סינרומן בים המלח

פעם, בימים שאנשים היו מסתערים על דוכני העיתונים לקנות "להיטון" , היה אפשר למצוא בין הדפים של המגזינים "סינרומן" – תצלומים של סרט עם טקסט, לא תמיד עם צבע. רעיון לא רע… אז הנה – מאחורי הקלעים של "על הדרך – ים המלח" בגרסה מיושנת, אבל בצבע!!!!

פתיח על שפת המים

בהתחלה, הרגשתי קצת כמו בסרט פורנו, כשביקשו ממני להתמרח ולהצטלם. האמת הייתי יותר מוטרד מהבוץ מאשר מהפורנו. לא סובל בוץ. מה לעשות.

צילמנו את הפתיח, אבל….

זה לא היה זה. תובנה עמוקה חדרה למוחי, כואבת ומאיימת:

חייבים להיכנס למים!!!!!

מה לעשות, התפקיד מחייב. חרפתי את נפשי… השמועה שים המלח חם בחורף התבררה כמופרכת לחלוטין. 

וגם – באופן מאד לא אינטיליגנטי הפלתי את עצמי בתיאטרליות למים – מה שהסתיים עם הרבה מים בריכוז נתרן גבוה בהרבה מהמותר בתוך העין שלי, אבל – יש גם חדשות טובות. פה אני מפסיק לקטר. עוברים לטיול.

הטיול – ממצד בוקק לעין בוקק

ערן סער המדריך שלנו בחר הפעם מסלול שגם גדולי הבטלנים לא יכולים להימלט ממנו. ממצד בוקק לעין בוקק. מתחילים ממש מול מלונות ים המלח, אז אין תירוצים. ספא לפני, ספא אחרי, אבל שווה גם לזוז מהמלון. טיול שיש בו בכול – ארכיאולוגיה, טיפוס על הר, ירידה תלולה, נוף מרהיב, צמחיה ומים – כן נחל שוצף וגועש, והטמפרטורה שלהם….

…. תענוג (הבטחתי להפסיק לקטר!). פשוט לא להאמין – ינואר, הולכים במים ונהנים מכל רגע. צילמנו את הטיול ביום הראשון של הסערה הגדולה. כשיצאתי מהבית בקושי יכולתי לנסוע כי אי אפשר היה (כמעט) לראות את הכביש בגלל הגשם, אבל בים המלח היה חם ונעים. 24 שעות אחרי שעזבנו – הגיע השיטפון…

עין גדי

וזה בדיוק המקום שחברי עין גדי באים אליו כדי לצפות בשטפונות, כך לפי מרב איילון שאיתי בתמונה. מרב הובילה אותנו לפגוש אדם מיוחד במינו:

זבולון. איש קטן גדול. האבא של הגן הבוטני בקיבוץ, אדם שמתרגש מכל עלה, גבעול ובמיוחד מבאובב. קשה לראות בתמונה, אבל לפי דעתי אחרי השידור, זבולון יוצף בפניות של צופים שירצו לדעת איפה הוא רוכש את המכנסיים שלו.

סיור ריינג'רים

בכל תכנית יש אייטם שמפתיע לטובה. הפעם זה היה המסע בריינג'רים (שלא מופיע בתמונה אבל הריינג'ר ליד, תאמינו לי). שלומי לקח אותי בריינג'ר עמוק לתוך הים, אל בריכות האידוי שמהן ניתן לראות את פיתולי המלח במים, ואחר כך בדרך מרהיבה בין אגמי שטפונות וסלעים ציוריים עד להר סדום. דרך שמתחילה במקום הנמוך בעולם ומסתיימת בגוש המלח הגדול בעולם, וכמאמר הקלישאה, אין מילים שיכולות לתאר את היופי שלה.

הסדנא של ג'וגו'

עם כל הכבוד ליופי של המדבר, יש רגעים שבין כל הצהוב, צריך גם קצת צבע בחיים. את הצבע מצאנו אצל ג'וג'ו, אמן שמתמחה ביצירות מברזל ובציור.

הצייר הראשון שפגשתי  שמוותר על מכחול או עיפרון ומצייר בבקבוקי קולה…

על האש בלי סטייק

עשינו גם על האש, כלומר על האש שממש מתאים לי אבל לא בגללי – כיוון שזו התוצרת המקומית. ירקות בלבד!!!! מתברר שאין כמו אספרגוס על האש ו….

