העמותה למען החרג'וק

פעם רצתי יותר מהר מיוסיין בולט. לצערי, אף אחד לא היה שם בסביבה כדי למדוד זמן, לכן הבחור החביב מג'מייקה עדיין מחזיק בשיא העולם, אבל אני די בטוח שאם מישהו היה טורח ללחוץ על סטופר, לישראל היה עוד הישג באתלטיקה להתפאר בו חוץ מאותו גמר של אסתר רוט-שחמורוב ב- 1976. אותה ריצה מופלאה שלי התרחשה כשנמלטתי מתפקיד כתב חינוך. אין שום רע בלהיות כתב חינוך או בחינוך. ההיפך, זהו באמת אחד הנושאים החשובים ביותר שקיימים, הלא מה יכול להיות יותר חשוב מעתיד ילדנו. הבעיה לא בחינוך אלא בי. גם קשה לי להתמקד בתחום אחד, אני צריך את הגיוון והאתגר שבהתמודדות עם מספר רב ושונה של נושאים וגם – בתחום החינוך בטלוויזיה קשה לספר סיפור. הנושא חשוב, מהותי, קריטי אבל מבחינה ויזואלית מוגבל. הכתבות בשגרה, במהדורות החדשות, נראות די אותו הדבר. הכתב מדבר ברקע על נושא חשוב, הרבה פעמים תיאורטי ועתידי, ובתמונות רואים ילדים בכיתה – מלפנים, מאחור, מהצד, שוב מלפנים, ילד רוכן על מחברת, מורה ליד הלוח, וחוזר חלילה. חשוב, אבל לא תמיד מעניין טלוויזיונית. אני, מה לעשות, אוהב לספר סיפור, לערוך, להפתיע. "כתבה מעניינת על חינוך צריכה הרבה יותר השקעה מכתבה רגילה" אני אומר תמיד לנעמי (כשאתה נשוי למורה אתה צריך לתרץ הרבה בבית למה לא עוסקים מספיק בתקשורת בתחום). הערב אני מנסה ביומן להתמודד עם האתגר של "כתבת חינוך מעניינת".
בבית הספר "הכפר הירוק" יש מגמה שנקראת "מנהיגות סביבתית". אני לא מת על השם שקצת יומרני מדי, אבל העיקר התוכן. קודם כל צריך להכיר את רוני שושן, מרכז המגמה. טיפוס. בחור שאנרגיה נשפכת ממנו. איש של אנשים, מורה כפי שמורה צריך להיות. התלוויתי אל רוני בשני פרויקטים שהוא מנהיג.
הראשון מפתיע. מתברר שהקיפודים בארץ בסכנה חמורה. מחלת עור קשה, דומה לסקביאס, תוקפת אותם וגורמת להם לנשירה של הקוצים. המחלה גורמת להם למוות בייסורים קשים, ומלבד זאת – קיפוד בלי קוצים הוא די במבה לחיות אחרות… ולא רק הקיפוד המצוי בסכנה אלא גם קיפוד החולות, שרק מעטים ממנו נשארו. מה עושים? רוני והתלמידים שלו יוצאים בלילות לחפש קיפודים. חמושים בפנסים הם נוברים בין ענפים ומתחת סלעים, וכשהם מוצאים קיפוד הם מביאים אותו לד"ר יוני פרס (יש ייחוס – הבן של הנשיא), וטרינר הכפר, כדי שייחסן אותו נגד המחלה.
הפרויקט השני שלהם הוא ותיק יותר. פעם כל אזור המרכז היה מלא בשלוליות חורף שהיו בית למאות סוגים של בעלי חיים וצמחים. מה לעשות שאזור המרכז הוא כבר מזמן בעיקר אתר נדל"ן מועדף, ולכן כמעט ואין כבר שלוליות חורף, כלומר אין בית לצפרדעים, חפריות ועוד הרבה חיות ופרחים. רוני והתלמידים שלו, בשיתוף אוניברסיטת תל אביב קק"ל ורשות הטבע והגנים, הקימו שלולית. אל השלולית הזאת הם מביאים ראשנים ובע"ח שהם אוספים בשלוליות שמתייבשות וכך מצילים אותם. בנוסף יש להם חממה, לא של גרניום, אלא חממה של "עשבים". חממה ובה הם מגדלים צמחים נדירים שנעלמים ממישור החוף. את הפרחים הם שותלים סביב השלולית שלהם, ואפילו "מייצאים" לרשות הטבע והגנים ששותלת אותם בשמורות טבע.

