תולדות העיוות

הראש היהודי ממציא לנו פטנטים, אבל בפטנט הזה אין סיבה להיות גאים במיוחד. בעולם הרחב בתי הספר מתחלקים לשתי קטגוריות: פרטי וציבורי. ציבורי – המדינה ממנת את כל הלימודים וקובעת את התכנים. פרטי – לא מקבל שקל/דולר/שילינג מהמדינה ומחליט לבד על התכנים. פשוט. אצלנו, העניין מסובך הרבה יותר, כפי שניתן לראות בכתבה (ששודרה ביומן 23.87.13). לא יכולתי, מפאת קוצר היריעה, לתהליך שהביא אותנו למצב האבסורדי הזה.

בישראל יש בתי ספר המוגדרים "רשמי שאינו מוכר". המשמעות – מקבלים מימון של 65% – 75% מהתקציב ומלמדים מה שהם רוצים. מה המקור לעיוות? – החרדים, שלא רצו לקבל את תכני המדינה אבל שמחו לקבל מימון. כך נוצר התקדים המחשבתי במשרד החינוך שייתכנו בתי ספר שמקבלים כסף אבל לא תכנית לימודים.

מאוחר יותר, בשנות ה- 90 עלה המושג "בתי ספר ייחודיים" – מוסדות חינוך ממלכתיים שמקבלים 100% מהמדינה, ובנוסף גובים כספים מההורים הרבה מעבר ל"תשלומי ההורים" המקובלים, מקימים עמותות, מגייסים כספים ומוסיפים תכנים משלהם לתכנית הלימודים. שוב, הרעיון במקור חובש כיפה. בתי ספר ממלכתיים דתיים ביקשו להגביר לימודי יהדות, להפריד בנים ובנות – ולזה דרוש כסף. ביקשו וקיבלו אישור לגבות תשלומים מההורים. למה? שאלה מצוינת. יכול להיות שזה היה בקואליציה הנכונה, יכול להיות בגלל הנטייה אצלנו להתבטל בפני הדת ודתיים, יכול להיות שסתם לא חשבו על ההשלכות לטווח רחוק.

עבר זמן. הורים בחינוך החילוני ראו כיצד בחינוך החרדי מקבלים תקציבים, כיצד בממלכתי דתי מקבלים תקציבים, ורק הם – גורנישט. דרשו גם הם, וקיבלו את ההיתר. עכשיו כל אחד רוצה להיות ייחודי – אנטרופוסופי, דו-לשוני, טבע, פלורליסטי – כל אחד והייחודיות שלו. 100% תקציב
+ תשלומי הורים נכבדים. לא מדובר בתשלומי ההורים ה"סטנדרטיים" (בעיה בפני עצמה), אלא בסכומים גבוהים פי כמה. הגדילו לעשות כמה מבתי הספר המובילים שעברו לזרם "המוכר שאינו רשמי" – מקבלים קצת פחות מהמדינה, גובים הרבה יותר מההורים ומעניקים לילד עולם ומלואו. כך – הריאלי בחיפה, ה"לידיה", בירושלים, הכפר הירוק – שנת לימוד בכמה מספינות הדגל של החינוך הממלכתי בישראל עולה עשרות אלפי שקלים להורים ששולחים את ילדיהם לשם. אצל החילונים משחקים בגדול. כבר לא מדובר בעוד כמה גרושים בשביל תוספת שעות גמרא. מדובר באוכלוסיה בעלת אמצעים שהבינה את הפטנט ושכללה אותו. מקימים עמותה, מגייסים כספים, ויאללה – כיתות קטנות, טיפול פרטני, ערכים – כמו שצריך להראות בית ספר.

קל לצקצק ולבטל את בתי הספר הללו בשם השוויון, וברמה העקרונית – מי שיוצא נגדם אכן צודק בטענה שמדובר בבתי ספר שמגבירים את אי- השוויון בחינוך. מצד שני, התחושה היא ששוויון בימינו פירושו לקחת את בית הספר הכי גרוע באופקים ולתת לכולם מה שיש בו, בשם השוויון. הורה, בסופו של דבר רוצה לתת את המקסימום לילדיו.