…נכון שזו תמונת סיום קלאסית? אז לא.

לשמיים!

נפרדנו מהאזור הכל כך יפה הזה בטיסה עם הטייס חביב מצליח (אחלה שם, תודו). ראינו מלמעלה את הבולענים, את מצדה, טיפסנו וטיפסנו עד… גובה אפס.

"על הדרך – ים המלח" תשודר היום, יום רביעי בשעה 22:00 בערוץ 1. עדיף לראות ב- HD בערוץ 511.

היחמורים

בצפון, בנחל כזיב, פרויקט ההשבה לטבע של היחמורים הוא הצלחה גדולה. בהרי ירושלים לעומת זאת, הנסיונות להשיב את החיה האצילה והביישנית הזאת לאזור המחיה הטבעי שלה, איך נאמר בעדינות, קצת מקרטעים. למרות הקשיים האנשים שמאחורי הפרויקט, אנשי גן החיות התנ"כי בירושלים ורשות הטבע והגנים לא מוותרים – ויש להם סיבות טובות.

 

הכתבה, כפי ששודרה ב"יומן", 15.2.2013:

למה צריך הנחת סלב

בסוף זה פוליטיקה. תמיד. רק פוליטיקה. לא חייבים מפלגות בשביל לשחק את המשחק הזה, אבל כשחושבים על זה לעומק – גם כאן יש מפלגות, בריתות וקואליציות, ממש כמו במשחקי נתניהו-בנט-לפיד. למשל: מפלגת היחמורים נגד מפלגת הכלבים. הכלבים חברו לבני האדם, בעצם הם מפלגת לווין של בני האדם, לכן הצבאים הדורבנים והזירים חברו ליחמורים, לא רשמית – הם רק נהנים מהתנאים שהשיגו היחמורים במשא ומתן. משחק מסובך. פוליטיקה. אבל כמו בפוליטיקה, צריך לדעת את ההיסטוריה בשביל להבין את ההווה.

יחמורים בגן החיות התנ"כי

פעם, לפני הרבה שנים, חי היחמור הפרסי באזור המשתרע מאיראן ועד הנגב אצלנו. לאט לאט הלכה והדלדלה אוכלוסיית החיה האצילה הזאת עד שלפני כמאה שנה חשבו שפסו היחמורים מן העולם. נכחדו לחלוטין. ב- 1956 התגלה עדר של כ- 20 יחמורים באיראן, ומאז מנסים לשמר, להרבות ולשחרר לטבע את היחמורים במקומות שונים בעולם. לארץ הגיעו היחמורים במטוס האחרון שנמלט מאיראן רגע לפני שהחברים של חומייני לקחו שליטה. מאמצע שנות ה- 90 מחזירים את היחמורים לנחל כזיב בהצלחה מרובה – הפרויקט הזה נחשב לאחת ההצלחות הגדולות בעולם של השבת חיה לבית הגידול שלה. ב- 2005 הוחלט לנסות להשיב יחמורים גם לאזור הרי ירושלים, לשמורת נחל סורק. היחמורים לפרויקט זה מגיעים מגרעין הרביה שנמצא בגן החיות התנ"כי בירושלים.

בתשע השנים האחרונות שוחררו לנחל סורק יותר מ- 90 יחמורים. פחות מ- 20 מהם שרדו בטבע. זו בוודאי לא הצלחה. יתרה מזאת. לפני שנתיים הופסק שחרור היחמורים לחלוטין. להקות של כלבים טרפו ותקפו יחמורים. אנחנו מדמיינים רוטווילרים, כלבי זאב אימתניים או כלבי בר אכזריים, אבל מדובר בד"כ בכלבים שננטשו על ידי בעליהם והפכו פראים, או כמו שתיאר לי זאת שמוליק ידוב, הזאולוג הראשי של גן החיות שהיה עד למספר תקיפות: "היו שם גולדנים, לברדורים, אפילו כמה פודלים חביבים למראה, חלקם עדיין עם קולרים. מנהיג הכנופיה היה לברדור שחור ויפה. בנסיבות אחרות הייתי שמח שהיה לי כלב כזה". הכלבים לא אשמים, הבעלים שלהם כן, אבל הכלבים הפרו את האיזון בטבע, ולכן הוחלט להפסיק לשחרר יחמורים. לאנשי גן החיות התנ"כי לא הייתה כוונה להפוך למפעל הזנה לכלבי פרא, על אחת כמה וכמה שהמזון המדובר הוא חיות עדינות ורגישות שהם מטפלים ומטפחים בעמל רב. כל כך בעמל, שהעדר בגן גדל ל- 82 פריטים – העדר הגדול ביותר בעולם בשבי. מה עושים? משחררים לטבע! אבל הכלבים….