טריטון פסים

טריטון פסים


את כל זה הם עושים ממש מתחת לאף של כולנו, באזור שמאות אלפי ישראלים עוברים בו בלי לדעת בכלל מה קורה שני מטר לידם. בקצה הצפוני של נתיבי איילון, בין כביש 5 לשכונות הצפוניות של תל אביב. הבעיה היא שהשטח הזה מיועד לבנייה ומרבית התכניות כבר אושרו.
אמרו על אל גור שהוא פוליטיקאי שאי אפשר להתווכח איתו, כי מי יכול להיות נגד איכות סביבה. באמת, קל מאד לנופף בדגל שימור הסביבה בצדקנות, אבל מדובר באזור שהגיוני שייבנו בו. אין בארץ מספיק דירות למגורים, המחירים כר עברו את השמיים והכי הגיוני בעולם לבנות בשטח שתחום ממילא בין רמת השרון לתל אביב. הלא אם שתי הערים הללו יתפשטו החוצה ויידרסו עוד שטחים טבעיים חובבי הירוק יהיו הראשונים שיזדעקו.
גם רוני וחבריו יודעים את זה, "אנחנו לא מחבקי עצים" אמר לי כבר בפגישתנו הראשונה. מצד שני, צריך לשמוע את רוני מדבר על חפרית או על טריטון הפסים בערגה ואהבה שאין כמוה, מתלהב מכל דו-חי שקיים בשטח. "בשביל מה אנחנו צריכים את החרג'וקים האלה" שאלתי אותו. הלא לא מדובר בחיות שממש קריטיות לקיום היום יומי ואת רובן בקושי רואים. התשובה שלו (אחרי שהתעצבן עלי, וצריך לראות בכתבה כי האינטונציה משכנעת עוד יותר) הייתה פשוטה. זהו חלק ממארג, ואת המארג צריך לשמר. אם גורעים מהמארג מכחידים חלק ממנו, גם חלק שנראה שולי לכאורה, לא ניתן לדעת מה יהיו ההשלכות בסופו של יום. ומה עם הבניה? הדירות, הבתים שכולם מסכימים שצריך? הפתרון של רוני וחבריו פשוט והגיוני: בשכונות החדשות מתוכננים ממילא פארקים ואזורים ציבוריים – עשו אותם טבעיים או דומים לטבע של מישור החוף ולא מלאכותיים. במקום כריזנטמות ואמנון ותמר אפשר לשתול תלתן דגול או געדה קיפחת הנדירים, ובמקום בריכה עם דגי זהב אפשר לשמר את שלולית החורף עם הטריטון והחפרית. ומה עם יתושים? לא לדאוג, החרג'וקים של רוני אוכלים אותם.
הכתבה תשודר הערב ב"יומן". HD בערוץ 511.

הותקף בידי טווס

אלעד הותקף היום בידי טווס. זה משפט די מצחיק. זה הרבה פחות מצחיק כשמדובר בילד שלך בן השלוש שמסיים טיול תמים במיון של בית חולים.
"מורשת הקרב" פשוטה למדי. טיול של הגן לפינת חי במשק במושב. גם הגן במושב – הילדים הלכו ברגל ביום אביבי ונעים. בפינת החי הם הסתובבו בין החיות – ליטפו, האכילו, שיחקו. לפתע הטווס התנפל על אלעד, טופר אל ראש קטן וזהוב, ככה סתם, בלי כל סיבה נראית לעין (העין האנושית, יכול להיות שבעין הטווסית הסיבה ברורה מאד). אלעד התמלא דם מייד. פגיעות במצח מדממות מאד. מבט נוסף הראה שהפצע גם די עמוק. הגננת פינתה אותו למיון של בית החולים מאיר. בעלה הסיע אותם. בדרך התקשרו לנעמי, שכמובן עזבה הכול וטסה לשם (אגב, הוקל לה כששמעה שמדובר "רק" בטווס. היא הייתה הרבה יותר מודאגת מפתיחת הראש מנפילות, תחום שהקטן די מתמחה בו). הוא לא בכה הרבה, עד שראה את אמא. אז הוא התחיל. טבעי. זה הסתיים עם הדבקה די נרחבת, השנייה כבר במצח הקטן, זריקת אנטי-טטנוס פטור ממקלחת ויום חופשה מהפקולטה. עוד לא ברור לנו עד כמה הזאטוט יתחיל לפחד מחיות או מטווסים בפרט, אם בכלל. ימים יגידו.

