אקדח = רצח ? – הכתבה

הכתבה על מחזיקי הנשק במדינת ישראל, כפי ששודרה ביומן 26.7.2013:

תודה רבה לאנשי המטווח העירוני בכפר סבא על העזרה, הנכונות לסייע והאומץ לתת להראות את המציאות כפי שהיא.

אקדח = רצח ?

השבוע זה קרה. שוב קרה. אדם לקח אקדח שהיה ברשותו, הלך וירה למוות בשני אנשים. סתם ירה. סתם הרג. סתם מתו. מתו כי היה לו אקדח?

זו כתבה שרציתי לעשות כבר מזמן. יצא לי להיות בכמה מטווחים, לראות את מה שמכונה "מטווח לחידוש רשיון", המטווחים שבעלי נשק מחויבים לעשות אחת לשלוש שנים. 50 כדורים בכל פעם. בפעם האחרונה שראיתי מטווח כזה, חזרתי הביתה ואמרתי לנעמי – חייבים פעם לעמוד עם מצלמה ולצלם את האנשים שבאים. זו חוויה אנתרופולוגית. שתי תמונות אני זוכר במיוחד מאותו מטווח: הראשונה – הבחור הכל כך ישראלי ש"הוא יודע הכול", לא צריך להסביר לו – וכמעט הרג את המדריך ואת כל מי שהיה בסביבה. השניה – בצד עמדה מתנחלת. אישה דתיה קטנה וענוגה, שבעלה החליט שהיא חייבת נשק. הבעל ומדריך ירי גדל מידות עמדו לידה וניסו ללמד אותה לירות באקדח ששקל כמעט כמוה, והיא ביד רועדת ניסתה למלא אחר ההוראות. הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו הוא שאם חס וחלילה האשה החביבה הזאת תיקלע למצב שאקדח נדרש בו – הרי שהסכנה הכי גדולה שיקחו לה אותו וישתמשו בו נגדה, כי לתפעל אותו היא לא תצליח.

הרעיון שלי היה לעמוד עם צוות צילום ולהמתין לאנשים שבאים לחדש רשיון, לשאול אותם למה יש להם אקדח, למה הם צריכים אותו, ומה הם חושבים על רמת המיומנות של עצמם. עכשיו, כשפעם בשלושה שבועות יש רצח ומכל עבר נשמעות קריאות לצמצום מספר האוחזים בנשק, הרעיון גם הפך אקטואלי. הקושי הגדול היה למצוא מטווח שיסכים שנשהה בו, ועל כך מגיעה התודה והברכה למטווח העירוני בכפר סבא, למיכה הולנדר הבעלים וליואב סלומון המנכ"ל שפתחו בפנינו את הדלתות מתוך הכרה שאין מה להסתיר את המציאות, ושהם יכולים להתגאות, ובצדק, במקצועיות שבה הם מנהלים את המקום. התוצאה בעיני הייתה מרתקת. פסיפס של אנשים ודעות.

פגשתי חקלאי שהסביר בהגיון רב שכשיוצאים לרסס בשתיים בלילה סמוך לקו הירוק כדאי שיהיה נשק. תושבי שטחים שזקוקים לו להגנתם, מורי של"ח שאחד מהם תיאר יפה את המצב: "אני פצפיסט, אבל כל פעם שאני לוקח את האקדח לטיול אני חוסך לתלמידים 600 ש"ח למאבטח". פגשתי גם אדם מבוגר שלא כל כך שלט בנשק, אבל הסביר לי ש"ראית כמה בני דודים מסתובבים כאן", והמשיך שיש הרבה פריצות ברעננה, והאקדח (בכספת!) מעניק לו תחושת ביטחון. דיברתי עם אחד שלא מבין למה יש לו אקדח, כלומר פעם הוא עבד בשטחים, אבל מאז עבר זמן, וכל פעם הוא חושב להחזיר את האקדח אבל איכשהו הצעצוע הקטלני בסוף נשאר. ועוד אחד שסתם נהנה לירות, ואיש מבוגר שהסביר במטווח שהוא לא רואה היטב את המטרה, דיברתי…עם המון – נשאיר גם משהו לכתבה. רק נספר על ראובן, אבל לפני זה כמה עובדות שאני לא בטוח שרבים מכירים:

