לטוס על העבר

טסתי במטוס מ- 1929. גם לי עוד קצת קשה להאמין, אבל זה בדיוק מה שהיה. ההכנות לפני הטיסה היו מאד "מרגיעות". כשהתיישבתי במושב האחורי, עופר הטייס הסביר לי שאסור לי לזוז יותר מדי. הסטיק נמצא בין הרגליים שלי, גם על הדוושות אני יכול ללחוץ ואילו ליד כפות הרגליים שלי עוברים הכבלים. כן, כבלים – כמו בברקסים של אופניים, רק שכאן זה מטוס. בקיצור – כל תנועה לא נכונה ואני יכול "להשתלט" על המטוס, ואני בקושי משתלט על מכסחת דשא. עופר גם הסביר שבהמראה ובנחיתה הוא לא כל כך רואה את המסלול (הטייס להזכירכם) כי המטוס בנוי כך שיש לו מין זווית כזאת כלפי מעלה. מרומם נפש.

אם לא הועילו ה"ניחומים" האלה, הרי ששלום, המכונאי הראשי של פרדייב והאיש שאמון על שימור ושיחזור המטוסים העתיקים הסביר לי רק כמה דקות קודם שהכנפיים של מטוס ה"פליט" עשויות מבד שהוא בעצם מגהץ (ואם הוא לא שם לב ואיזו פינה נשרפה קצת בגיהוץ????), ורוב הקונסטרוקציה מעץ בתוספת מנוע "הכי פרימיטיבי שיכול להיות", כלומר משהו בסגנון מכסחת הדשא שלי בבית (שגם איתה כאמור יש לי בעיות…).

הפליט בגלריה טרם הטיסהצילום: עדי ששון

הפליט בגלריה טרם הטיסה
צילום: עדי ששון

עופר נתן מבט אחרון לאחור והמטוס התחיל להאיץ על המסלול בחוף הבונים. נופפתי לשלום בקוליות (מה לעשות, מצלמים אותי) ובראש חשבתי על שבזמן שהבריגו את הברגים של המטוס הזה בפעם הראשונה הבורסה של ניו-יורק קרסה ונתנה את האות לפתיחתו של השפל הכלכלי הגדול, בארץ ישראל היו מאורעות תרפ"ט ומרטין לותר קינג, גרייס קלי ויאסר ערפאת, שכולם כבר מריחים את הפרחים מלמטה, רק נולדו. טוב, נקווה שהבריגו היטב.

 הפליט הוא המטוס הכי עתיק בארץ. הוא עומד במבנה יפהפה על שפת הים בחוף הבונים יחד עם עוד ארבעה מ"אחיו" – מטוסים עתיקים מתקופת ה -Golden Age, התקופה בין שתי מלחמות העולם, כאשר תושבי הגלובוס עדיין קראו לראשונה "המלחמה הגדולה" והיו בטוחים שהיא גם האחרונה. למקום לא קוראים "מוזיאון" אלא "גלריה לתעופה" כי מוזיאון הוא מקום שבו המוצגים דוממים ואילו בגלריה הם נעים או במקרה הזה, מעופפים.

הגלריה היא פרטית, מוזיאון פרטי. מי שהביא את המטוסים לארץ, קנה אותם או החליף אותם בחו"ל הוא דן מוקדי, מנכ"ל חברת פרדייב (החברה שמארגנת את הצניחות החופשיות). המסע שעשה דן הוא מעניין בעיני לא פחות מאשר המסעות שעשו המטוסים העתיקים לאורך השנים. דן היה טייס קרב בחיל האוויר, סגן מפקד טייסת F-16 שנאלץ לפרוש בגלל סיבות רפואיות. הוא הטיס את אחת ממכונות המלחמה המשוכללות ביותר שהמציא האדם במהירות ובעוצמה, אבל מעבר לזה – הוא טייס קרבי שגדל בחיל האוויר, חיל שלא פעם גם נפוח מאוויר, שעדיין ניתן למצוא בו לא מעט אנשים שחונכו על מורשת עזר וייצמן של "הטובים לטייס", כלומר לזלזל בכל מה שהוא לא "הכי". המטוסים האלה הם הכי לא "הכי".

הגלריה לתעופה, אספנות של מטוסים, התחילה כשדן קנה את כל צי מטוסי העגור של חיל האוויר רגע לפני שנשלחו לגריטה. דן מדבר היום במונחים של "להציל" אותם ו"צער בעלי מטוסים" אך באותה נשימה מודה גם שהוא די זלזל בעבר במטוסי העגור – מטוסים ישנים, עם פרופלור, ששמשו לתצפית ולמודיעין. "ראיתי בהם בלטה שתקועה באוויר ודי מפריעה לפעילות שלנו" הוא אומר. כשאתה טייס קרבי, הוא מסביר, אתה עסוק בעיקר במילוי המשימות, בניצול המרחב האווירי. רק השחרור מהצבא והזמן שחולף מבהירים לך שאת התעופה חשוב לנצל גם למטרות אזרחיות, להגשים חלומות ולא רק למלחמות.