הפצוע

הפצוע


לא הייתי מספר על כל זה אלמלא אירוע שולי לכאורה שקרה דווקא לי, לא לאלעד. באופן טבעי הייתי בקשר טלפוני כל היום עם נעמי ("לא, אין לך מה לבוא, אני פה" – צודקת), כך שהסביבה הקרובה שלי די הייתה מודעת לטרגדיה המשפחתית. בשלב מסוים, כשניצול הטווס ואמא שלו כבר היו בבית וסטטוס האירוע הפך מ"אסון בהתהוות" ל- "לא נעים"/"יכול היה להיות גרוע יותר", שאל אותי מישהו – "נו, אתם הולכים לתבוע?". כשהרמתי גבה הוא הוסיף – "את הגן? את פינת החי?"
איכס. (לא אמרתי לו, הייתי יותר מנומס, אבל אין מילה אחרת). פשוט איכס. מתי הפכנו כאלה? ממתי כל פיפס הוא עילה לתביעה. למה זה? הרצון להרוויח לעשות כסף, מכל דבר, למקסם רווחים? אולי דחף קמאי "לדפוק" את מי שלכאורה פגע בילד שלי, "להחזיר". אולי כי כל אדם שני ברחוב היום הוא עורך דין, ולכן גם הם צריכים פרנסה וגם ה"שפה" הפכה משפטית יותר. ואולי זה בכלל אהרון ברק. הוא אמנם לא שלח את הטווס, לפחות למיטב ידיעתי, אבל "הכול שפיט" שלו מתורגם על ידי העם ל"בוא ננסה לעשות כסף בבית משפט מכל דבר". אבל ברק לא סתם אמר שהכול שפיט, הוא נכנס לוואקום שיצרה המדינה, שאוזלת היד שלה בשירות הציבורי גורמת לאזרח לחפש סעד בבתי משפט, ואם רגילים כבר לבקש סעד מבתי משפט, אז רצים לשופט על כל דבר. ואולי בכלל, אנחנו פשוט רואים יותר מדי, אבל הרבה יותר מדי, סדרות אמריקניות?
לא, אנחנו לא הולכים לתבוע, אם זה לא היה ברור עד עכשיו, גם אם לכאורת אלף אלפי לכאורות יש לנו קמצוץ של עילה משפטית לתביעה (אין לי מושג. אני מהשניים שלא עורכי דין). הגן הוא גן נהדר עם גננות מקסימות ואיכפתיות. ראו עליהן שכואב להן שכואב לאלעד. ניכר היה שלא נעים להן שאלעד נפגע שכשהיה נתון להשגחתן (ואני בטוח ששאלת ה"תביעה" עברה במוחן). ואם נתבע? נרוויח כמה? אלף, אלפיים, עשרת אלפים שקלים? אולי אם נוסיף סעיף של חרדה, עם אופציה לפחד מבעלי נוצות ותת סעיף לגבי נוצות צבעוניות אז המספר יוכפל. נו, אבל מה נפסיד – הלקח בגן, וסביר להניח בגנים נוספים באזור, יילמד במהירות, ולא יוציאו לטיולים כל שני וחמישי כמו היום, והילדים לא ילטפו חיות ולא יקטפו פרחים ולא ירוצו ולא ישתוללו כי הכול יהיה בחזקת "חס וחלילה שלא ייקרה". יופי של רווח. ופינת החי – תיסגר? ילדים יורשו רק להסתכל על תמונות של החיות? כבר דווחנו שהטווס הפושע נלקח להסגר, אבל אם בדקות הראשונות ייחלתי לו שיגדל להיות סטייק, עכשיו אני פשוט רוצה שלא יסתובב יותר בין ילדים, זה הכול.
כי יש פה משהו הרבה יותר גדול מאשר חישובי רווח או הפסד. רבים מאלו שצועקים "צדק חברתי" בטוחים שמדובר בגיוס חרדים בלבד, עוד כמה אלפי שקלים לסטודנטים או הורדה במחיר הדירה. זה חשוב ללא ספק, אבל לא רק. צריכה להיות סולידאריות פשוטה בין אנשים פשוטים. שכל עוד דברים נעשים בתום לב, בלי זדון, בלי כוונה רעה, בלי רשלנות פושעת, אזי לא צריך "לחפש" האחד את השני, לחשוב איך להרוס, לפגוע, כן – גם אם הבן שלך מסתובב עכשיו עם פלסתר גדול ועין נפוחה.
יש מי שיגידו שאני צדקני, יש מי שיגידו שאני פראייר. אני העדפתי להגיד תודה כנה לגננת על הטיפול המסור ועל השעות במיון עם הגמד. גם בחישובי רווח והפסד קרים, אני חושב שהרווחנו.
פעם ישראלי היה עוצר ברמזור ושואל "מוכר?". עכשיו ברמזור הוא מאיים לתבוע. בסוף כולנו נטבע.