1. לא פשוט לקבל אקדח בישראל. אנחנו לא ארצות הברית שאתה מבקש במכולת קולה סנדביץ' ו- M-16. מאידך, השיקול העיקרי לקבלת אקדח הוא מקום המגורים או העבודה. שום קורס לא נדרש, שום הכשרה משמעותית – NOTHING!!!!! ואקדח הוא כלי מסוכן. לא רק כי הוא יורה, אלא כי נדרשת רמת מיומנות גבוהה כדי להשתמש בו נכון. אם אין את רמת המיומנות הזאת, הרי שהאקדח מסוכן ליורה ולסובבים אותו לא פחות ואולי יותר מאשר לתוקף הפוטנציאלי.

2. לא קל להוציא רשיון, אבל מהרגע שיש לך אקדח -כל מה שאתה נדרש הוא למטווח רענון פעם בשלוש שנים של חמישים כדורים. בעברית פשוטה – זו בדיחה. אקדח, כאמור, דורש מיומנות, וככה לא משיגים מיומנות. יתרה מזאת, אם אנשים יצטרכו כדי לשמר את הרשיון להתאמן יותר, זה יאפשר סינון יותר טוב של בעלי הנשק. גם כי חלקם יתייאשו ויוותרו על האקדח במקום להגיע פעם בשנה או 8 חודשים להתאמן, וגם כי המגע עם המדריכים מאפשר סינון יותר טוב. רואים יותר מי האיש, מה רמת המיומנות שלו, מי הוא. זה לא פתרון קסם אבל עוד מקדם של בטיחות.

3. צריך להפריד בין בעלי הרשיון הפרטי לבעלי "נשק ארגוני", במילים אחרות – המאבטחים. אותם אנשים שאנחנו פוגשים בכניסה לקניון או יושבים בפתח מוסדות חינוך. זו עבודה עם משכורת מינימום, ובהתאם, אלו האנשים שמגיעים אליה ומביאים איתם לא פעם בעיות אישיות קשות. ועדיין – קל לתקוף היום את בעלי האקדחים על רקע כל מקרי הרצח האחרונים, במידה רבה של צדק, אבל בל נשכח שמדובר במטוטלת. כשהיו הרבה פיגועים בארץ, רצו לראות אנשים חמושים ברחובות, הדרישה הייתה לעוד מאבטחים, לעוד אנשים חמושים ברחוב.

נחזור לראובן. השיחה איתו התחילה באקראי, כמו עם כל מרואייני הכתבה הזאת. הוא כבר היה אחרי הירי, ואטינגר, הסאונדמן קשקש אתו ולחש לי שלא רק ראובן מחזיק בנשק, אלא גם אשתו. נגשתי, שאלתי אם יסכים להתראיין. הסכים. כששאלתי על אשתו, והוספתי בחצי חיוך עם לאור מקרי הרצח האחרונים הם לא חוששים שאצלם זה יתפתח לקרב יריות, הוא לפתע הרצין. אצלו אמר, הנושאים הללו הם לא בדיחה. אבא שלו הרג את אמא שלו ביריות אקדח, והמשיך לספר על המקרה, ולמה זה קרה, ואיך הוא נושא אקדח היום, ומה חשב כשקנה אותו והאם הוא לא חושש שדבר כזה עלול לקרות גם לו. השורה התחתונה שלו הייתה ברורה: זה לא האקדח שהורג, זה הבן אדם.

אקדח הוא כלי שנועד להרוג. להחזיק אקדח לא אמור להיות דבר מובן מאליו. בדרך כלל, מדברים על הנושא הזה בשחור ולבן. המציאות, כמו תמיד, מורכבת וצבועה באפור. ניסיתי להראות את האפור.

הכתבה תשודר הערב ביומן, 19:52 בערוץ 1, HD בערוץ 511.

