה. כשאתה כתב בעיתון שזקוק לעט ונייר (בעיקר לפטופ) זו פחות בעיה, אבל לאנשי טלוויזיה על שלל הציוד – מדובר בעסק מסובך, ולשוטרים המצרים, כפי שיתברר לי יותר ויותר בימים הבאים, אין אלוהים. הם החרימו ציוד על ימין ועל שמאל לכל מי שלא הודיע מראש ותיאם את בואו, כלומר כמעט לכולם. לא עניין אותם במי מדובר. ראיתי שם צוותים של CNN, BBC, הטלוויזיה הצרפתית ועוד רבים שנאלצו לראות איך המצלמות שלהם נעלמות למחסני המכס המצרי. אני החלטתי לא להצהיר, ומכיוון שהייתי עם מצלמה קטנה, מיקרופון וכמה כבלים למחשב שהיו ספונים עמוק בתיק, גם הצלחתי לעבור בשקט. יש יתרון בלהיות קטן.

השקט שלפני.קהיר השקטה בבוקר יום שישי 27.1.2010

השקט שלפני.
קהיר השקטה בבוקר יום שישי 27.1.2010

יום שישי בבוקר. שקט. אין סימן ואין זכר למהפכה. קהיר בשלה, מתעוררת לאיטה. ספינות תיירים עמוסות שטות על הנילוס , בתי הקפה מלאים, והדבר היחיד שמסוכן הוא הנהגים שנוסעים כמו מטורפים בסמטאות הצרות. מה יעשה אדם מוקדם בבוקר בעיר זרה? הולך לשתות קפה. החכמה היא לא לשתות את הקפה במלון, כי אם בבית הקפה המקומי. משיחות עם העיתונאים הזרים שהגיעו למקום לפנינו, ביניהם כתב הגרדיאן שהסתובב גאה עם סימן מעל העין זכר למעצר יום קודם, למדנו שהתכנון של המפגינים הוא לצאת מן המסגדים השונים ברחבי קהיר ולצעוד לכיכר תחריר, לכן מרבית העיתונאים החליטו ללכת לכיכר ולהמתין שם לתהלוכות. אבל בבית הקפה המקומי פגשתי אדם יקר, יהודי ששמח לפגוש עיתונאי מישראל. הוא פרש לפני את התמונה בקהיר, את מאזן הכוחות המקומי, וגם נתן לי המלצה שבדיעבד התברר שהייתה שווה זהב. "סע לגיזה" הוא אמר, "למסגד של גיזה. שם הכול יקרה".

נסעתי. במונית, עם עיתונאי ברזילאי. כשהגענו לגיזה, למסגד, ברגע הראשון לא ראינו משהו יוצא דופן. מבט שני הבהיר לנו שהמסגד כבר מלא לחלוטין ורבים מתכוננים להתפלל ברחבה סביבו. לפתע המולה. אנשים מתקבצים מכל הכיוונים לעבר נקודה בחצר המסגד. מוחמד אל בראדעי, היחיד שהעז להצהיר שהוא אלטרנטיבה למובארכ ושרק ערב קודם נחת בקהיר, הגיע. אנשים ניגשו אליו, ברכו אותו, היה משהו מיוחד באוויר. גם אני התקרבתי, למעשה עמדתי ממש לידו, שומע את הקולות ומצלם. ואז – לפתע – רעש, טרטור. עשרות משאיות מגיעות במהירות ומהן פורקים אלפי שוטרים במדים כחולים, עם קסדות על הראש, אלות ומגינים בידיים. משטרת המהומות המצרית, אימת האזרחים, הזרוע הארוכה של מובארכ ושר הפנים שלו שמשליטה סדר ומשמעת ביד ברזל. תוך שניות הקיפו השוטרים את כל מתחם המסגד בשלוש שורות עבות. הם מסביב, המתפללים/מפגינים בפנים. גם אני.