מה עושה כיום משרד החינוך? ראשית שר החינוך פירון מנסה לצמצם את התופעה של קבלת כספים מהמדינה ללא התערבות המדינה בתכני הלימוד, כלומר – אין תקציב למי שלא מלמד "מקצועות ליבה" (להלן – חרדים). לגבי בתי הספר הייחודיים – מסתמן שהכיוון יהיה להגביל את הסכומים שהם יכולים לגבות, והעיקר – לצמצם לצמצם את תכני הלימוד כך שכל בית ספר יוכל לקבוע את "הייחודיות" שלו בעצמו. כאן אני חלוק עם השר. הכיוון צריך להיות חזרה לממלכתיות. ממלכתי, ממלכתי-דתי ואיכותי!!!! מי שרוצה אנטרופוסופי, דו-לשוני, טבע, תורה, גמרא – שישלם. לבד והכול, כמו בעולם הגדול. אסור לתקן עיוות בעיוות אחר. יש כיום יותר מדי זרמים בחינוך, כל אחד מנסה למשוך לצד שלו – זה לא נגמר לעולם. אל תצמצם תכנים, אל תיתן לכל "אזור" או "קבוצה" את שלה. זה אולי נשמע נחמד ופלורליסטי, אבל בדיוק כך הגענו למצב הזה. בכדורסל קוראים לזה – לחזור ליסודות. זה תמיד מנצח.

נהרות של דם

במשך יומיים חיפשתי כל הזמן מחסה. אלו היו הימים הראשונים של המהפכה במצרים. נחתתי בחמישי בלילה, שישי היה יום טירוף – הפגנות, עימותים, כמעט מאתיים הרוגים. נהרות של דם. בשישי בלילה, נכנס הצבא. טנקים, נגמ"שים והמון חיילים. הסתובבתי ברחובות קהיר, בדרכים המובילות אל כיכר תחריר וממנה, וכל הזמן חישבתי לאן לברוח ברגע שהחיילים יפתחו באש. היה לי ברור שהפקודה תגיע והחיילים יבצעו. התקדים התרחש כבר – נהרות הדם של אותו יום שישי אחר הצהריים. טעיתי. הצבא לא רק שלא פתח באש, אלא הקריאה – "העם והצבא יד אחת" הפכה לאחת מססמאות המהפכה, סמל לאחדות המטרה בין המפגינים והצבא הרוצים מצרים אחרת – בעיקר מצרים לא מושחתת.

אחד הרגעים החשובים בתולדות המהפכה: המצרים מעזים להתעמת עם משטרת המהומות. (צילום שלי)

לקח לי יומיים להבין את הטעות. האש של יום שישי, זו ששפכה נהרות של דם בעיקר ליד משרד הפנים בקהיר, לא נורתה מרובי החיילים, אלא מהקנים של משטרת המהומות. המשטרה השנואה ביותר על המצרים, זרועו הארוכה והמושחתת של השלטון המושחת של מובארכ. אלו שוטרים אלימים, חסרי אלוהים, שהפכו לסמל היד החזקה של המשטר הישן, ואת שר הפנים, חביב אל-עדלי לאחת הדמויות השנואות ביותר בארץ הנילוס. ראיתי במו עיני ביום הראשון את משטרת המהומות על מדיה הכחולים בפעולה. לא הייתי זקוק ליותר מדי זמן להבין שכשוטר מצרי רץ לכיווני עם אלה מונפת, זה לא הזמן להסביר לו על חשיבות העיתונות החופשית בדמוקרטיה, ושהוא צריך לאפשר לי להמשיך לצלם, אלא לקחת את הרגליים ולברוח כמה שיותר מהר. גם רימון של גז מדמיע שחטפתי בכינון ישיר לרגל "עזר" לי להגיע לתובנות הלא באמת מתוחכמות האלה.

שוטרי משטת המהומות מול מתנגדי מובארכ (צילום שלי)

בימים הראשונים של המהפכה, מייד אחרי הטבח שביצעו שוטרי משטרת המהומות במפגינים ליד משרד הפנים שמרו החיילים על השוטרים. גדוד טנקים הוצב בכל אחת מהפינות של הרחוב, ולאורכו היו עשרות משאיות שבתוך כל אחת מהן כעשרים חיילים. סד"כ עצום. כשקיבלתי אישור ללכת ברחוב (וגם זה – רק כי התלוויתי לתומכי מובארכ), הזהירו אותי שאסור לי לעצור אפילו לגרד את האף. מי שעוצר, הצלפים שעל הגגות יורים בו. לא ניסיתי לבדוק אם האיום אמיתי או לא.