איים של תקווה – הכתבה

תקראו לזה, "צדק חברתי", "מזרח תיכון חדש" או כל שם אחר. על אנשים וציפורים, שמוכיחים שניתן לחיות ביחד. הכתבה כפי ששודרה ביומן 19.7.2013:

איים של תקווה

זה התחיל כמו מסע מסתורי – צעד אחר צעד, מסיט ענף אחד ואחריו שני. פוסע על משעול צר כמו בג'ונגל עבות, לא רואה יותר מאשר מטר או שניים לפני. עוד ענף ועוד אחד – ואז… הנוף נפתח, ואני באמצע קרחת יער, רק שאין יער מסביב. זו קרחת גדולה באמצעו של שדה תירס. "זה אי של שפיות" אומר דרור.

חקלאי אמור להיות איש אדמה, לאהוב את הטבע. רובם כאלה. אבל חקלאים קודם כל צריכים לדאוג לפרנסה שלהם, ומה לעשות, בשנים האחרונות קשה יותר ויותר להתפרנס מחקלאות. מי שפוגע לא מעט בחקלאים הם דווקא בניו של הטבע, בנותיו למעשה – הציפורים. הן שולות דגים מבריכות דגים, מקננות באמצע שדה, מנקרות צינורות השקיה, אוכלות נבטים צעירים – רשימת הנזקים עוד ארוכה. לכן, כשנפגשתי עם דן אלון, מנהל מרכז הצפרות של החברה להגנת הטבע ושמעתי אותו מדבר על "שיתוף פעולה בין ציפורים לאנשים" זה נשמע לי מוזר ומסקרן. "כולנו מכירים את סיפור התנשמות וההדברה הביולוגית" אמרתי לו, אבל דן התעקש – יש גם מקרים נוספים, שיש בהם יותר מתועלתנות לגזע האנושי. האמת – מהרגע ששמעתי את דן אומר את המשפט הזה, הסתקרנתי.

שמש – צהרי היום. חום אימים. שדה רחב. רואים את תחילתו, אבל לא את סופו. טרקטור חורש את האדמה. מעליו ציפורי ענק דואות. המראה מדהים, מהפנט. חיוואי. העופות הדורסים הגדולים מרחפים מעל הטרקטור, ואז לפתע אחד מהם צולל אל האדמה במהירות מדהימה, וכשיש כעשרה חיוואים כאלה באוויר – זהו ריקוד מצמית עיניים. חיוואי משמעו נחש בארמית. החיוואי אוכל נחשים, עכברים ונברנים. מדובר בדרך כלל בעוף בודד, סוליסט, ייצור טריטוריאלי שלא מוכן שחבריו יתקרבו אליו ובוודאי לא הולכים על שתיים בלי כנפיים. אבל ההגיון הבריא מנצח. כשהטרקטור חורש, נחשים ונברנים נמלטים, "זהו חדר אוכל ענקי לחיוואים" מסביר דן בשפתו הציורית. העוף הזה נודד ומגיע עד לאפריקה, אבל רק כאן נצפתה התופעה ייחודית הזו. התקבצות החיוואים. בכל פעם שטרקטור פותח תלם באדמת שפלת יהודה, נוצר באוויר גם אי, אי של שפיות.

שחפיות.
צילום: יוסי אשבול

מעל הברכות של מעגן מיכאל מתוחים חוטי תיל. המטרה ברורה – למנוע מלהקות ענק של שקנאים לנחות ולגזול את הדגים שאנשי המדגה של הקיבוץ מגדלים בעמל רב. השקנאים זקוקים למרחק נחיתה והמראה, והחוטים מונעים מהם את סעודת החינם. מעל הבריכות אחרות פרושות רשתות, שוב, לאותה מטרה. לכן, מפליא למצוא במרכז אחת הברכות אי. את הקמת האי המלאכותי יזמו לפני כעשור ד"ר עוזי פז והצלם יוסי אשבול, והוא נועד להיות לבית לשחפיות הים, ציפורים שאוכלות דגים. השחפיות היו רגילות לקנן בביצות. ביצות כבר כמעט ואין. הן גם מקננות על איים קטנים בים, אבל דייגים עולים על האיים האלה. כשדייג עולה השחפית הקטנה בורחת, ואז, גם אם הדייג לא התכוון לרע ולא נוגע בביצים שבקן – שעתיים שלוש בשמש הרותחת… מביצים קשות עוד לא בקע אף אפרוח. לכן הקימו את האי, יותר נכון, אנשי הקיבוץ הסכימו לסבול הפסד מסוים למען השחפיות. אי של שפיות.

