חמש עשרה הדקות הכי ארוכות בחיים שלי

יצאנו רק לרגע מחדר העריכה בירושלים, קצת להתאוורר. כל היום היינו טליה העורכת ואני קבורים שם. כתבה מצחיקה, המון חיוכים והומור. הפלאפון רוטט. עוד הודעה ב- whatsapp. כבר אין ביפר, רק whatsapp, והטלפון כל היום רוטט. שום דבר מיוחד, עוד זריקת אבנים, עוד תאונת דרכים. שגרה.
17:25 – הטלפון רוטט: "כפר הס שבשרון – מתבצעת החייאה על ילד שנדרס". דקה אח"כ עוד הודעה: "בן 3". ההודעה כואבת, דוקרת, חותכת אותי. אלעד בן שלוש. הוא בערך היחיד בגילו שמשוטט על אופניים. פתאום אתה מבין ש"זיעה קרה" זה לא מושג. אני מרגיש אותה מבצבצת על העורף. היד רועדת. אני מחייג מייד לנייד של נעמי. אין תשובה. מחייג הביתה. אין תשובה. מחייג להורים שלי שגרים גם הם במושב. אין תשובה. אני מתיישב על המדרגות. יותר נכון קורס על המדרגות. לוקח נשימה עמוקה. מעולם לא חוויתי פחד כזה.
עוד טלפון לנעמי – כלום. גם בבית. מתקשר לשכן. הוא בעבודה, לא במושב. לפי הקול שלו אין לו מושג מה קרה. אני מגמגם איזה תירוץ עלוב למה התקשרתי ומנתק. גם לו יש ילד בן 3. מתקשר לעוד חבר. שוב אין תשובה. החבר השלישי עונה בניסיון השלישי. גם הוא לא במושב, גם הוא מנסה להבין מה קורה.
אין מלים להרגשה הזאת. לאימה. אני מסתכל על הטלפון, על התמונות של הילדים, ואומר להם "אתם בסדר, נכון שאתם בסדר". גם לתומר אני דואג. הרי כמה פעמים טעו בגיל הילד. אחר כך יש הודעה מתקנת. זו שגרה…
היום זו לא שגרה. הרגעים הכי מפחידים שהיו לי בחיים עוברים מולי. ממש כך. כשההמון תקף אותי בלב קהיר במהפכה במצרים, כשירו עלי בהתקלות בצבא ליד מחסום ארז. זה כלום – אין מה להשוות רק למחשבה שקרה משהו לאלעד או לתומר.
מנסה שוב את נעמי. אין תשובה. מתקשר לחברה – היא עונה. גם לפי הקול שלה היא לא יודעת. שואל בזהירות – (גם לה יש ילד בגיל של תומר), אם היא יודעת איפה נעמי. בקול עליז היא מבשרת לי שנעמי אמרה לה שהיא מתכננת לקחת את הילדים לברכה. טיפה הקלה. אבל רק טיפה. אולי הם שינו תכניות. אולי תומר לא הלך איתם. אולי זו בכלל סתו. היא גדולה, והדיווח טועה. זו ילדה ולא ילד. עוד טלפון להורים שלי. הרי הם תמיד בבית. לא היום. דווקא לא היום. מה עושים?
17:40 בייאושי, כותב ביד רועדת (ושוב, זהו תיאור מצב אמיתי ולא קלישאה ספרותית) ב-whatsapp: "מישהו יכול לקשר אותי עם מישהו בכפר הס. אני גר שם, יש לי ילד בן 3 ואני כרגע בירושלים, ואף אחד לא עונה לי בבית או בניידים. אנא עזרו. סליחה ותודה". הודעה עילגת באמצעי שמיועד להודעות חרום בלבד. בשבילי אין ולא יכול להיות יותר חירום מזה. תוך שניות מגיעים עדכונים. זהו ילד בן 14. רגע אח"כ מישהו מתעקש עדיין שהוא בן 3. שוב הודעה שמדובר בנער ולא בילד. ואז – הודעה נוספת. זה רוכב אופניים. נקבע מוות.
הטלפון מצלצל. נעמי. כולה אושר. הם בברכה וכל כך כיף להם. "את עם כל השלושה?" אני שואל בזהירות, מנסה לשמור על טון סביר. "כן", מגיעה התשובה שכל כך רציתי לשמוע. עכשיו, כשאני מסביר לה למה אני נשמע כל כך מודאג למרות כל מאמצי ההסוואה שלי, הקול באמת בוגד בי והדמעות עולות כשאני מספר לה כמה דאגתי.
הקלה. הקלה לשניות בלבד. ואז ההכרה שילד מהמושב שלי נהרג. עכשיו אני מנסה להבין מי מהחברים של הבת שלי איבד את חייו כל כך מוקדם. כל מי שהשארתי לו הודעה חוזר אלי, ומהר מאד התמונה מובנת לי. וגם הכאב. עידו צוק, ילד מקסים בן 11, תלמיד כיתה ו' שנסע למגרש טניס. אני חושב על אבא שלו, ארנון, שגדלנו יחד במושב, ומבין שכל מה שהיה אצלי סימן שאלה ענק וכואב שחפר בי מבפנים במשך 15 דקות, הופך אצלו בן רגע למציאות, לסיוט אימים שלא יגמר לעולם. כשהחברים סביבי בירושלים נושמים לרווחה, אפילו שמחים בשבילי, אני לא מסוגל. בשבילם, הטרגדיה הזאת התרחקה מהם. בשבילי, היא עדיין קרובה מאד.
כשאתה גדל במושב אתה חי בתחושה מוגנת יותר. כאן זה לא יקרה, אתה אומר לעצמך. אחת לעשר שנים בערך ההנחה הזאת מתנפצת לנו בפנים. ואז? מה עושים? נארוז את הילדים בבית? לא ניתן להם לצאת, לנסוע על אופניים במושב?. הרי אם נחשוב כל פעם שהם עוברים את סף הדלת על התרחיש הגרוע ביותר שיכול לקרות, מעולם לא ניתן להם לעשות כלום. זה לא היום לחפש תשובות. אין לי.
הטלפון שוב רוטט. עוד תאונת דרכים. במקום אחר. שוב חלק מהשגרה. היום השגרה הזאת נגעה בי קרוב, קרוב מדי.
לא הייתה ולו מילה אחת מקורית בטור הזה. הכל קלישאות. גם המסקנה בנאלית – כשזה קורה לך, לאנשים שאתה מכיר ואוהב, הכול נראה אחרת. שגרתי ובנאלי, ובכל זאת – היה חייב להיאמר.

