נכים זה רק בראש

זה יכול להיות ממש מתסכל – להיות ספורטאי צמרת, עטור הישגים, מדליות, גביעים ואף אחד כמעט לא מכיר את השם שלך לא יודע מי אתה. גרוע מזה – גם מי שמעריך ומכיר, לא מאחל לעצמו להיות כמוך. זה בדיוק המצב של אריאל אוטולנגי, מאמן בית הלוחם ונבחרת ישראל בכדורסל בכסאות גלגלים. זהו המינוח הנכון – כדורסל בכסאות גלגלים ולא כדורסל נכים. זה לא רק עניין של פוליטיקלי קורקט, זו תפיסה. הבעיה היא שיש פער בין הרצון והמציאות.
נתחיל עם אריאל. הסיפור שלו בנאלי והירואי כאחד. אהב כדורסל מגיל צעיר, שיחק בהפועל ירושלים, בנבחרות הצעירות, אבל היה לו גם חשוב לעשות צבא כמו שצריך. הלך לקורס טייס ואחרי חצי שנה צנח לצנחנים. במלחמת לבנון הראשונה, 83 ליד עלי, חבר שלו פלט צרור. ככה סתם. בלי קרב ובלי גבורה. הצרור פגע בו בבטן וישירות בעמוד השדרה. פצוע אנוש. שלושה חודשים לא ידעו אם יחיה כלל. יותר משנה היה בשיקום. לקראת סוף השיקום נסע לראות משחק כדורסל בכסאות גלגלים ואהבה לכדור הכתום שוב ניצתה בו. חזר לשחק, הגיע מהר מאד לנבחרת ישראל.
הטוויסט בעלילה הספורטיבית של אוטולנגי מגיע כשמאמן איטלקי ראה אותו בטורניר בחו"ל. הוא עבר לשחק באיטליה. לדעתי, כאן היה המעבר שלו מכדורסל נכים לכדורסל בכסאות גלגלים, למרות שמדובר לכאורה באותו משחק בדיוק עם אותם חוקים ואותו כדור. באיטליה מדובר במשחק מקצועני. ספונסרים, קהל, משכורת, רכב, כיסוי תקשורתי – ספורט של ממש. אריאל הצעיד את קבוצתו לאליפות איטליה לראשונה בתולדותיה וגם זכה בפעמיים בגביע אירופה. ספורטאי צמרת.
עכשיו קל לצקצק ולומר – למה אצלנו זה לא ככה. אז קודם כל קצת היסטוריה – ישראל הייתה אימפריה בכדורסל בכסאות גלגלים. אלופת עולם פעמיים, פעמיים מדליית זהב במשחקים הפראלימפיים, פעמיים כסף ופעמיים ארד. הפעם האחרונה שעלו על הפודיום היה במשחקים בארנהים ב- 1980. מאז, העולם ברח לנו. בעולם העסק נהיה מקצועני, אצלנו פרויקט שיקומי, מקסימום תחביב. ההבדל בין שני אימונים ביום פלוס חדר כושר, לבין אימון פעמיים בשבוע ולפעמים עוד משחק. הנה המשותף בין הספורט ה"רגיל" וספורט הנכים בישראל – אלופי העולם במשחקי ידידיות, בתחביב אבל די כישלון כשמדובר במקצוענות.
אז שוב נצקצק ונגיד – למה לא אצלנו. קל לצקצק, אבל ישראל שוק ספורטיבי קטן. במשחקי ליגת העל בכדורסל שהם לא מכבי תל אביב לא תמיד יש 1,000 צופים, אז למה שיבואו מספר דומה למשחק בכסאות גלגלים? הלא אם נודה על האמת יותר אטרקטיבי לראות את ליאור אליהו מתעופף להטבעה מאשר שחקן אלמוני מתגלגל לסל וזורק. זו גם הסיבה שקשה יותר להשיג שידורי טלוויזיה, זו אחת הסיבות שקשה להשיג תקציבים. נכון, ספורט פראלימפי חשוב, אבל בישראל אין מספיק תקציבים לספורט בכלל, ומה לעשות, לשמחתנו יש יותר אנשים בריאים מאשר בכסאות גלגלים. יגידו המצקצקים – יש לישראל יותר מדליות בספורט הפרלימפי. התשובה, גם אם היא לא נעימה – זו לא חוכמה. באולימפיאדה יש אדם אחד בלבד שזוכה בזהב ב- 100 מטר חתירה. במשחקים הפראלימפיים יש 10. למה? כי יש 10 מקצים, עשר דרגות נכות שונות. בחלק מהמקצים אין בכלל מוקדמות, רק גמר, וגם הוא לא תמיד מלא. ההקרבה האישית ראויה למלוא ההערכה והכבוד. ההישג הספורטיבי? לא תמיד.