עם נדב ישראלי. רק כשמטפסים על הצינור אפשר לראות מלמעלה את האי בשדה התירס.

נחזור לאי בלב שדה התירס. השדמית היא יצור חביב שמקנן על הקרקע. הבעיה שבדרך כלל היא בוחרת להתיישב דווקא באמצע שדה חקלאי, ואז הביצים או האפרוחים הופכים קורבן לגלגלי הטרקטורים. כך נותרו פחות מ- 50 זוגות של שדמיות בארץ. מה לא ניסו כדי לפתות את השדמיות לנטוש את השטחים החקלאיים ולעבור לשמורת החולה או לאגמון הסמוך. הציבו בובות דמה, השמיעו קולות צפצופים ושריקות מפתות – כלום לא עזר. השדמיות נחתו, הסתכלו בעניין במייצג האומנותי והלכו לקנן בתירס. השנה, לאחר מו"מ לא פשוט הגיעו החברה להגנת הטבע, קק"ל וקרן דוכיפת להסכם עם החקלאי שבחלקה שלו קיננו השדמיות. החקלאי קיבל פיצוי כספי, והשאיר ממש בלב השדה 20 דונם לא מעובדים לטובת הדור הבא של השדמיות. צריך להבין, שלמרות הפיצוי, מדובר בכאב ראש לא קטן – אי אפשר להיכנס עם טרקטור לשדה, לא ניתן לנסוע בקווים ישרים, בקיצור – בלאגן. איך שכנעו אותו? צלם הטבע דרור גלילי ונדב ישראלי מהחברה להגנת הטבע מספרים לי שפנו ללב שלו – שהציפורים היו כאן מיליוני שנים לפנינו, שהילדים שלו ישמחו. אבל לא מדובר רק בטלנובלה. גם הפעילו לחצים, פעלו בשיטה הישראלית של חבר שמכיר חבר שאמר לחבר להגיד לו. בשורה התחתונה – זה עבד. בלב חלקת התירס נוצר אי של שפיות.

אפשר היה לסכם את הסיפור הזה כפי שבדרך כלל מסכמים סיפורים מסוג זה – על אנשים טובים שעושים מעשים טובים למען בעלי חיים, למען הטבע, למעשה בשביל כולנו. אפשר גם היה להסתכל על התועלת שמפיק האדם – החיוואי אוכל מזיקים, השדמית אוכלת תולעים – כל זה נכון, אבל בחדר העריכה, כשצפיתי במראות הכל כך יפים הללו, הבנתי שאיי השפיות הללו מתקשרים לכל דבר כמעט סביבנו. שאפשר לוותר על רווח כלכלי מקסימלי לטובת מטרה צודקת, ועדיין להרוויח היטב ולא לפגוע בפרנסה. שגם אם נלחמים על אדמה, מים ומקורות פרנסה אפשר למצוא שביל זהב. רציתי לעשות כתבת טבע, על בעלי חיים. יצאה לי כתבה על החיים.

הכתבה תשודר ביום שישי 19.7.2003, ביומן, ערוץ 1, ב- 20:00

ילד עם אבן – מנפלאות השטחים

התמונה הזאת, של ילד בן חמש, מוקף בחיילים עם נשק שרוצים להעלות אותו לג'יפ, והוא צורח, בוכה, מתפתל. ילד בן חמש. רק חמש.