מיכל וארנון היקרים, אנו כואבים איתכם ומשתתפים באבלכם על האסון הנורא.

צלבנים כחול-לבן – הכתבה

ממלכת ירושלים, שהקימו הצלבנים בארץ ישראל אחרי מסעות הצלב, קורמת שוב עור וגידים. זהו סיפור על אבירים מודרניים, על ענף ספורט לא מוכר, אבל גם על חיפוש של זהות והגדרה עצמית.
הכתבה שודרה ביומן ב 17.5.2013

אבירי ממלכת ירושלים

בשבועיים האחרונים נהנתי להתקיל אנשים בחידה: איפה יש בישראל קרבות אבירים? יותר נכון, איפה הגיוני שיהיו קרבות אבירים? התשובות שבדרך כלל קיבלתי: אולמות הצלבנים בעכו, ירושלים, מבצר אנטיפטרוס, קיסריה… "בדיוק" הייתי משיב בחיוך, "בפתח תקווה!".
כבודה של אם המושבות במקומו, אבל העיר המנומנמת הזאת, ועל אחת כמה וכמה אזור התעשייה המג'ויף שלה, הם לא בדיוק האתרים האידיאליים לקרבות מהסוג הזה, בוודאי לא כשהדמיון מתחיל להשתולל כששומעים קרבות אבירים. הלא כל אגדות ילדותנו מלאות בלוחמים האמיצים בשריון. מייד חושבים על טירה מפוארת, נסיכה במצוקה, אביר על סוס עם רומח וחרב…. אפילו לדון קישוט השלומיאל יש קסם אבירי רומנטי, שלא לדבר על משחקי הכס שגרמו למושג אבירים לקרום עור וגידים לנגד עינינו, אז מה לכל זה ולפתח תקווה? ובכן, החידה/בדיחה על האבירים בפתח תקווה נכונה ואמיתית לחלוטין, ועדיין עושה עוול לאבירים שבהם עסקינן, כיוון שחוץ מהלוקיישן – מדובר באבירים מכף רגל ועד ראש.

