למה חייבים את הרב?

עבר יותר משבוע מאז מותו הטרגי של עידו צוק בן ה- 11. ימים קשים וכואבים עברו על כולנו. במהלך האבל הכבד שאפף אותנו שבתי וחשבתי על אירוע אחד מהלוויה שחזר והטריד אותי, ומשיחות עם חברים – גם אותם. אמנם אותו עניין פעוט ושולי לעומת האובדן של ילד, אולם מכיוון שהנושא עקרוני ונוגע לחיינו במדינה הזאת במובן רחב יותר, מצאתי לנכון להעלות אותו.
ההלוויה הייתה קשה. מזעזעת. ילד בן 11. אין הרבה מה לומר, רק לבכות. אתה רואה הורים כואבים, ממוטטים, שבשנייה אחת חרב עולמם, וחייהם שוב לא יהיו חיים. הם עומדים ומחבקים את בנם הבכור, וסביבם, חברים ומשפחה מחבקים אותם. הרגעים הקשים הללו, הם גם הרגעים שמתגלה בהם העוצמה של המושב, של היישוב הקטן. קהילה שלמה שבאה לחלוק איתם את הכאב. ילדים מסתובבים על המדשאה ברחבת גן הזיכרון שבלב בישוב בעיניים אדומות, ליד הוריהם, גם הם מלאי דמעות. שקט. רק מלמולים, ובכל זאת תחושה של אחווה, של שותפות אמיתית בגורל ובצער.
הארון הגיע. מתחילים. ראשון רב המועצה, אשר זמל. הוא התחיל בכמה מילים לא ברורות, עובר לאיזה פסוק שלא באמת נהיר, רק השורה התחתונה שלו מובנת – נגמרו הדמעות לנוכח האסון. ניחא, זה עוד היה סביר. אחר כך אומר כבוד הרב כמה מילים על האסון הנורא באובדן ילד, ואז מדלג לנושא אחר – אסון נורא שהיה בשבוע שעבר בעין ורד, המושב השכן. למה? מה קרה שם בכלל ומה הקשר? אבל הוא ממשיך בעברית עילגת. בהקשר לאסון בעין ורד, כמובן. מי אשם – "התשקורת", כמובן, שלא הבליטה את אהבת האדם וערך החיים אלא רק את האסון. אבל במקום להלל את ערך החיים כפי שדרש הוא עצמו מאחרים, עבר הרב לתיאור פרטני וציורי מדי של נסיבות מותו הטראגי של הילד, מה שבהחלט היה מיותר בנסיבות האלה. אז הזמין הרב את האב לקרוא קדיש. רק את האב כמובן. נשים לא משחקות תפקיד. אחרי כמה מילים מהתפילה, הצטרפה האם הבוכיה אל האב ואל בנה הבכור, גם בלי שהוזמנה. זה גם הכאב שלה. זכותה להיות איתם.
הנאום של הרב המשיך, הוא פנה אל בני המשפחה, דילג ממשפט ממשפט בלי קשר לעיתים, ונושא הנאום העיקרי הפך להיות הרב עצמו – "חיתנתי אתכם, לא ארנון?" שאל, ואז התעניין אם הוא גם לימד אותו לבר מצווה, ואז פנה אל סבו של עידו. מה היה לו להגיד לו ברגע נורא זה? – שהסב היה מאלו שסייעו לרב להיבחר לתפקידו כרב המועצה. הוא המשיך ללהג, עוד פסוק פה, אמרת חז"ל שם, חלקם היו אפילו מתאימים לאירוע, אבל השיא היה בסוף. במקום לדבר על עידו, הוא דיבר על "עדי". טעה בשם. הוא כמובן מיהר להתנצל והסביר זאת בהתרגשותו, אבל זה היה מאוחר מדי. זה היה מביך, מכעיס. הנאום כולו.
מייד אחרי דברי הרב, השמיעו שיר. שיר שעידו אהב כנראה, אני לא יודע. זה היה כל כך מרגש, כואב ואמיתי. המלים והמנגינה אפפו אותנו, חדרו ללב, ואותה אווירה של "ביחד", אותה אחווה אנושית שהתפוגגה במהלך דברי הרב, שבה ושרתה על המקום. שוב יכולנו להתייחד באמת, ממעמקי הלב עם זכרו של עידו ועם הכאב של משפחתו.
אחר כך, בבית הקברות, דיברו עוד אנשים. מנהלת בית הספר, המורה, חבר קרוב של המשפחה ונציג המושב. כולם, אחד לאחד, דיברו לעניין, ריגשו, חלקו כאב, זעקו את זעקת הקהל כולו ממעמקי ליבם. מות ילד הוא אסון נורא, הכי נורא שיכול להיות. אין דרך באמת להתמודד איתו, אבל כשיש קהילה תומכת, זה יכול אולי, רק אולי, להקל במקצת. כולנו התכנסו שם כדי להיות שם בשביל מיכל וארנון, אבל גם בשבילנו. הפצע שלהם הוא הפצע שלנו, האסון שקרה להם, הוא הפחד הגדול ביותר של כולנו, והיינו שם גם אחד בשביל השני. ביחד.