הילד ואביו מובלים למחסום.
(צילום: בצלם)

נתחיל בפלש בק – הכפר בית חנון, צפון רצועת עזה, סוף 1993. אנחנו בפעילות במקום. היה מידע מודיעיני שבלילה אמורים כמה חמושים להגיע לכפר. החליטו להוציא שלושה צוותים שיעשו מארבים. שני צוותים של מילואימניקים של השייטת או שלדג (אני כבר לא כל כך זוכר, בכל אופן – 20 שנה), וצוות אחד שלנו. צוות רביעי – של שלושה מילואימניקים של המובחרים ואנוכי (הייתי אז קצין, כבר סגן), התמקמנו על מגדל המים הגבוה שבלב הכפר. היינו אמורים לכוום את הצוותים הקרקעיים באמצעות מכשירי ראיית לילה משוכללים. עלינו בחשאי, עוד לפני חשיכה, שלא ידעו שאנחנו שם.
זה היה לילה ארוך. הרבה אירועים – אף אחד מהם לא באמת חשוב. זיהינו המון כלבים משוטטים, חתולים, פועלים שחזרו מאוחר מהעבודה בישראל ויצאו אליה שוב כעבור שעות מועטות, בשלוש לפנות בוקר. פועלים בדרך לעבודה, חקלאים שברגעים הראשונים טעינו לחשוב שכלי המלאכה שבידיהם הם נשק – בקיצור – הכול חוץ ממבוקשים חמושים. לילה ארוך ללא שינה. מנפלאות השטחים.
עם אור ראשון הגיעו הכוחות לאסוף אותנו. ירדנו מהמגדל ועשינו את דרכינו אל המוצב שהיה בכניסה לכפר, על ציר תנצ'ר המפורסם שכל בוגר עזה מכיר. הלכנו שיירה ארוכה של סדירים ומילואימניקים שעברו שעות ארוכות בלי לעצום את העיניים ובלי לקבל את מבוקשם. טור מזדחל בעצלתיים. מסביבנו, גם כן בעצלתיים, התחיל הכפר המנומנם להתעורר. שם קול של טרקטור מניע, פה קולות אמהות וילדים. אני הלכתי במרכז הכוח, קשקשתי עם קצין מילואים נחמד, המשכנו את השיחות האינסופיות מהמגדל. קצין אחר מהפלוגה שלי סגר את הטור.
בשלב מסוים עברנו שני ילדים קטנים. לא זוכר בדיוק בני כמה הם היו. שבע? אולי שמונה? לא מעבר. כשעברנו אותם והתרחקנו מהם כארבעים או חמישים מטרים, עשה אחד הילדים את מה שכל ילד בעזה עשה באותם ימים. התכופף, הרים אבן וזרק לעברנו. האמת – התיאור שתיארתי עכשיו הוא דרמטי פי כמה וכמה מכפי שבאמת התרחש. הילדון הרים חצץ בקוטר 1/2 סנטימטר וזרק אותו בקשת איטית בקושי עשרה מטרים לכיווננו. אף אחד לא התרשם מהפגנת המחאה. גם הילד עצמו היה די נבוך.
המשכנו ללכת. להשתרך, יותר מדויק. ואז, במזל, ממש מזל, העפתי שוב מבט אחורה לעבר הילדים. מצאתי את הקצין השני מהפלוגה שלי עומד עם שני רימוני הלם מוכנים ביד, אחד כבר עם הנצרה כמעט שלופה לגמרי, לזרוק לעבר הילדים. מנפלאות השטחים. "מה אתה עושה?" נזעקתי. "זריקת אבנים" הוא אמר, " הפקודות מחייבות להגיב". "השתגעת???" צעקתי, "אתה רוצה בכוח להעיר את כל הכפר עלינו?, וחוץ מזה – זה ילד!!!!!!". הייתי בכיר יותר. הרימונים הוחזרו לאפוד בפקודה. האירוע הסתיים עוד לפני שהתחיל, וללא נפגעים. אולי חוץ המילואימניקים שהיו בהלם. הם, חלקם הורים לילדים, הבינו את האבסורד. לחבר'ה שלי, הסדירים, הטיעון "המבצעי", שאין טעם לעורר עלינו כפר שלם על הבוקר, נראה יותר הגיוני מן המוסרי. מנפלאות השטחים.
מאז חשבתי הרבה על המקרה הזה. אותו קצין לא היה טיפש. הוא פשוט התקהה. השהות הממושכת בשטחים גרמה לו לאבד את שיקול הדעת הכל כך פשוט ואנושי. את ההבנה שילד הוא קודם כל ילד – עוד לפני שהוא יהודי, ערבי או אינדונזי, ומגיע לו לקבל יחס של ילד. היום כשראיתי את התמונות מחברון, נזכרתי מייד באותו מקרה. עמדו שם חבורה של חיילים קהים, אטומים, שלא הבינו שהם עומדים מול ילד. מנפלאות השטחים.
אבל לא מדובר רק בקהות. נכנס פה גם האלמנט הגזעני. אף אחד לא יעלה ילד בן 5 בתל אביב לניידת. גם את הילדים היהודים בני החמש מחברון לא מעלים לניידת, ובצדק, למרות שמי כמוני מכיר מה הם מעוללים. זה ילד ערבי. וכשמדובר בילד ערבי, קל יותר לאבד צלם אנוש. עשרים שנה ודבר לא השתנה. מנפלאות השטחים.
הפלסטינים ממש לא נקיים בכל הסיפור הזה. ההיפך. אותו "אינסטינקט" של כל ילד, חייל=אבן הוא לא רק יציר הכיבוש אלא גם תוצר של מערכת אינדוקטרינציה משומנת היטב שמטפטפת את ארס השנאה. את האלימות ברחוב הפלסטיני אסור לקבל כמובנת מאליה, אבל לי אכפת קודם כל מעניי עירי, ובמקרה הזה, חיילי עיירי, שהיו מאד עניים. עניים במוסר, באנושיות. בהבנה הכל בסיסית שילד הוא ילד. בן 5. ולא משנה ערבי יהודי או אינדונזי. את זה איבדנו. מנפלאות השטחים.