אני בכיכר תחריר בהפגנת המיליון

היום, משטרת המהומות שומרת על הצבא, יותר נכון – עושה בשבילו את העבודה המלוכלכת. כפי שניתן לראות בסרטונים ביוטיוב ששני הצדדים טורחים להפיץ – גם האחים המוסלמים וגם המשטר משתמשים בנשק חם. אי אפשר להגיע למאות הרוגים ביממה רק מאבנים, אבל מי שלוחץ על ההדק של הקלצ'ניקוב בעבור הצבא הם השוטרים, שוטרי משטרת המהומות. סיסי שחרר את הנמר.
שחיתות. שלטון מושחת וגמאל – אלו שתי הסיבות העיקריות שהוציאו את ההמונים לרחובות לפני שנתיים וחצי, כשאדמה התחילה לרעוד מתחת לרגליו של מובארכ. שחיתות – ברור. גמאל – הניסיון המסורבל והגמלוני של חוסני האב לפלס דרך לבנו גמאל כיורשו, ניסיון שגרם לאב להעיף מדרכו של הבן שורה ארוכה של מנהיגים מדור הביניים, וקומם עליו את נציגיו של אותו הדור (לא רק בגלל הדחת המנהיגים, אלא עצם הרעיון בהפיכת מצרים ל"מונרכיה" נתפסה על ידם כשיא השחיתות). הבעיה שהדחת דור הביניים יצרה ואקום בהנהגה. אני פגשתי את אל בראדעי ברגע שבו יכול היה להפוך למנהיג האמיתי של המהפכה. הוא לא כזה. הוא פקיד אפור. עמרו מוסא, עומר סלימאן המנוח, עדלי מנסור – אלו אנשים מבוגרים שאף אחד מהם הוא למנהיג אמיתי, ומתחתם לא קמה הנהגה חדשה. זו הייתה ועודנה הבעיה בה' הידיעה של הכוחות החילוניים במצרים, כבר מימיה הראשונים של המהפכה נגד מובראכ. אין מנהיגות. הם מאוחדים במה שהם לא רוצים, אבל הם לא מאוחדים במה, ובמיוחד במי, שהם כן רוצים. האחים המוסלמים ניצלו את זה. הם הגיעו לבחירות מאורגנים ובעיקר יודעים מה הם רוצים, אם כי גם הם נאלצו להתפשר על המי. גם מוחמד מורסי אינו המנהיג שלו ייחלו.

אני מראיין את מוחמד אל-בראדעי במסגד בגיזה עם פרוץ המהפכה

הצבא בראשות סיסי נכנס לואקום הזה. הצבא מנסה לחזור במידה מסוימת ל"סדר הישן", כלומר – בלי האחים המוסלמים. לשם כך, סיסי שחרר את הנמר, את משטרת המהומות. החבר'ה האלה יודעים לעשות את העבודה. בלי שאלות ובלי היסוסים. יש אויב, יש מטרה, יש הדק ולוחצים, רק שסיסי, בניגוד למובארכ, משוחרר כרגע מהעול התדמיתי של שחיתות, של ניסיון למנות קרובים ומקורבים, משר פנים נגוע ברקב. קולות המחאה מהמערב יהיו רפים, בוודאי בהשוואה לסיטואציה הפוכה (אם הייתה מתרחשת) – שלטון האחים המוסלמים יורה על הכוחות החילוניים.
האם זה יכול לעבוד, להשיב את הסדר, ולו לזמן מוגבל? ואם כן, עד מתי? לי אין תשובה, ואני בספק אם למישהו יש. אין "מהפכה מצרית ראשונה" ו-"מהפכה שנייה". המפכה במצרים היא תהליך ארוך שהחל אז, לפני שנתיים וחצי בהפגנות נגד מובארכ ועדיין לא הסתיים. מתי הוא יסתיים? שוב, אני לא מאמין שאיש יודע את התשובה. זה יכול לקחת גם 10-15 שנים, יכול גם פחות. הסוף לא ברור – לא העיתוי ולא התוצאה, מה שכן ברור, שעוד יזרמו שם נהרות של דם.

הכול זהב – הכתבה

"אוצר" הוא מושג שפותח דלת קסמים לעולם של אגדות, על אחת כמה וכמה "אוצר זהב". הקונוטציה המידית היא קפטן הוק, עלי בבא ו- 40 השודדים ושאר החבר'ה. לעיתים נדירות אדם מחזיק בימינו בידיו אוצר זהב אמיתי – אז בבקשה: 376 מטבעות של זהב טהור, 24 קראט ובעיקר – היסטוריה מרשימה, סיפור מרתק ועיר שמשוועת להכרה.

הכתבה שודרה ביומן, 9.8.13

הכול זהב. בעצם לא

כשמחזיקים אותם ביד צריך להיזהר שהם לא יתקפלו וישברו. קשה לדמיין, אבל זהב 24 קראט כל כך דק וכל כך עדין שאפשר להרוס אותו ברגע אחד של חוסר תשומת לב. הנקודה שתנועה לא נכונה עם המטבע ביד לא רק תפגע בזהב, אלא תמחוק היסטוריה של 1,200 שנה. 376 מטבעות, 1.6 קילו של זהב טהור, 1,200 שנה. "כל מטבע מספר בעצם סיפור, פיסת היסטוריה" אמר לי ד"ר רוברט קול מרשות המטבעות וכל כך צדק. 376 הסיפורים של אוצר הזהב של רמלה מתאחדים לכדי סיפור מרתק.