למה היינו צריכים שם את הרב? במה הוא תרם, אם לא הרס? גם אם נשפוט את האירוע לקולא, ונאמר שהדברים המבישים היו תקלה, נאום לא מוצלח במיוחד, רגע שפל בקריירה של הרב זמל (ומי מאיתנו אין לו רגעי שפל בעבודה), חשוב לחזור על השאלה העקרונית: למה חייבים שם את הרב???? הוא היה נטע זר. בתוכן דבריו, בהגיה, בהיעדר השייכות הכל כך בולטת שלו. הרב פנה אל האב בשאלה על הלימוד לבר מצווה כי בעולם הדתי זהו אירוע חשוב, אצלנו – לא כל כך. שנת הבר מצווה, אצלנו במושב – על המשימות שמבצעים בני המצווה לטובת הקהילה והמושב היא בעלת החשיבות. הרב הזמין רק את האבא לומר קדיש כי ככה זה ביהדות, אבל בעיני להפריד בין האב והאם ברגעים קשים אלה – חמור פי כמה. ואולי היה ראוי שגם האם תאמר קדיש? הלא אפשרות כזאת לא עולה אפילו על דעת הרב.
הרב בהחלט לא היה חלק מהביחד של כלל האנשים בלוויה. אנחנו לא אנשים דתיים, רב בשבילנו הוא לא סמכות או מורה רוחני. כשיש בעיה למישהו, הוא לא הולך לרב. הוא הולך לרופא, לפסיכולוג, לעובד סוציאלי – לא לרב. מדובר בפקיד ממשלתי לענייני קבורה ונישואין. מי לא מכיר את הקטעים המביכים עם רבנים (להבדיל אלפי הבדלות מהמקרה הזה) כשהרב רוצה "להתחכם" לפני החופה ומקשקש כל מיני שטויות שגורמות לחתן/כלה/משפחה/אורחים לברוח משם הכי מהר שאפשר. למה חייבים את זה ?- למה חייבים לקבל גם את הרב בעסקת חבילה.
שיהיה ברור – אין פה יציאה גורפת נגד הרבנים, אלא הדגשה שחייבת להיות בחירה. מי שרוצה רב, קדיש ותפילה, ולהבדיל – חופה וקידושין כדת משה וישראל, בבקשה. אני גם אבוא בכיסוי ראש הולם כדי לכבדו. אבל איפה המקום שלי, ושל כמותי? שלא חושבים שזו הדרך, או רוצים לשלב, או לעשות באורח שונה מהדרך הנוקשה שמתווה היהדות האורתודכסית?. אני לא נגד הדת באשר היא. תפילת אל מלא רחמים מרגשת אותי תמיד וריגשה אותי גם בלוויה כי היא חלק מהמסורת עליה גדלתי, היא בשבילי חלק מטקס הפרידה מאדם. ומה אם אני רוצה רק אותה?. לא רוצה לומר קדיש, לא רוצה פסוקים לא רלבנטיים ורב עם מלמולי יידישקייט שלא מתאימים לי. ואולי יש מי שרוצה תפילה, אבל שאשה תישא אותה, או רוצה רק תפילה מסוימת? למה הם לא יכולים להיקבר כאן? סבא וסבתא שלי הקימו את המקום הזה. הם קבורים בבית הקברות הזה. אם בעתיד, כשיגיע זמני ארצה גם אני להיות שם, למה לא אוכל לעשות זאת על פי אמונתי?.
רב נושא דברים בלוויות בכפר הס מזה דורות. למה? כי אנחנו, הציבור החילוני, התרגלנו לקבל בהכנעה את הדיקטטורה האורתודוקסית במדינת ישראל. עכשיו יש ניצנים ראשונים של הבנה שגם למי שחושב אחרת יש מקום, ראו ההבנה ברחבת הכותל. הרחבה תחולק לגברים, נשים ו-….לא יודע איך לקרוא לזה. אנשים חופשיים? כך צריך להיות גם בבתי הקברות – מקום לאנשים שחושבים קצת אחרת, שמאמינים במשהו שונה. שהם יהודים גאים, אבל חיים את יהדותם אחרת. צריך להמשיך במגמה שמתחילה עכשיו בכותל. צריך לתת לכל אדם את המרחב שלו לחיות בכבוד וגם למות.

ועוד הערה חשובה: חלילה אם הדברים כאן יתפרשו כביקורת על הלוויה של עידו ז"ל. כאמור, הדברים של הרב זמל בטלים בשישים לעומת הכאב הנורא והצער. איני יודע אם המשפחה ביקשה את הרב לשאת דברים ואם לאו. יש לי תחושה שברגעים הקשים האלה לא שאלו אותם וגם לא היה להם ראש לדבר הזה.