לפני חודשיים חתם גלעד ארדן, השר להגנת הסביבה, על תקנה המתירה לפקחי רשות הטבע והגנים לירות בכלבים משוטטים בשטח השמורה. הנה הפוליטיקה, ולא בגלל ארדן, בין ארגוני זכויות בע"ח לגן החיות ורשות שמורות הטבע, או אם תרצו – בין הכלבים ליחמורים. מדוע שווים חיי יחמור יותר מחיי כלב? אף אחד מהפקחים לא שש לבצע את המשימה, וכולם אומרים שיעשו זאת רק באין ברירה. ואולי צריך פשוט להפסיק לשחרר יחמורים באזור ירושלים, להפנים שהפרויקט נכשל וזהו. לא רק הכלבים גובים קורבנות מהיחמורים – גם הרכבת שנתיבה עובר באמצע הוואדי (גם כן שמורת טבע…) ודרסה מספר יחמורים והציידים – בשורה התחתונה האדם הוא האויב מספר אחת של היחמורים.

פחות מ- 20 מתוך תשעים. עם המספר הזה אי אפשר להתווכח. "אם מסתכלים על מספר היחמורים" אומר שמוליק, "הפרויקט הוא כשלון. אם מסתכלים על התמונה הכוללת – מדובר בהצלחה, ופוטנציאל להצלחה עוד יותר גדולה". מהי ההצלחה? על היחמורים ששוחררו שומרים פקחים, מסיירים ומגינים. לציידים קשה להגיע, והמטיילים מודעים יותר לחשיבות השמירה על הטבע ולא הורסים את הנוף, לא משתוללים עם טרקטרונים ולא מעלים מדורות. אף אחד לא מעז לבנות בתים במקום – הרי יש שם יחמורים שבעמל רב מנסים להשיב לטבע, לחדש ימיהם כקדם כבתקופת המקרא, ולכן – באזור השמורה רואים יותר צבאים, תנים, שועלים, דרבנים ואפילו חזירים (שמאד נדירים באזור ירושלים) נצפו. כלומר – בזכות השמירה על היחמור, האזור כולו פורח ובית הגידול כולו מתעורר לחיים.

מחפש יחמורים עם שמוליק ידוב
צילום: דני לוי

מה יש בו ביחמור? למה בשבילו מתגייסים כולם? למה המטייל, הפקח איש הועדה לתכנון ערים – כולם מתגייסים להגנתו. פוליטיקה כמובן, פוליטיקה של הטבע מהולה בפסיכולוגיה בגרוש (אבל נכונה). צריך להיות פריק טבע אמיתי, ירוק בנשמה על גבול הפנאט, כדי להתגייס לשמירה על עכביש מיוחד, פרח שפורח רק על מדרון מסוים או כל חרג'וק אחר שאיזה פרופסור באוניברסיטה החליט שהוא אנדמי, כלומר ייחודי לאזור ספציפי. אבל להגן על במבי? כן במבי. יונק יפיוף, עם קרנים שובות לב, ריסים ארוכים ונקודות לאורך הגוף (לא עכשיו כשהם עם פרוות חורף). על במבי כולם מוכנים לשמור. במילים אחרות, היחמור הוא בר רפאלי. סלב של הטבע, ובשביל הסלב הזה כולם מוכנים שהשכונה לא תיבנה, הטרקטורון לא יירד מהשביל, והפקח יעשה עוד שני סיורים והאזור כולו יהיה מוגן יותר. ובזכות הסלב, בזכות ההסבר שלכאורה הוא כל כך שטחי – אזור שלם, עשרות ומאות מינים של בעלי חיים וצמחים מרוויחים. סלב יש אולי אחד, הנחת סלב'ס לכולם. זו אולי הנחת הסלב המוצדקת ביותר, אם לא היחידה, בארץ.

