סטארט-אפ או חזרה בזמן? תפיסה חדשנית או שחזור של מה שהיה כבר פעם? בשביל להבין צריך רגע להוריד את העיניים מהתמונות של הדוגמניות ולהתייחס לעובדות.
דליה קפוזה וצפרא פרלמוטר היו המעצבות הראשיות של "קסטרו", כך שקבלות הן לא צריכות להציג בעולם האופנה הישראלי. לפני כשנה הן הקימו חברה חדשה – CO.CO. – collective collection. זהו למעשה סוג של קואופרטיב. המודל העסקי של החברה בנוי על שותפות עם הלקוחות, שמשקיעים ומקבלים מוצרים בתמורה, כשבעתיד הרחוק יקבלו גם רווחים. כל לקוח (בדרך כלל מדובר בלקוחה), משקיע בין 1,000 שקלים עד 50,000 ומקבל את התמורה בבגדים בפריסה של שלוש שנים. לא מדובר ב"מניה" כיוון שהחברה לא מוגדרת ציבורית. החוק במדינת ישראל מגביל את מספר השותפים בחברה, ואין אפשרות ליותר משלושים שותפים להיות בעלים של חברה אחת. זהו עסק קטן, שלא יכול להרשות לעצמו, לפחות בינתיים, להיות מונפק בבורסה, לכן השותפות תלויה כרגע באמון. האמון חשוב, עוד נחזור אליו.
צילום: לירון ויסמן, מתוך הקטלוג של CO.CO.
שיתוף נוסף של הלקוחות שקיים ב- CO.CO. הוא בקבלת החלטות לגבי הייצור. דגמי הבגדים מועלים לאינטרנט, והלקוחות יכולות לסמן מה הן אהבו ומה לא. זהו יותר מגימיק פרסומי, או חיזוק הקשר עם הלקוח. היכולת לחזות מראש אם בגד יצליח או לא, מאפשרת לייצר בכמויות קטנות ומדויקות בלי להסתכן ביצירת מלאי גדול, וכך לתת מראש מחיר ידוע והוגן. שקיפות. גם למושג הזה עוד נחזור.
חברת CO.CO מגדירה את עצמה קודם כל כחברה למטרות רווח. המטרה הראשונית היא להרוויח, לעשות כסף, אבל לא לדרוס בדרך לרווח, אלא להיות גם מיזם חברתי. הם בהחלט חברתיים, אבל לא עממיים. מצד אחד, סכום ההשקעה ללקוח לא יכול להיות גדול מחמישים אלף כך שלא תיווצר שליטה של אדם אחד, מהצד השני – 1,000 ש"ח לשלוש שנים אומר 333 ש"ח בשנה על בגדים. סביר ביותר. מיעוט אינו מוציא סכום כזה בשנה על ביגוד. מאידך, עדיין, לא לכל פועל או כל תופרת, בוודאי כשמדובר בהשקעה של מזומן לטווח רחוק. יש גם בחברה הגבלות "חברתיות" מרצון, כמו מחויבות לפעילות למען הקהילה (שאכן מתבצעת!), או הגבלת שכר – מכפלה של עשר על הפערים. כלומר – אם העובד הפשוט ביותר מקבל שכר של 2,000 ש"ח, הבכיר ביותר לא יכול לקבל יותר מ- 20,000. ראוי להערכה, אבל חשוב גם לזכור שלא מדובר בכל פועלי הייצור במגזרות ובמתפרות. אלו לא חלק מהחברה.
בעיני CO.CO. ועסקים דומים לו המוקמים עכשיו (כמו בנק שיתופי או בית קפה כזה) הם תופעה מרתקת, כיוון שהם מייצגים משהו הרבה יותר גדול מהבגד שCO.CO. מייצרת בסוף התהליך. זו דוגמה חיה למטוטלת של ההיסטוריה. התפיסה השיתופית לא חדשה. הקיבוצים, הקואופרטיבים הגדולים, כבר היו פה לפני 100 שנה. יותר מזה, זו שיטה שהצליחה בגדול. השיתוף אפשר את הקמת מדינת ישראל. בימים קשים, כשהיה צורך לשלב ידיים ולפעול יחד להשגת מטרה כמעט בלתי אפשרית, השיתוף הכלכלי והחברתי היה הכרח שבזכותו קמו מפעלים כבירים. אבל השיתוף הזה גם קרס ברעש גדול – הקיבוצים, הערבות ההדדית במושבים, הקואופרטיבים הגדולים ששלטו במשק הישראלי עד שנות ה- 80. יש הרבה סיבות לקריסה, אבל אחת מהן שהשיתוף דורש מחויבות טוטאלית של כל חבריו. אמון, שקיפות, יושרה – המושגים עליהם נבנית חברות כאלה הם הכרח כשמדובר בשיתוף. אבל כל שרשרת נמדדת בחוליה החלשה שלה – ומה קורה כשאחד השותפים מועל באמון? כשהשקיפות מפנה את מקומה למעשים אפלים?
צילום: לירון ויסמן, מתוך הקטלוג של CO.CO.
אבל המטוטלת נעה כיום לצד השני – כי במציאות העכשווית, במקום שרבים ירוויחו מעט אבל ירוויחו, מעטים מרוויחים המון בעוד השאר נאנקים, כי החתירה לרווח לא הוגן, תוך דריסה של כל העומד בדרך הפכה לשגרה, למובנת מאליה. די להזכיר את מאבק הקוטג' – כל עוד תנובה היתה ברשות הרבים – המחיר היה סביר. ברגע שהחברה עברה לידיים פרטיות, היה צריך לקחת משכנתא כדי לקנות את המוצר הבסיסי הזה.
הזמן יאמר אם המיזמים החדשים/ישנים יצליחו. אין מדובר בקיבוץ הישן, אלא בנסיון לקחת את הטוב שהיה ברעיונות השיתוף ולהתאים אותם לתקופתנו. הם, או הן במקרה של CO.CO. צריכות להיאבק גם בסטיגמות חברתיות, בהרמות גבה, בפקפוק של אנשי העסקים של "העולם הישן", בקיצור – בטבע האנושי. מאידך, אותו טבע אנושי שרוצה רק להרוויח ולהצליח, להעדיף את ה"אני" על פני ה"אנחנו" גרם גם לקריסה של אותו רעיון שהן מנסות לרומם ולטפח. להצלחה שלהן תהיה חשיבות רבה – המשמעות שלה שגם הטוב שבאדם חוזר לאופנה.
הכתבה שודרה ביומן ב- 25.10.2013
מאחורי המצלמה - איתי ורד 