הם באמת נראים כמו אבירים. הם לבושים בשריון, קסדה, חרב ומגן – הכול מעשה ידם. הם מחשלים את החרבות ותופרים את הבגדים באותן שיטות עתיקות שהיו נהוגות פעם. הם לא מסתפקים בתחתונים ארוכים מפשתן, אלא שוזרים בעצמם את חוטי הפשתן. הם לא ירתכו את חיבורי הפלדה אלא מחשלים אותה בעזרת אש, מפוח ופחמים. עבודה קשה. הרבה זמן והרבה זיעה. הכול חייב להיות בדיוק כמו אז.
והקרבות עצמם – פחד אפילו לעמוד ליד. לא מדובר במשחק, הצגה, קרב לדוגמה שבו "מסמנים" את החבטות. במילים פשוטות – הם מפוצצים האחד את השני. החרב אינה חדה ומקפידים על שריון מלא, וכל תזוזה של השריון מפסיקה את הקרב, אבל בשאר הזמן…. נפצעים ופוצעים. שוברים ידיים, רגליים צלעות. לפעמים העוצמה של המכה היא כל כך חזקה עד שגם השריון לא עוזר. באליפות העולם האחרונה הם סיפרו לי, נשלחו שישה מתחרים לבית החולים.

קרב אבירים

האבירים הישראלים ייצגו לפני קצת פחות משנה את ישראל באליפות העולם לסייף היסטורי (השם הרשמי של קרבות האבירים) וזכו במפתיע במקום השמיני. לדעתי, האליפות הזאת מסמלת הרבה – כי מלבד הטקסיות, והבגדים, הקסדה, והשריון, מדובר כאן על סיפור של זהות.
הם לא חוזרים סתם בזמן, או מנסים לחקות אבירים אלמונים. הם משחזרים את "ממלכת ירושלים", הממלכה שהקימו הצלבנים בארץ ישראל אחרי מסעות הצלב. פעם בשנה הם יוצאים למסע של שלושה ימים במשעולי הגליל, לשחזור מדויק של קרב קרני חיטין. חלקם בדמות צבאו של ארנו דה שטליון הצלבני, החלק האחר מגלם את כוחותיו של צלאח א-דין. הם בונים מחדש את ממלכת ירושלים, ולא אבירים מהמאה ה-14 או ממקומות אחרים באירופה, כי הממלכה הזו התקיימה כאן, בארץ ישראל, היא ההיסטוריה המקומית שלנו, גם אם הדת אחרת.
אבל כשהצלבנים והממלוכים נסעו לאליפות העולם, "ממלכת ירושלים" הצלבנית קיבלה משמעות אחרת – הם לבשו שריון עם מגן דוד על הזרוע, ובטקס הפתיחה חלקם עמד עם הכומתות הצבאיות ושר התקווה. על אדמת פולין, הם סיפרו לי בגאווה שבהתחלה הסתכלו עליהם כעל "יהודונים" וחשבו שלא יוכלו להילחם, והם, חדורי פטריוטיות, הביסו נבחרת אחרי נבחרת, והרימו את נס ישראל בגאון.
ולמרות הכול – השפה השלטת היא רוסית. לאבירים שלנו קוראים ייבגני, ואולג וגנאדי. הם גם מסבירים בחצי חיוך שהם ישמחו אם ישראלים ותיקים יצטרפו, אבל באותה נשימה ממשיכים שזה ספורט "רוסי". שהלחימה היא בדם של הרוסים, שהישראלים לא יודעים להיפצע ולהמשיך, מפונקים מדי, שהזירה היא כמו החיים שלהם כעולים חדשים – חייבים לדעת לספוג ולהמשיך בכל מחיר.

אז מה יש לנו באותה חצר אחורית מוזנחת וסוריאליסטית באזור התעשייה של פתח תקווה – עולים חדשים בשריון כבד שלא בהכרח נועד לחום המזרח תיכוני, פטריוטים וחדורי אמונה שמנסים להשתלב במציאות הקיימת וגם לשמר את העולם שלהם. המשפט האחרון מתאר את אבירי ממלכת ירושלים. תחליטו לבד של איזו תקופה.

הכתבה תשודר הערב ביומן, ב- 19:52. HD בערוץ 511.