התפילה החלה. אני ממש ליד אל ברדאעי. כשכולם כורעים כדרך המוסלמים אני נשאר לעמוד. הרגשה קצת מוזרה לעמוד לבד מול מאות השוטרים הניצבים מולי. התמונה סוריאליסטית. מתפללים משתחווים מול השוטרים, כשבעצם הכוונות הפוכות. כשהתפילה מסתיימת יוצאים ההמונים מהמסגד. מתחילות צעקות, קריאות נגד מובארכ, נגד המשטר. מתחילים לשמוע את הניגון שיהפוך כל כך שגרתי בתקופה הקרובה: א-שעב יוריד איסקט אל ניזאם (העם רוצה את החלפת המשטר). שאלתי את האנשים למה באו. אחד, שהיה שם עם שני הילדים שלו כבני 10 ו- 12 אמר לי: אני רוצה שהילדים שלי יגדלו לדמוקרטיה, ושיראו איך הדמוקרטיה הזאת נולדת. שאלתי אם הוא לא מפחד. הוא אמר שלא, כשצודקים לא מפחדים. אחר שאלתי את מי הם רוצים במקום מובארכ – הוא ענה כל אחד שהעם ייבחר, לא משנה מי, העיקר שייבחר באופן חופשי. המהומה הלכה וגברה – הצעקות, הקריאות, ההתרסה מול השוטרים. החלטתי להקליט סטנד אפ במקום, בעברית. כשיש מהומה כל כך גדולה, אף אחד לא שם לב מה אתה מדבר לתוך המיקרופון. ביקשתי מפרננדו, העיתונאי הברזילאי שבא איתי לצלם אותי. הוא רעד מהמחשבה, אבל שיתף פעולה ועשה זאת. גם הצילום יצא קצת רועד. בימים הקרובים הסטנד אפ הזה הפך בדיחה בקרב העיתונאים הזרים – על המטורף שהקליט בעברית במסגד בלב המהומה הכי גדולה בקהיר.

ואז זה התחיל. המפגינים ממש הסתערו על השוטרים. הם לא היו אלימים אבל הם התקרבו אליהם, צעקו בפניהם, התריסו מולם – ולא מדובר בדבר של מה בכך. בימים כתיקונם שוטר מצרי הוא מלך, מילה שלו היא המילה הסופית ואוי לאזרח שרק יעז לחשוב על עימות עם שוטר, בוודאי לא עם משטרת המהומות. אבל זה היה ההבדל הגדול. הם לא פחדו. הם אפילו חיפשו את העימות. האזרחים חיפשו את השינוי. בהתחלה השוטרים היכו רק את מי שהתקרב אליהם. בהמשך היכו ללא אבחנה, לימין ולשמאל, אבל המפגינים לא ברחו. אחר כך הפעילו זרנוקי מים. הנפות האלה הפכו תכופות יותר ונמרצות יותר. זה לא הרתיע את המפגינים, ההיפך, אפילו דירבן. ואז הגיע הגז המדמיע, בכמויות. עשרות ומאות רימוני גז מדמיע נורו לכל עבר – בלי לכוון, בעצם אולי דווקא כיוונו. ירו לתוך ההמון, בכינון ישיר, ירי מסכן חיים. אי אפשר היה לנשום, אי אפשר היה לראות. רצנו לכל הכיוונים. מנסים למצוא מעט חמצן. ילדים, נשים גברים. הירי היה מכל הכיוונים. רימון אחד פגע לי ברגל, אבל למזלי הייתי עם דגמ"ח והארנק ספג את רוב הפגיעה. גם כך זה היה לא נעים. לכמה רגעים הצליחו השוטרים לרוקן את הרחבה.