זו בדיוק רוח התקופה של תור הזהב. התעופה הייתה המצאה חדשה בתחילת המאה העשרים, ומייד אחרי המלחמה המטוסים הקטנים שמשו בעיקר למופעים, קרקסים מעופפים (אנשים עמדו על הכנפיים, רקדו ועברו ממטוס למטוס), להרפתקנים אבל גם התחילו הניצנים של המטוסים כאמצעי תחבורה ולמחקר – תקופה רומנטית של שאיפה לשלום. ההחלטה של דן להקים מוזיאון פרטי היא לא רק רומנטית. יש כאן גם שיקולים עסקיים לגיטימיים, אבל אי אפשר להקים פרויקט מפואר שכזה בלי לאהוב, וזה בהחלט ניכר במקום. מדובר בהרבה יותר ממתחם עם חמישה מטוסים עתיקים (נכון להיום) – הם אוספים מכל קצווי העולם גם חוברות עתיקות העוסקות בתעופה, מתכננים להקים ארכיון, יש שם תצוגה נפלאה עם מייצגים מקוריים של המטוסים הראשונים שנחתו בארץ ישראל ב- 1913, דאונים ותמונות מראשית התעופה של היישוב העברי והרבה אנשים טובים שעיניהם בורקות כשהם מדברים על הנושאים האלו.

הדוגמה הטובה ביותר בעיני ל"מסע", לשינוי בתפיסה של דן, היא המיג -23. לכמה אנשים בארץ יש מיג 23? רק לדן. הוא החליף אותו תמורת אחד מהעגורים בתחילת הדרך, כשעוד לא היה גיבש את אופי האוסף. היום המיג מחוץ לגדר. תפקידו העיקרי הוא להסתיר את מיכלי הדלק. אין לו את ה"קסם" של תור הזהב.

עם דן, על רקע המיג 23צילום: דני צגיו

עם דן, על רקע המיג 23
צילום: דני צגיו

נחזור לטיסה. עלינו לאוויר. עופר עשה מייד שני סיבובים חדים, אחד לימין ואחד לשמאל, קצת "לבדוק" אותי. שרדתי. גם הענתיקה לשמחתי. אחרי שתי דקות באוויר אתה מתחיל להבין את החוויה. זה לא רק הנוף המדהים – הים, החולות, השטחים הירוקים שמעוטרים בצהוב של חרציות ובשלוליות ענק. זה הרוח בפנים, כובע העור שמגן על האוזניים, רעש המנוע והידיעה שבמטוס כזה טסה דמותו של ריצ'רד באך ב"תעתועים", מטיסה אנשים ברחבי ארצות הברית תמורת כמה דולרים בודדים לטיסה. אנשים שחיו בעידן שבו חשבו שלא יהיו עוד מלחמות. מלמעלה, בכסא הצר בפליט, באך נשמע איכשהו הגיוני יותר.

הכתבה תשודר הערב ב"יומן", ערוץ 1 (HD בערוץ 511).

תגובה אחת

  1. בשם בית הספר הכפר הירוק אני מודה לך על הכתבה הנפלאה. אני בטוחה שתלמידי בית הספר צעירים מכדי לזכור מה היה כאן לפני שנים. איך נראה מישור החוף. מרוב בניינים כבר לא זוכרים שהיה כאן פעם טבע פראי. על כן הפרוייקט להצלת ערכי הטבע ושימורם כפי שהיו בעבר, הוא חשוב מעין כמוהו. לאותם תלמידים שהיום מטפחים את פיסת הטבע הזו. יהיה לאן להביא את הילדים שלהם. להראות להם טבע מהו במישור החוף. בין המגדלים. האין זה נפלא? הם יוכלו לראות את פריחת התורמוסים. הסייפן. חומעת האווירון – כל הצמחים שהם עצמם הצילו מהכחדה. כמו כן. בקרוב עם בוא הקיץ, יאספו זרעים מהצמחים שפרחו. אלה יפוזרו באזורים נוספים במישור החוף וכך נחזיר עטרה ליושנה. וחשוב לציין כי כל הפרוייקט נעשה במסגרת הלימודים של מגמת הנהגה סביבתית. זו נקראת כך כי המטרה בסופו של דבר לשתף ולהשפיע במישור הקהילתי. פארק הטבע שבכפר פתוח לציבור. יש לציין כי הפרוייקט נעשה בשיתוף רשות הטבע והגנים ואוניברסיטת תל אביב. רות מגד. דוברת הכפר הירוק.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s