ועוד שתי הערות קטנות:
1. מבט קצר על הטוקבקים מראה עד כמה אנחנו בבעיה רצינית.
2. ארגון בצלם – חשיפה יפה, אבל כבדו את הילד ואת החוק וטשטשו את פניו של הילד בקטעי הוידיאו.
עדכון: מבצלם נמסר כי הם ביקשו את רשות ההורים לפני שפרסמו את תמונת הילד. זה כמובן תואם את החוק, אך עדיין – מכיוון שילד הוא רק ילד, אני חושב שהיה נכון לטשטש את פניו.

העתיד כבר כאן

עברתי מיפוי גנטי אישי. כל המחלות שיהיו לי, אלו שלא יהיו, תרופות שאני רגיש אליהן, אלו תכונות יש לי, אלו תכונות אני מוריש לילדי ומי בדיוק היו אבות אבותי:

הכתבה שודרה ביומן 5.7.2013

אני יודע איך אני הולך למות

אני כבר יודע איך אני הולך למות. באמת. זה הולך ככה: 34% (33.9% למען הדיוק) שזה יקרה מפרפור חדרים, סוג של התקף לב. 14% אלצהיימר. 11% שתהיה לי אבן מרה (מישהו מכיר? זה כואב?), יש לי 7% לחטוף סרטן במעי הגס ו- 4% למלנומה. יש לי גם 2.5% לתסמונת הרגל העצבנית, שזו מחלה שבה הרגל קופצת כל הזמן. זה יכול היה להיות מצחיק, אבל קראתי לאחרונה מחקר שמי שיש לו את זה – מת צעיר, ועוד לא יודעים למה. כבר פחות מצחיק, אבל עדיין קופצני. הרשימה עוד ארוכה, אבל באירוויזיון הזה של המחלות והחולירעות מתחילים דווקא מהדוז-פואה, מהסכנות הגבוהות, אז נוותר על הפירוט המלא של הקטסטרופות שממתינות לי.
לא המצאתי את האחוזים הללו. פשוט – עשיתי מיפוי גנטי אישי. זו חברה אמריקנית 23andme, שמציעה לכל אדם לעבור מיפוי גנטי אישי, בדיקה מדוקדקת של יותר מ- 20,000 גנים. החברה קשורה קשר הדוק לגוגל. הבעלים של 23andme היא אן ווז'ינסקי – אשתו של סרגי ברין, מייסד גוגל. רק לפני 5 שנים בדיקה כזאת עלתה יותר מ- 1,000 דולר. ההתקדמות הטכנולוגית והחבירה לענקית כמו גוגל אפשרו את ההוזלה. יש גם אידיאולוגיה מאחורי המחיר. כיום, המחקרים המדעיים המקיפים ביותר מתבצעים במקרה הטוב על כמה אלפי דגימות. השאיפה של 23andme היא להגיע למיליון נבדקים. Google, חושבים בגדול. האמת היא שאמא של ווז'ינסקי חולה באלצהיימר, מחלה חשוכת מרפא. ברור לה שלאמא שלה היא כבר לא תוכל לעזור, אבל בניית מאגר DNA של מיליון בדיקות בהחלט יכול לשדרג את המחקר המדעי בתחומים רבים, גם אלצהיימר. על הנייר זה מאד יפה, אבל גם מאד בעייתי. עוד נגיע לבעיות.