לפני ארבעה שבועות הפרויקט חודש. שחררו שוב יחמורים לטבע. 6 יחמורות ענוגות שהתווספו אל המעטים שעדיין חיים בשמורה. המטרה היא לא רק לשמר את התודעה, את "הסלביות", אלא באמת לשקם אוכלוסיה שפעם חיה במקום וראוי שתשוב להסתובב בהרים, או כמו שאומר שמוליק בחיוך – "החלום שלי הוא שיתקשרו להתלונן שהיחמורים מטרידים, שיש כל הרבה שהם עושים בעיות….". התלוותי לשמוליק, גלעד ורושדי מגן החיות ולדקל איש רשות הטבע והגנים שיצאו לראות מה קורה בוואדי הקסום, ולנסות למצוא יחמורים (משימה כמעט בלתי אפשרית).

הכתבה תשודר ב"יומן" בשעה 20:00. עדיף לצפות ב- HD בערוץ 511.

הקשר בין האבטחה של אהוד ברק ו"האסיר X"

במאי 2007 יצאתי לצלם את שר הביטחון אהוד ברק מצביע בקלפי בתל אביב לפריימריז של מפלגת העבודה. משימה שגרתית בימי בחירות. באנו – צלם, מקליט ואנוכי לקלפי שהיה (אם אני זוכר היטב) בקומת קרקע בבניין בשכונה שקטה. בפתח כבר המתינו לנו "בחורינו המצוינים".

"אתם עיתונאים?" נשאלנו בנימוס על ידי חובש משקפיים חמוש באוזניה. כשעניתי בחיוב, התבקשנו להציג את תעודת העיתונאי, נבדקתי במגנומטר, התחילה במעבר ואחר כך בידני, ואז פרקו לנו את הציוד כולו – מצלמה, מיקסר סאונד, בום, חצובה, קלטות – הכול פורק לגורמים והועבר לשיקוף. אני הייתי צריך גם לחלוץ נעליים בגלל ציפצוף מסתורי שהן גרמו. ניגבו לנו את הידיים לחיפוש עקבות חומר נפץ, ולאחר שעברנו את התהליך הארוך והמתיש (השגרתי למדי לעיתונאים בכל מפגש עם ראש ממשלה/שר ביטחון/אישיות רמת דרג), קיבלנו תג לענוד על היד ושטח מגודר ומגודר להיות בו. כל חריגה מהתחום לוותה בגערות/צעקות/איומים – לא של סדרני המפלגה האמונים על הסדר הטוב (שלא היה – כשברק הגיע התחיל הברדק הקבוע באירועים אלו), אלא של אנשי האבטחה, כולל איומים לסלק אותנו מהמקום אם לא נשמע לפקודות כאילו אנחנו חיילים שלהם.

אני לרגע לא מטיל ספק בחשיבות הבדיקה. אין עוררין, בוודאי בישראל של אחרי 4.11.95 על ביטחונו של שר ורמטכ"ל לשעבר, אלמלא עובדה אחת פשוטה. רק את העיתונאים בדקו. בעוד אותנו מפשיטים כמעט עד התחתונים, נכנסו ויצאו מן הקלפי עשרות מתפקדי מפלגת העבודה (ויכול להיות שסתם עוברי אורח), שלא היו צריכים להציג דבר מלבד תעודת זהות ופנקס מפלגה. לא להציג חלילה לאנשי השב"כ, אלו התעלמו מהם לחלוטין, להציג לחברי ועדת הקלפי – כדי להצביע. חשוב להשפיע. יתרה מזאת, אפילו כשכבוד שר הביטחון הופיע מחויך כולו, עדיין תשומת הלב של המאבטחים הייתה מופנית רק אל העיתונאים, בעוד מצביעים מן המניין ועובדים אחרים בבניין באים ויוצאים כאוות נפשם. בקיצור, אם  חשקה נפשו של מישהו להתנקש חלילה בשר הביטחון של מדינת ישראל – הוא לא היה צריך לעשות הרבה – רק לא להיות עיתונאי.

