נהרות של דם

במשך יומיים חיפשתי כל הזמן מחסה. אלו היו הימים הראשונים של המהפכה במצרים. נחתתי בחמישי בלילה, שישי היה יום טירוף – הפגנות, עימותים, כמעט מאתיים הרוגים. נהרות של דם. בשישי בלילה, נכנס הצבא. טנקים, נגמ"שים והמון חיילים. הסתובבתי ברחובות קהיר, בדרכים המובילות אל כיכר תחריר וממנה, וכל הזמן חישבתי לאן לברוח ברגע שהחיילים יפתחו באש. היה לי ברור שהפקודה תגיע והחיילים יבצעו. התקדים התרחש כבר – נהרות הדם של אותו יום שישי אחר הצהריים. טעיתי. הצבא לא רק שלא פתח באש, אלא הקריאה – "העם והצבא יד אחת" הפכה לאחת מססמאות המהפכה, סמל לאחדות המטרה בין המפגינים והצבא הרוצים מצרים אחרת – בעיקר מצרים לא מושחתת.

אחד הרגעים החשובים בתולדות המהפכה: המצרים מעזים להתעמת  עם משטרת המהומות. (צילום שלי)

אחד הרגעים החשובים בתולדות המהפכה: המצרים מעזים להתעמת עם משטרת המהומות. (צילום שלי)

לקח לי יומיים להבין את הטעות. האש של יום שישי, זו ששפכה נהרות של דם בעיקר ליד משרד הפנים בקהיר, לא נורתה מרובי החיילים, אלא מהקנים של משטרת המהומות. המשטרה השנואה ביותר על המצרים, זרועו הארוכה והמושחתת של השלטון המושחת של מובארכ. אלו שוטרים אלימים, חסרי אלוהים, שהפכו לסמל היד החזקה של המשטר הישן, ואת שר הפנים, חביב אל-עדלי לאחת הדמויות השנואות ביותר בארץ הנילוס. ראיתי במו עיני ביום הראשון את משטרת המהומות על מדיה הכחולים בפעולה. לא הייתי זקוק ליותר מדי זמן להבין שכשוטר מצרי רץ לכיווני עם אלה מונפת, זה לא הזמן להסביר לו על חשיבות העיתונות החופשית בדמוקרטיה, ושהוא צריך לאפשר לי להמשיך לצלם, אלא לקחת את הרגליים ולברוח כמה שיותר מהר. גם רימון של גז מדמיע שחטפתי בכינון ישיר לרגל "עזר" לי להגיע לתובנות הלא באמת מתוחכמות האלה.

שוטרי משטת המהומות מול מתנגדי מובארכ (צילום שלי)

שוטרי משטת המהומות מול מתנגדי מובארכ (צילום שלי)


בימים הראשונים של המהפכה, מייד אחרי הטבח שביצעו שוטרי משטרת המהומות במפגינים ליד משרד הפנים שמרו החיילים על השוטרים. גדוד טנקים הוצב בכל אחת מהפינות של הרחוב, ולאורכו היו עשרות משאיות שבתוך כל אחת מהן כעשרים חיילים. סד"כ עצום. כשקיבלתי אישור ללכת ברחוב (וגם זה – רק כי התלוויתי לתומכי מובארכ), הזהירו אותי שאסור לי לעצור אפילו לגרד את האף. מי שעוצר, הצלפים שעל הגגות יורים בו. לא ניסיתי לבדוק אם האיום אמיתי או לא.