נכים זה רק בראש

זה יכול להיות ממש מתסכל – להיות ספורטאי צמרת, עטור הישגים, מדליות, גביעים ואף אחד כמעט לא מכיר את השם שלך לא יודע מי אתה. גרוע מזה – גם מי שמעריך ומכיר, לא מאחל לעצמו להיות כמוך. זה בדיוק המצב של אריאל אוטולנגי, מאמן בית הלוחם ונבחרת ישראל בכדורסל בכסאות גלגלים. זהו המינוח הנכון – כדורסל בכסאות גלגלים ולא כדורסל נכים. זה לא רק עניין של פוליטיקלי קורקט, זו תפיסה. הבעיה היא שיש פער בין הרצון והמציאות.
נתחיל עם אריאל. הסיפור שלו בנאלי והירואי כאחד. אהב כדורסל מגיל צעיר, שיחק בהפועל ירושלים, בנבחרות הצעירות, אבל היה לו גם חשוב לעשות צבא כמו שצריך. הלך לקורס טייס ואחרי חצי שנה צנח לצנחנים. במלחמת לבנון הראשונה, 83 ליד עלי, חבר שלו פלט צרור. ככה סתם. בלי קרב ובלי גבורה. הצרור פגע בו בבטן וישירות בעמוד השדרה. פצוע אנוש. שלושה חודשים לא ידעו אם יחיה כלל. יותר משנה היה בשיקום. לקראת סוף השיקום נסע לראות משחק כדורסל בכסאות גלגלים ואהבה לכדור הכתום שוב ניצתה בו. חזר לשחק, הגיע מהר מאד לנבחרת ישראל.
הטוויסט בעלילה הספורטיבית של אוטולנגי מגיע כשמאמן איטלקי ראה אותו בטורניר בחו"ל. הוא עבר לשחק באיטליה. לדעתי, כאן היה המעבר שלו מכדורסל נכים לכדורסל בכסאות גלגלים, למרות שמדובר לכאורה באותו משחק בדיוק עם אותם חוקים ואותו כדור. באיטליה מדובר במשחק מקצועני. ספונסרים, קהל, משכורת, רכב, כיסוי תקשורתי – ספורט של ממש. אריאל הצעיד את קבוצתו לאליפות איטליה לראשונה בתולדותיה וגם זכה בפעמיים בגביע אירופה. ספורטאי צמרת.
עכשיו קל לצקצק ולומר – למה אצלנו זה לא ככה. אז קודם כל קצת היסטוריה – ישראל הייתה אימפריה בכדורסל בכסאות גלגלים. אלופת עולם פעמיים, פעמיים מדליית זהב במשחקים הפראלימפיים, פעמיים כסף ופעמיים ארד. הפעם האחרונה שעלו על הפודיום היה במשחקים בארנהים ב- 1980. מאז, העולם ברח לנו. בעולם העסק נהיה מקצועני, אצלנו פרויקט שיקומי, מקסימום תחביב. ההבדל בין שני אימונים ביום פלוס חדר כושר, לבין אימון פעמיים בשבוע ולפעמים עוד משחק. הנה המשותף בין הספורט ה"רגיל" וספורט הנכים בישראל – אלופי העולם במשחקי ידידיות, בתחביב אבל די כישלון כשמדובר במקצוענות.
אז שוב נצקצק ונגיד – למה לא אצלנו. קל לצקצק, אבל ישראל שוק ספורטיבי קטן. במשחקי ליגת העל בכדורסל שהם לא מכבי תל אביב לא תמיד יש 1,000 צופים, אז למה שיבואו מספר דומה למשחק בכסאות גלגלים? הלא אם נודה על האמת יותר אטרקטיבי לראות את ליאור אליהו מתעופף להטבעה מאשר שחקן אלמוני מתגלגל לסל וזורק. זו גם הסיבה שקשה יותר להשיג שידורי טלוויזיה, זו אחת הסיבות שקשה להשיג תקציבים. נכון, ספורט פראלימפי חשוב, אבל בישראל אין מספיק תקציבים לספורט בכלל, ומה לעשות, לשמחתנו יש יותר אנשים בריאים מאשר בכסאות