אבל כשפגשתי את אריאל ואת אבי לרמן, המנכ"ל החדש של התאחדות הכדורסל בכסאות גלגלים, לא מצאתי את אותה רוח התבכיינות שכל כך אופיינית למקומותינו. לא שמעתי את ה"מגיע לנו, מגיע לנו כי אנחנו נכים" או את ה"אין תקציבים" הקלאסיים לכל ענף ספורט קטן. הם מקצוענים, רוצים להיות מקצוענים. הם רוצים להחליף דיסקט. לא לעבוד רק עם חיילים פצועים אלא לחפש ילדים, שיהיו בשיא הקריירה בגיל הנכון. הם רוצים יותר אימונים, יותר מתקנים, תזונה נכונה, חדרי כושר. ספורט לכל דבר שבמקרה משחקים אותו בכסא גלגלים. ככה ישראל תחזור לדוכן המדליות.
החלפת דיסקט. הנקודה, שהשינוי הגישה לא יכול להיות רק אצלם כספורטאים, אלא אצל כולנו, כחברה. זה אומר שידורי טלוויזיה. הם רוצים שידורי טלוויזיה. למה? כי יש להם משחק טוב ואטרקטיבי (ואני יכול להעיד על כך – צוות הצילום כולו התלהב מהמשחקים שראינו), וכיום שיש הרבה ערוצי ספורט הם רוצים שישדרו עונה מלאה. לא שיעשו להם טובה פעם בשנה וישדרו את הגמר – עונה מלאה. כי ברגע שלומדים את המשחק ומכירים אותו אפשר גם להתלהב ולאהוב אותו. זה אולי לא ליאור אליהו מתעופף, אבל בהחלט יש בספורט הזה ממה להתלהב.
החלפת דיסקט אומר נגישות לנכים במועדוני ספורט, לא רק בבית הלוחם. אבי סיפר לי ששיחק בספרד במועדון שהיה לו קב' כדורסל, כדורגל, טניס, באולינג ועוד ועוד ועוד וגם קבוצת כדורסל בכסאות גלגלים. הם היו חלק מהכלל, לא יוצאים מן הכלל. בארץ, ברוב מועדוני הספורט אין נגישות לכסאות גלגלים. אבל הדוגמה הטובה ביותר היא החסות – חברה גדולה (והוא ממש ביקש לצערי שלא אגיד את שמה) סרבה לתת להם חסות כי לא רצתה להיות מזוהה עם נכים. אלו לא נכים, אלו ספורטאים. במקרה בכסא גלגלים. עד שאנחנו כחברה לא נחליף דיסקט, להם יהיה קשה לעשות זאת לבד.
ועוד מילה – אריאל היה כוכב גדול במקום קטן באיטליה, בססרי. לא ברומא, לא בטורינו – לערים הגדולות יש קבוצות כדורסל וכדורגל, יש לצופה עם מי להזדהות. גם בארץ העתיד של המקצועות הקטנים טמון במקומות הקטנים. לא בתל אביב,חיפה או ירושלים, אלא במועצות אזוריות ומקומיות. שם אפשר יהיה לקבל תמיכה, שם אריאל והשחקנים שירשו אותו יכולים להיות כוכבים. נקודה למחשבה.
למי שרוצה לראות עד כמה המשחק הזה באמת מעניין – שידור ישיר הערב ב- 20:30 בערוץ הראשון של גמר גביע המדינה בין בית הלוחם תל אביב לספיבק רמת גן. HD בערוץ 511.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s