כמו הרבה דברים, גם הסיפור הזה התחיל לגמרי במקרה – בפגישה אקראית ברחוב עם אבנר אברהמי, עורך ירחון המדע המצוין אודיסיאה. הוא נתן לי את הגליון החדש ותהה אם אפשר ליצור שיתוף פעולה עם "המעבדה". עניתי שהמעבדה זצ"ל צופה עלינו כרגע מגן העדן של התכניות, אבל אמרתי לו שאם אמצא משהו שרלבנטי לכתבה ביומן, אשמח לעשות זאת. הייתי סקפטי. נושאים מדעיים הם בד"כ חשובים והרי גורל אבל דורשים ידע מוקדם ושפה גבוהה, ולתרגם אותם לכתבת טלוויזיה מעניינת וטובה לקהל רחב ולא רק לעכברי מדע, זו משימה על גבול הבלתי אפשרית. מבט אחד על הגליון והיה ברור לי שזה סיפור מדהים. עוד טלפון אחד לעודד כרמלי שכתב את הכתבה באודיסאה והיה והבנתי שיש לי פרטנר נהדר לכתבה.
הבדיקה היא לכאורה תהליך פשוט – מזמינים באינטרנט, מקבלים ערכה, יורקים למבחנה, שולחים חזרה, ואחרי חודשים פלוס-מינוס מגיעות התוצאות, שוב באינטרנט. בפועל – זה לא פשוט בכלל, אפילו מפחיד לעשות בדיקה שאמורה לחזות את העתיד שלך, ולהאיר דווקא את החלקים האפלים האורבים בו. נכון, לקחתי בעבר סיכונים (הערת ביניים לכל השואלים בימים אלה – אני בארץ, לא במצרים, תודה על ההתעניינות), אבל זהו סיכון אחר. במצרים לדוגמא, ידעתי שהסיכון תלוי (גם) בי – באיך שאתנהג, במה שאעשה, אומר או לא אומר. כאן מדובר בגנים, DNA, הכול כבר כתוב מראש, השאלה אם רוצים לדעת.
המידע שמגיע הוא אין סופי כמעט. דפים ועוד דפים, רשימות על רשימות. לא מדובר רק במחלות. הנתונים כוללים לא רק את הקטסטרופות הממתינות אי שם בהמשך החיים, אלא גם את רשימת המחלות שהסיכון אליהן מופחת, תרופות שאני רגיש אליהן (במקום ליטול תרופה ואז להחנק מהאלרגיה), תכונות פיסיות, תכונות אופי, מאות נתונים – הגנים שלי, מתברר, יכולים לספר עד כמה אני יכול לרוץ מהר ומה הסיכוי שאתמכר לסיגריות או להירואין.
יותר מזה – ה DNA מאפשר לנו מבט במנהרת הזמן אל אבות אבותינו. הבדיקה ידעה לספר שאני 94% אשכנזי, ש- 99% מאבותי הגיעו מאירופה (יש עוד איזה 0.2% מונגולי – כנראה איזו סבתא קדומה חגגה עם חייל של ג'ינגיס חאן), וזו רק ההתחלה. המשפחה של אמא שלי, כך התברר לי היא בת 35,000 שנה, והתחקיתי אחרי המסלול המדויק שהם עשו מאפריקה, לאירופה ומשם לארץ. אצל אבא שלי העסק הרבה יותר טרי. המשפחה רק בת 20,000 שנים.

