איים של תקווה

זה התחיל כמו מסע מסתורי – צעד אחר צעד, מסיט ענף אחד ואחריו שני. פוסע על משעול צר כמו בג'ונגל עבות, לא רואה יותר מאשר מטר או שניים לפני. עוד ענף ועוד אחד – ואז… הנוף נפתח, ואני באמצע קרחת יער, רק שאין יער מסביב. זו קרחת גדולה באמצעו של שדה תירס. "זה אי של שפיות" אומר דרור.

חקלאי אמור להיות איש אדמה, לאהוב את הטבע. רובם כאלה. אבל חקלאים קודם כל צריכים לדאוג לפרנסה שלהם, ומה לעשות, בשנים האחרונות קשה יותר ויותר להתפרנס מחקלאות. מי שפוגע לא מעט בחקלאים הם דווקא בניו של הטבע, בנותיו למעשה – הציפורים. הן שולות דגים מבריכות דגים, מקננות באמצע שדה, מנקרות צינורות השקיה, אוכלות נבטים צעירים – רשימת הנזקים עוד ארוכה. לכן, כשנפגשתי עם דן אלון, מנהל מרכז הצפרות של החברה להגנת הטבע ושמעתי אותו מדבר על "שיתוף פעולה בין ציפורים לאנשים" זה נשמע לי מוזר ומסקרן. "כולנו מכירים את סיפור התנשמות וההדברה הביולוגית" אמרתי לו, אבל דן התעקש – יש גם מקרים נוספים, שיש בהם יותר מתועלתנות לגזע האנושי. האמת – מהרגע ששמעתי את דן אומר את המשפט הזה, הסתקרנתי.

שמש – צהרי היום. חום אימים. שדה רחב. רואים את תחילתו, אבל לא את סופו. טרקטור חורש את האדמה. מעליו ציפורי ענק דואות. המראה מדהים, מהפנט. חיוואי. העופות הדורסים הגדולים מרחפים מעל הטרקטור, ואז לפתע אחד מהם צולל אל האדמה במהירות מדהימה, וכשיש כעשרה חיוואים כאלה באוויר – זהו ריקוד מצמית עיניים. חיוואי משמעו נחש בארמית. החיוואי אוכל נחשים, עכברים ונברנים. מדובר בדרך כלל בעוף בודד, סוליסט, ייצור טריטוריאלי שלא מוכן שחבריו יתקרבו אליו ובוודאי לא הולכים על שתיים בלי כנפיים. אבל ההגיון הבריא מנצח. כשהטרקטור חורש, נחשים ונברנים נמלטים, "זהו חדר אוכל ענקי לחיוואים" מסביר דן בשפתו הציורית. העוף הזה נודד ומגיע עד לאפריקה, אבל רק כאן נצפתה התופעה ייחודית הזו. התקבצות החיוואים. בכל פעם שטרקטור פותח תלם באדמת שפלת יהודה, נוצר באוויר גם אי, אי של שפיות.

שחפיות.  צילום: יוסי אשבול

שחפיות.
צילום: יוסי אשבול

מעל הברכות של מעגן מיכאל מתוחים חוטי תיל. המטרה ברורה – למנוע מלהקות ענק של שקנאים לנחות ולגזול את הדגים שאנשי המדגה של הקיבוץ מגדלים בעמל רב. השקנאים זקוקים למרחק נחיתה והמראה, והחוטים מונעים מהם את סעודת החינם. מעל הבריכות אחרות פרושות רשתות, שוב, לאותה מטרה. לכן, מפליא למצוא במרכז אחת הברכות אי. את הקמת האי המלאכותי יזמו לפני כעשור ד"ר עוזי פז והצלם יוסי אשבול, והוא נועד להיות לבית לשחפיות הים, ציפורים שאוכלות דגים. השחפיות היו רגילות לקנן בביצות. ביצות כבר כמעט ואין. הן גם מקננות על איים קטנים בים, אבל דייגים עולים על האיים האלה. כשדייג עולה השחפית הקטנה בורחת, ואז, גם אם הדייג לא התכוון לרע ולא נוגע בביצים שבקן – שעתיים שלוש בשמש הרותחת… מביצים קשות עוד לא בקע אף אפרוח. לכן הקימו את האי, יותר נכון, אנשי הקיבוץ הסכימו לסבול הפסד מסוים למען השחפיות. אי של שפיות.

עם נדב ישראלי. רק כשמטפסים על הצינור אפשר לראות מלמעלה את האי בשדה התירס.

עם נדב ישראלי. רק כשמטפסים על הצינור אפשר לראות מלמעלה את האי בשדה התירס.

נחזור לאי בלב שדה התירס. השדמית היא יצור חביב שמקנן על הקרקע. הבעיה שבדרך כלל היא בוחרת להתיישב דווקא באמצע שדה חקלאי, ואז הביצים או האפרוחים הופכים קורבן לגלגלי הטרקטורים. כך נותרו פחות מ- 50 זוגות של שדמיות בארץ. מה לא ניסו כדי לפתות את השדמיות לנטוש את השטחים החקלאיים ולעבור לשמורת החולה או לאגמון הסמוך. הציבו בובות דמה, השמיעו קולות צפצופים ושריקות מפתות – כלום לא עזר. השדמיות נחתו, הסתכלו בעניין במייצג האומנותי והלכו לקנן בתירס. השנה, לאחר מו"מ לא פשוט הגיעו החברה להגנת הטבע, קק"ל וקרן דוכיפת להסכם עם החקלאי שבחלקה שלו קיננו השדמיות. החקלאי קיבל פיצוי כספי, והשאיר ממש בלב השדה 20 דונם לא מעובדים לטובת הדור הבא של השדמיות. צריך להבין, שלמרות הפיצוי, מדובר בכאב ראש לא קטן – אי אפשר להיכנס עם טרקטור לשדה, לא ניתן לנסוע בקווים ישרים, בקיצור – בלאגן. איך שכנעו אותו? צלם הטבע דרור גלילי ונדב ישראלי מהחברה להגנת הטבע מספרים לי שפנו ללב שלו – שהציפורים היו כאן מיליוני שנים לפנינו, שהילדים שלו ישמחו. אבל לא מדובר רק בטלנובלה. גם הפעילו לחצים, פעלו בשיטה הישראלית של חבר שמכיר חבר שאמר לחבר להגיד לו. בשורה התחתונה – זה עבד. בלב חלקת התירס נוצר אי של שפיות.

אפשר היה לסכם את הסיפור הזה כפי שבדרך כלל מסכמים סיפורים מסוג זה – על אנשים טובים שעושים מעשים טובים למען בעלי חיים, למען הטבע, למעשה בשביל כולנו. אפשר גם היה להסתכל על התועלת שמפיק האדם – החיוואי אוכל מזיקים, השדמית אוכלת תולעים – כל זה נכון, אבל בחדר העריכה, כשצפיתי במראות הכל כך יפים הללו, הבנתי שאיי השפיות הללו מתקשרים לכל דבר כמעט סביבנו. שאפשר לוותר על רווח כלכלי מקסימלי לטובת מטרה צודקת, ועדיין להרוויח היטב ולא לפגוע בפרנסה. שגם אם נלחמים על אדמה, מים ומקורות פרנסה אפשר למצוא שביל זהב. רציתי לעשות כתבת טבע, על בעלי חיים. יצאה לי כתבה על החיים.

הכתבה תשודר ביום שישי 19.7.2003, ביומן, ערוץ 1, ב- 20:00

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s