גלגלים. יגידו המצקצקים – יש לישראל יותר מדליות בספורט הפרלימפי. התשובה, גם אם היא לא נעימה – זו לא חוכמה. באולימפיאדה יש אדם אחד בלבד שזוכה בזהב ב- 100 מטר חתירה. במשחקים הפראלימפיים יש 10. למה? כי יש 10 מקצים, עשר דרגות נכות שונות. בחלק מהמקצים אין בכלל מוקדמות, רק גמר, וגם הוא לא תמיד מלא. ההקרבה האישית ראויה למלוא ההערכה והכבוד. ההישג הספורטיבי? לא תמיד.
אבל כשפגשתי את אריאל ואת אבי לרמן, המנכ"ל החדש של התאחדות הכדורסל בכסאות גלגלים, לא מצאתי את אותה רוח התבכיינות שכל כך אופיינית למקומותינו. לא שמעתי את ה"מגיע לנו, מגיע לנו כי אנחנו נכים" או את ה"אין תקציבים" הקלאסיים לכל ענף ספורט קטן. הם מקצוענים, רוצים להיות מקצוענים. הם רוצים להחליף דיסקט. לא לעבוד רק עם חיילים פצועים אלא לחפש ילדים, שיהיו בשיא הקריירה בגיל הנכון. הם רוצים יותר אימונים, יותר מתקנים, תזונה נכונה, חדרי כושר. ספורט לכל דבר שבמקרה משחקים אותו בכסא גלגלים. ככה ישראל תחזור לדוכן המדליות.
החלפת דיסקט. הנקודה, שהשינוי הגישה לא יכול להיות רק אצלם כספורטאים, אלא אצל כולנו, כחברה. זה אומר שידורי טלוויזיה. הם רוצים שידורי טלוויזיה. למה? כי יש להם משחק טוב ואטרקטיבי (ואני יכול להעיד על כך – צוות הצילום כולו התלהב מהמשחקים שראינו), וכיום שיש הרבה ערוצי ספורט הם רוצים שישדרו עונה מלאה. לא שיעשו להם טובה פעם בשנה וישדרו את הגמר – עונה מלאה. כי ברגע שלומדים את המשחק ומכירים אותו אפשר גם להתלהב ולאהוב אותו. זה אולי לא ליאור אליהו מתעופף, אבל בהחלט יש בספורט הזה ממה להתלהב.
החלפת דיסקט אומר נגישות לנכים במועדוני ספורט, לא רק בבית הלוחם. אבי סיפר לי ששיחק בספרד במועדון שהיה לו קב' כדורסל, כדורגל, טניס, באולינג ועוד ועוד ועוד וגם קבוצת כדורסל בכסאות גלגלים. הם היו חלק מהכלל, לא יוצאים מן הכלל. בארץ, ברוב מועדוני הספורט אין נגישות לכסאות גלגלים. אבל הדוגמה הטובה ביותר היא החסות – חברה גדולה (והוא ממש ביקש לצערי שלא אגיד את שמה) סרבה לתת להם חסות כי לא רצתה להיות מזוהה עם נכים. אלו לא נכים, אלו ספורטאים. במקרה בכסא גלגלים. עד שאנחנו כחברה לא נחליף דיסקט, להם יהיה קשה לעשות זאת לבד.
ועוד מילה – אריאל היה כוכב גדול במקום קטן באיטליה, בססרי. לא ברומא, לא בטורינו – לערים הגדולות יש קבוצות כדורסל וכדורגל, יש לצופה עם מי להזדהות. גם בארץ העתיד של המקצועות הקטנים טמון במקומות הקטנים. לא בתל אביב,חיפה או ירושלים, אלא במועצות אזוריות ומקומיות. שם אפשר יהיה לקבל תמיכה, שם אריאל והשחקנים שירשו אותו יכולים להיות כוכבים. נקודה למחשבה.
למי שרוצה לראות עד כמה המשחק הזה באמת מעניין – שידור ישיר הערב ב- 20:30 בערוץ הראשון של גמר גביע המדינה בין בית הלוחם תל אביב לספיבק רמת גן. HD בערוץ 511.