הגרסה הרשמית יבשה להחריד. ב- 1964 מצאו שני פועלים ערבים מטמון מטבעות ליד המגדל הלבן. הם ניסו למכור אותו בשוק השחור, נתפסו והאוצר הועבר לרשות העתיקות. ב- 2008 הוצגו המטבעות לקהל הרחב במוזיאון העירוני של רמלה, אבל אחרי נסיון שוד שהיה שם הוחזרו לרשות העתיקות. כרוניקה משעממת. אבל מאחורי העובדות היבשות מסתתרים, כמו תמיד, אנשים רגשות ובמקרה הזה – גם עיר שמייחלת לקצת יותר הכרה בסגולותיה, תמהיל שצובע את הסיפור ועושה אותו למרתק ומעניין. סמיר – מהמסעדה המפורסמת בשוק שזוכר כל פרט בגילוי האוצר. יצחק, שכולם קוראים לו למיה, שאבא שלו היה אחד מהפועלים שמצאו את האוצר אז ב- 1964 וזוכר גם הוא כל פרט, רק שהפרטים שלו קצת שונים מאלו של סמיר…אליהו, שבתור ילד מצא מטבעות עתיקים ברחבי רמלה ושומר אותם עד היום.

הסיפור הזה לא היה סיפור אם הוא היה מתרחש בתל אביב או בירושלים, אבל הוא סיפור ברמלה. יש משהו כובש, אפילו קצת מכמיר, ברצון העז של אנשי העיר "להיות על המפה". רון פלד, מנהל המוזיאון ורוני, דובר העיר – תיארו לי בדחילו וברחימו את ניסיון השוד שהיה במוזיאון לפני שנה. הם חרדים לתדמית העיר. הגנבים לא הצליחו לקחת את האוצר, מערכות האבטחה הבריחו אותם, ועדיין – בעקבות הניסיון נלקח האוצר מהעיר. לא בטוח שהיה נלקח אם היה מדובר בעיר אחרת, אבל רמלה…. זו תדמית. "תדמית דלה" הגדיר אותה ד"ר שמעון גת, חוקר רמלה, ולא מוצדקת. ברמלה אחוזי פשיעה נמוכים יותר מאשר בתל אביב. היא סובלת מהשכנות ללוד, מהצל הכבד של העיר השכנה. שאלתי אם אין חשש להחזיר את האוצר לכאן, למקום שכבר ניסו פעם אחת לשדוד אותו. ראשית ענו לי, שדרגו את האבטחה, עמדו בכל תנאי של רשות העתיקות. שנית, אוצרות מנסים לגנוב בכל מקום. רק עכשיו גנבו אוצר תכשיטים בשווי עשרות מיליון יורו ללב לבייב ממש בלב אירופה. האמת, קצת נעלבו מן השאלה.

רמלה העתיקה

כמעט כל מי שדיברתי איתו ניסה להדגיש בפני, אפילו באופן מוגזם, את האוצרות של העיר, אוצרות שאינם זהב בהכרח. את היחסים הטובים בין היהודים לערבים, את בריכת הקשתות, המגדל הלבן, השוק המפורסם, מסגדים, כנסיות – לא חסרות פינות יפיפיות ברמלה. רמלה הייתה בירת מחוז פלסטין של החליפות העבאסית. במאות השמינית עד העשירית היא הייתה עיר גדולה וחשובה באימפריה המוסלמית ששלטה אז על העולם כולו. אוצר המטבעות מספר את גדולתה של רמלה. 376 מטבעות זהב טהור שנטבעו ב- 18 מטבעות שונות ברחבי החליפות, מאלג'יר שבמערב ועד סמרקנד שבמזרח. לא סתם התעקשו להחזיר את הברק, את הנוצץ, את אוצר הזהב לעיר. זו גם גאווה מקומית, אבל גם רצון להיות אופציה תיירותית אמיתית ורלבנטית שקרובה למרכז, 20 דקות מתל אביב.

זה סיפור קטן, קטן – גדול. על אוצר ענק שחוזר לעיר קטנה. על מטבע קטן שמספר את סיפורה של עיר גדולה.

הכתבה תשודר הערב, ביומן 19:52 בערוץ 1. HD בערוץ 511.

איך עושים כסף מאפליקציות

ה- app store הוא ג'ונגל, ה- market סוואנה, אז מה עושים כדי גם להתברג וגם להרוויח. איפה הכסף, ואף מילה על יאיר לפיד. הכתבה שודרה ביומן, 2.8.13.

על הדרך – חוף הים

מתברר שגם בקיץ, כשבחוץ הכול לוהט, ובשביל תה צריך רק להשאיר את הקומקום חמש דקות בחוץ, עדיין אפשר לטייל וליהנות (ולמי שאין כוח להזיז את עצמו מהמזגן – שישען לאחור ויצפה בנחת):