לסיפור המצחיק/עצוב הזה יש קשר ישיר בעיני לפרשת האסיר X, בן זייגר – הבחירה של המערכת הביטחונית לעשות את מה שקל ופשוט , את מה שלכאורה נמצא תחת היד – תחת שליטה, אבל רק לכאורה. חוסר היכולת להבין שהמציאות השתנתה, ובמיוחד בכל מה שקשור לזרימת המידע ולתקשורת. כשברק בא להצביע הם בדקו את מי שקל היה לבדוק, מי שהודה שהוא עיתונאי. את מי שנעמד מרצונו או מחוסר ברירה מתחת לפנס כי לא רצה לאבד את תעודת העיתונאי. אם רצה לפרסם על ההצבעה של ברק בלוג – יכול היה לבחור בכל זווית, פשוטו כמשמעו, כמעט יכול היה לשבת לברק על האוזן.

גם את ניסיון החיסול של משעל אסרו בתחילה על כלי התקשורת בארץ לפרסם. שבוע שלם העולם כולו, במיוחד העולם הערבי, סיפר בפרטי פרטים על המקרה, ובארץ – שתיקה. בת יענה. אם אצלנו לא מדברים על זה אז הכול בסדר. לא קרה כלום. אבל מאז משעל עבר זמן. הרבה מאד זמן במונחים של עולם המידע. בלוגים, פייסבוק, טוויטר, אינטרט ועדיין התחושה היא שמי שמקבל החלטות עובד עם יוני דואר. איך לעזאזל חשב מישהו שאפשר להשתיק סיפור שמתפרסם באוסטרליה, ולא באיזה בלוג אוסטרלי נידח של קונספירטור הזוי אלא בכלי תקשורת רציני ומכובד. מי לעזאזל חשב להפעיל את ועדת העורכים האנאכרוניסטית ושהעניין יעבור בשתיקה?, מי לכל הרוחות ביקש למחוק את הפרוטוקולים של הכנסת אחרי שדברי הח"כים שודרו בשידור ישיר? מי לעזאזל???? התוצאה הייתה 24 שעות מבישות שבהן כלי התקשורת הרשמיים נאלצים לשתוק, כשמסביב כולם מדברים. למה – כי קל להשתיק אותם, ואם משתיקים אותם, אז אצלנו למעלה חושבים ששום דבר לא קרה. בת יענה.

ברבות ממדינות העולם החופשי שמירת סודות מדינה מתבצעת תרתי משמע – שמירת הסוד. האנשים האמונים על הפעילות החשאית צריכים גם לשמור עליה חשאית, ואם סוד דלף אין (כמעט) דרך לעצור זאת. במדינת ישראל יש צנזורה. מצב ביטחוני רגיש, מדינה קטנה בה כולם מכירים את כולם, היום אתה עיתונאי ומחר משרת במילואים – קשה יותר לשמור סודות – אז יש צנזורה, וכל עוד היא עושה את מלאכתה בשום שכל, בשיקול דעת ותוך הבנת צרכי הביטחון מחד ומחופש המידע מאידך – הרי זה הגיוני. אבל אנא – תסתפקו בזה. שמירה קפדנית על הסודות וצנזורה סבירה. אל תנסו לסגור את הברז הרבה אחרי השיטפון. בלי ועדות עורכים, בלי צינזור מטופש של מה שרץ בכל פינה באינטרנט, והאמת – לא צריך להסתכל רחוק כדי לחפש דוגמה. אפשר להסתכל במראה. כאשר תוקפים בסוריה (לכאורה, לפי פרסומים זרים כמובן), ולא רוצים לומר שום דבר – השילוב של צנזורה סבירה ושמירה על הפה עובדים נהדר.

ועוד דבר –  כל דבר (כמעט) מתגלה בסופו של דבר, במיוחד כשמדובר בגורלות בני אדם. קצת היערכות, קצת מחשבה וגם זה יכול להיעשות בתבונה ובלי פגיעה משמעותית בביטחון המדינה. ניסיונות ההסתרה המגוחכים מושכים הרבה יותר תשומת לב וגורמים הרבה יותר נזק, וחבל.