שתי בחורות ש(כמעט) גרמו לי להקיא

אני לא מכיר אותן. את שתיהן. סביר להניח שגם הן לא מכירות האחת את השנייה, למרות שהן בערך באותו הגיל, וגרות כנראה לא רחוק, לפחות בקו אווירי. במציאות שלנו, הן הכי רחוקות שאפשר. כל היום חשבתי על שתיהן, ובכל פעם שנזכרתי כעסתי, זעמתי, רתחתי.
את א' שמעתי בבוקר אצל אילנה דיין בגלי צה"ל. אות סתמית במקום שם מלא מיועדת בימים אלה בעיקר לקורבנות, אבל א' הזאת רחוקה מלהיות קורבן. היא ניסתה להסביר ולהצדיק את מעשי "תג מחיר" שהיא והחברים שלה שמכונים "נוער הגבעות" מבצעים בימים האחרונים אחרי הרצח המזעזע של אביתר בורובסקי ז"ל. היה לה קול נעים ומילים מזעזעות. הכול מהתורה. ארץ ישראל שייכת לעם ישראל ולכן מותר וצריך להכות ולפגוע בכל ערבי רק בגלל היותו ערבי, רק בגלל שהוא גר במקום. אם ערבי עובד בשדה, גם אם לא עשה דבר רע וזה השדה שלו מימים ימימה, מצווה להתנפל עליו ולהכותו. זה בסדר, יש אישור מהרבנים. תג מחיר, היא הסבירה בחביבות משולבת באסרטיביות, היא לא פעולת נקם משוללת רסן, אלא מעשה מחושב שמטרתו להוכיח את שלטון העם היהודי בארצו ולהרתיע. מוסר? צדק? מוסר יהודי וצדק יהודי? הס מלהזכיר.
היא לא ילדה, היא בת 21. היא לא יכולה להסתתר מאחורי "משובת נעורים" כי היא מנומקת ומחושבת מדי, שלא לומר גם מבוגרת מדי בשביל התירוץ הקלוש הזה. היא, כמו שאר חבריה לנוער הגבעות, הם הפרות הבאושים של מפעל ההתנחלות. ההורים שמו פס על שלטון החוק, והם מרחיבים את הפס. ההורים בחרו לאלו חוקים מותר לציית ועל אלו מותר לפסוח (כל מה שקשור להתיישבות ולארץ ישראל), והילדים כבר גדלו בתחושה שאפשר לבחור את החוק הנוח לך. נתקלתי בהם לא פעם בשירותי בחברון – לפני 20 שנה הם היו ילדים קטנים שהסתובבו כל הזמן לידנו החיילים, הכירו מגיל 5 כל נשק וכל יחידה לפי התג. הם היו חמודים ומצחיקים כפי שילדים יודעים להיות, אבל אם רק עשית משהו שהם לא אהבו או אמרת דבר שלא לרוחם, הרעל היה יוצא. קללות, אבנים, מכות. כמו ההורים. רק שעכשיו הם כבר לא בני 5.
אם מישהו היה מעז לדבר על יהודים כפי שא' דיברה על ערבים – אוי אוי אוי, כמה שהיא הייתה זועקת, כמה שהיא הייתה מתרגזת – אנטישמיות!!! גזענות!!! סביר להניח שהייתה מזכירה גם את היטלר והשואה.
באשה הצעירה השנייה נתקלתי בצהרי היום בפייסבוק. קוראים לה הילה צ'יפמן, פעילת שמאל קיצוני, ומישהו העלה את הסטטוס שפרסמה. מעל לתמונה מכמירת לב של בנו של אביתר בורובסקי בהלוויית אביו, מוטל/מונח על גופת אביו בחיבוק אחרון היא כתבה: "חמודי, אבא הלך למקום שם לא יוכל לשרוף שדות ולהרעיל כבשים…לא נורא מותק תלך עם התושבים המניאקים האחרים של יצהר".
את זה היא כתבה על ילד בן חמש או שש שרק איבד את אבא שלו!. היא גם עשתה את זה בשם המוסר והצדק, כי להיות "נגד הכיבוש" זה אומר להיות מוסרי וצודק, אפילו נאור, ולכן מותר ואולי אף רצוי להטיל רפש ולהשתלח בילד יתום, לרקוד על הדם. הילה התנצלה מאוחר יותר, ודף הפייסבוק שלה נעלם לחלוטין אבל זה כבר היה מאוחר מדי. המילים כבר נכתבו, החץ המורעל לעבר ילד תמים כבר נורה. גם בשכמותה נתקלתי לא פעם. מי שבשם "אהבת הזולת" ו-"קבלת האחר" מוכנים לסקול כל מי שלא חושב כמותם, שמשתייכים לקבוצה שלהם. הם נגד גירוש זרים, פגיעה בערבים, בעד חתולים אבל כשזה מגיע למתנחלים – דמם מותר, הטרור צודק, גם אם מדובר בילדים קטנים.
אם מישהו היה מעז לדבר על ערבים כפי שהילה דיברה על יהודים – אוי אוי אוי, כמה שהיא הייתה זועקת, כמה שהיא הייתה מתרגזת – אנטישמיות!!! גזענות!!! סביר להניח שהייתה מזכירה גם את היטלר והשואה.
ניסיתי לחשוב איך תיראה פגישה בין השתיים. סביר להניח שתסתיים במכות, אבל כשחושבים על כך – הן דווקא היו יכולות למצוא תחומי עניין משותפים בלי הרבה מאמץ. הן יכלו לשבת בנחת על כוס קפה ולדבר על שנאה עיוורת, על גזענות, על פאשיזם ואנטישמיות. הן אפילו היו יכולות להזכיר את היטלר והשואה. אוי אוי אוי, כמה שהן היו נהנות.