אני בכיכר תחריר בהפגנת המיליון

אני בכיכר תחריר בהפגנת המיליון


היום, משטרת המהומות שומרת על הצבא, יותר נכון – עושה בשבילו את העבודה המלוכלכת. כפי שניתן לראות בסרטונים ביוטיוב ששני הצדדים טורחים להפיץ – גם האחים המוסלמים וגם המשטר משתמשים בנשק חם. אי אפשר להגיע למאות הרוגים ביממה רק מאבנים, אבל מי שלוחץ על ההדק של הקלצ'ניקוב בעבור הצבא הם השוטרים, שוטרי משטרת המהומות. סיסי שחרר את הנמר.
שחיתות. שלטון מושחת וגמאל – אלו שתי הסיבות העיקריות שהוציאו את ההמונים לרחובות לפני שנתיים וחצי, כשאדמה התחילה לרעוד מתחת לרגליו של מובארכ. שחיתות – ברור. גמאל – הניסיון המסורבל והגמלוני של חוסני האב לפלס דרך לבנו גמאל כיורשו, ניסיון שגרם לאב להעיף מדרכו של הבן שורה ארוכה של מנהיגים מדור הביניים, וקומם עליו את נציגיו של אותו הדור (לא רק בגלל הדחת המנהיגים, אלא עצם הרעיון בהפיכת מצרים ל"מונרכיה" נתפסה על ידם כשיא השחיתות). הבעיה שהדחת דור הביניים יצרה ואקום בהנהגה. אני פגשתי את אל בראדעי ברגע שבו יכול היה להפוך למנהיג האמיתי של המהפכה. הוא לא כזה. הוא פקיד אפור. עמרו מוסא, עומר סלימאן המנוח, עדלי מנסור – אלו אנשים מבוגרים שאף אחד מהם הוא למנהיג אמיתי, ומתחתם לא קמה הנהגה חדשה. זו הייתה ועודנה הבעיה בה' הידיעה של הכוחות החילוניים במצרים, כבר מימיה הראשונים של המהפכה נגד מובראכ. אין מנהיגות. הם מאוחדים במה שהם לא רוצים, אבל הם לא מאוחדים במה, ובמיוחד במי, שהם כן רוצים. האחים המוסלמים ניצלו את זה. הם הגיעו לבחירות מאורגנים ובעיקר יודעים מה הם רוצים, אם כי גם הם נאלצו להתפשר על המי. גם מוחמד מורסי אינו המנהיג שלו ייחלו.

אני מראיין את מוחמד אל-בראדעי במסגד בגיזה עם פרוץ המהפכה

אני מראיין את מוחמד אל-בראדעי במסגד בגיזה עם פרוץ המהפכה

הצבא בראשות סיסי נכנס לואקום הזה. הצבא מנסה לחזור במידה מסוימת ל"סדר הישן", כלומר – בלי האחים המוסלמים. לשם כך, סיסי שחרר את הנמר, את משטרת המהומות. החבר'ה האלה יודעים לעשות את העבודה. בלי שאלות ובלי היסוסים. יש אויב, יש מטרה, יש הדק ולוחצים, רק שסיסי, בניגוד למובארכ, משוחרר כרגע מהעול התדמיתי של שחיתות, של ניסיון למנות קרובים ומקורבים, משר פנים נגוע ברקב. קולות המחאה מהמערב יהיו רפים, בוודאי בהשוואה לסיטואציה הפוכה (אם הייתה מתרחשת) – שלטון האחים המוסלמים יורה על הכוחות החילוניים.
האם זה יכול לעבוד, להשיב את הסדר, ולו לזמן מוגבל? ואם כן, עד מתי? לי אין תשובה, ואני בספק אם למישהו יש. אין "מהפכה מצרית ראשונה" ו-"מהפכה שנייה". המפכה במצרים היא תהליך ארוך שהחל אז, לפני שנתיים וחצי בהפגנות נגד מובארכ ועדיין לא הסתיים. מתי הוא יסתיים? שוב, אני לא מאמין שאיש יודע את התשובה. זה יכול לקחת גם 10-15 שנים, יכול גם פחות. הסוף לא ברור – לא העיתוי ולא התוצאה, מה שכן ברור, שעוד יזרמו שם נהרות של דם.

תגובה אחת

  1. פינגבק: מאחורי המצלמה - איתי ורד

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s