הגן של המשפחה של אבא שלי שכיח בקרב40% מהאשכנזים וגם – אצל מרבית הבדואים

23andme הקימו גם רשת חברתית שמורכבת מכל מי שעבר את הבדיקה, וכך יכולתי לאתר קרובי משפחה אבודים, שלא ידעתי בכלל שהם קרובים שלי. זה לא היה פשוט. גם במצב הנוכחי אני מרגיש לפעמים שיש לי יותר מדי קרובים, אבל דם זה דם – וכך מצאתי את עצמי בלילות ארוכים מבצע שיחות skype הזויות עם קשישים אמריקנים חובבי גניאולוגיה, יורים אחד על השני שמות משפחה ושמות של עיירות נידחות במזרח אירופה בניסיון לאתר קרבה, להבין איך בדיוק אנחנו משפחה, כי הגנים מראים שאנחנו כאלה, מדרגה שניה עד רביעית.
לא הכול ורוד בסיפור הזה. בדיקה כזאת מעלה מאות שאלות פרקטיות, אתיות ומוסריות. מאגר עצום כזה של DNA בידיים פרטיות??? מה זה עוזר לי לדעת שיש לי סיכוי מוגבר לאלצהיימר? מה יקרה אם ההורים יגלו שהעובר לא חכם כפי שהם מצפים? מה יעשו חברות הביטוח אם ידעו שאדם עומד לחלות במחלה ממארת? ומה יעשה המעסיק שלו? לא פשוט.
יותר מזה – מדובר בסטטיסטיקה. העובדה שאדם נושא גן מסויים לא קובעת בהכרח שהוא ילקה במחלה. הרפואה מחשיבה כיום סיכון כ"משמעותי" רק אם הערכים שלו גבוהים מאד, ראו מקרה אנג'לינה ג'ולי, וגם הוא שנוי במחלוקת. יש גם מקרים הפוכים – במהלך התחקיר דיברתי עם אדם שעבר את הבדיקה והתברר שגנטית יש לו סיכוי של פחות מאחוז ללקות בפרקינסון. לצערו הוא חולה בפרקינסון כבר כמה שנים. גנים הם לא חזות הכול, ובנוסף – אמנם מדובר במדע, אבל גם התחום הזה עדיין רחוק מלהיות מושלם. יש טעויות, יש מחקרים שהם רק בחיתולים. האם ייתכן שחברת ביטוח תסרב לבטח אדם מסוים רק בגלל הגנום שהוא נושא, ובסוף יתברר שמדובר בטעות.
למרות הכול – כל המומחים שדיברתי איתם טוענים שמדובר בבדיקה רצינית. למעשה זו תחילת הדרך. כיום, כיוון שהרפואה עוד לא בשלה לכך לחלוטין, מדובר בהליך שהוא "חביב" ומתווה כיוון. בעוד מספר שנים (לא רב כנראה), בדיקה כזאת או דומה לה תהיה חלק בלתי נפרד מחיינו. נגיע לרופא, הוא יכיר את הגנום שלנו, ידע איזו תרופה להתאים לנו, וגם אם חברת הביטוח מוכנה לממן אותה.
מילה לסיום – מעולם לא עשיתי כתבה כל כך אישית, שבה אני נחשף כל כך. אבל מכיוון שמדובר בי, וגם כיוון שלא רציתי סתם לשעמם עם כתבה "מדעית" עמוסת פרופסורים ומילים מפוצצות, הרשיתי לעצמי להשתולל, אפילו מאד. מקווה שתאהבו.
הכתבה תשודר מחר, 5.7 ביומן, ערוץ 1, ב 20:00. HD בערוץ 511.