בפינה שבה הסתתרתי ביקשו אנשים לדבר מול המצלמה. אנשים דומעים שבקושי יכולים לנשום, אבל היה חשוב להם להשמיע את הדברים, להסביר למה הם מסכנים את חייהם. הם השתעלו ומלמלו "לא מובארכ, לא מובארכ, רק לא גמאל" (בנו של הנשיא חוסני מובארכ, שהניסיונות לסמנו כיורש היו זרז למהפכה). לפתע אמר לי בחור חביב, מהנדס כימיה דובר אנגלית שסייע לי, שהאנשים מספרים שאל ברדאעי נמלט לתוך המסגד. רצתי לשם, הורדתי נעלים ונכנסתי. האוויר היה ספוג בגז מדמיע. במרכז המסגד התגודדה קבוצת אנשים. כשהתקרבתי ראיתי את אל ברדאעי יושב במרכז על כסא. הוא היה רטוב מהזרנוקים, דומע כמו כולנו ושפוף. ניסינו, כמה עיתונאים ואני, לשכנע אותו לדבר. בהתחלה הוא סרב. זה הרגע שאתה מבין שהוא לא מנהיג, שהוא לא האדם שיסחוף אחריו המונים, אבל הוא עדיין הייתה התקווה הגדולה של האנשים סביבו, של המהפכה שמתחילה להתרקם. לבסוף, לאחר שיכנועים מצידנו ומצד תומכיו, אל ברדאעי התרצה ואמר כמה מילים. דיבר על הפשעים שנעשים בחוץ וקרא לקהילה הבינלאומית להתערב. צילמתי אותו, מחזיק את המצלמה ביד אחת ואת המיקרופון ביד השנייה. באמצע הדברים סימן לי אחד האנשים שעמדו לידו שהוא יעזור לי, לקח את המיקרופון, והצמיד אותו לפיו של אל ברדאעי. המציאות יוצרת מצבים אבסורדיים. הנה אנחנו באמצע המהומה הכי גדולה שיכולה להיות במזרח התיכון אם לא בעולם כולו, ומי שמסומן בתור מנהיג המהפכה, האופוזיציונר הראשי למובארכ, מתראיין דווקא לערוץ 1 הישראלי… רק הצטערתי שאין לי קוביה (הריבוע עם סמל הערוץ) על המיקרופון, אבל להסתובב על קוביה בעברית בקהיר – זה כבר יותר מדי.

זה היה הראיון האחרון של ברדאעי באותה תקופה. אח"כ הוא נעצר והושם במעצר בית. אחרי הראיון יצאתי לרחוב והתחלתי לצלם את הקרבות שהתפתחו בין המפגינים למשטרה. כל קהיר החלה לבעור. מכל המסגדים זרמו אנשים כשהמטרה – כיכר תחריר. הרחובות היו מלאים שוטרים מכים, גז מדמיע, ובכמה מהמקרים גם ירי באש חיה (כחמישים איש נהרגו באותו יום בקהיר בלבד, רובם בתקרית ליד משרד הפנים – מטה משטרת המהומות). מרגע שהתחיל הבלגאן, השלטונות המצרים חסמו את כל הקווים הסלולריים והאינטרנט. אפשר היה להתקשר רק בטלפון קווי, כך שאני בעצם נותקתי. בארץ לא ידעו איפה אני, ומה קורה איתי. הדרך שעשיתי אל נקודת השידור הייתה ארוכה וקשה. הרחובות בערו. על הגשרים שעל הנילוס, שרק לפני שעות ספורות שקק תיירים עליזים, התנהלו קרבות של ממש. מפגינים מצד אחד, שוטרים מהצד השני – מנסים למנוע את הגעת התהלוכות אל הכיכר. ירי, גז מדמיע, צפירות אמבולנסים ואנשים נמלטים בכל פינה. הנהג האמיץ שלקח אותי עבר איתי על פני שישה או שבעה גשרים שהיו כולם חסומים. באחרון הוא הראה לי היכן יש מעבר להולכי רגל מתחת לגשר. עם קצת מזל, הוא אמר, תצליח לעבור.

הצלחתי. ממש בדקה ה- 90 לפני שגם המעבר הזה נחסם. רצתי כמה קילומטרים ברגל בין המפגינים, בין הקרבות, בקושי נושם כי העיר כולה הייתה מוצפת בגז מדמיע. הגעתי לנקודת השידור שלי – התקשרתי למערכת, שעד אותו רגע לא ידעה אם אני חי בכלל. תפתחו לווין צעקתי, יש לי חומרים מטורפים. כשהעברתי את החומרים וצפיתי בהם, עוד לא הבנתי. רק אירועי הימים הבאים, ההתפתחויות והזמן שחלף הבהירו את התמונה: לא הייתי "סתם בקהיר". הייתה לי הזכות להיות במקום וברגע שבו נולדה המהפכה המצרית.

  1. פינגבק: מאחורי המצלמה - איתי ורד

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s