אמור לי איך אתה חונה ואומר לך מי אתה

גיליתי שאני מזלזל בעבודה שלי, בחיים שלי ובזמן הפנוי שלי. שלעומת הורים אחרים בבית ספר של הילדים שלי, הזמן שלי לא יקר לי. כנראה אני הורה גרוע.
להלן הסבר איך הגעתי לתובנה המדהימה הזאת. בכניסה לבית הספר בנו סובה, מעגל תנועה להורדת ילדים. הרעיון פשוט וחכם. מרבית התלמידים מגיעים לבית הספר בהסעות, ואילו מי שמאחר, מגיע עם ההורים. ההורה נכנס עם הילד לסובה, עוצר, הילד יורד – אפשר גם לרדת לשנייה לתת נשיקה או לוודא שהילד יורד בביטחה ולהמשיך. מסביב לבית הספר בנו גם מגרשי חניה להורים שצריכים להגיע לבית הספר. הם קצת יותר מרוחקים – לא יותר ממאה מטר, אפילו פחות. אבל מה – כשמגיעים בבוקר עם הילד, קצת קשה להיכנס לסובה. יש שם מכוניות חונות. חונות לגמרי, בלי נהג בתוכן. דוממות. ואז צריך לתמרן, ולעקוף, ולהוריד את הילד רחוק מהמדרכה, ולחסום אחרים, וזה מסוכן וילד יכול להידרס, אבל היי – ההורים האלה ממהרים, הזמן שלהם יקר (בניגוד אלי כאמור). הם לא יכולים להרשות לעצמם להחנות במגרשי החניה וללכת דקה וחצי. הם אנשים עסוקים, וחוץ מזה – שיידרסו ילדים של אחרים, העיקר שהם יגיעו לחדר כושר בזמן!!!!
אם יש משהו שמחרפן אותי ב"ישראלי" זה נושא החניה. רק לפני 10 ימים מיהרתי לאיזה אירוע, ונתקעתי בפקק שלא ברור לי מאיפה נולד בשמונה בלילה ברחוב צדדי בתל אביב. 10 דקות ו- 150 מטר אחר כך, בקצה הרחוב הגיעה התשובה. איזה דביל חנה את הרכב שלו בחניה כפולה והלך לאכול פלאפל. כשהגיע הפקח לתת לו דו"ח הוא אמר לו, "אבל אני כאן ליד, הסתכלתי על הרכב". האבסורד הוא שהפקח קיבל את התשובה הזאת, ורק ביקש ממנו להזיז את הרכב (ג'יפ כמובן). אותו נוהל מקובל בכספומטים. בתל מונד, ליד איפה שאני גר, יש כספומט ממש על הכביש הראשי של הישוב. תל מונד, אפעס, היא לא בדיוק מנהטן, ויש בה רק רחוב ראשי אחד, שבו מרוכזים כל החנויות, הבנקים ובתי הקפה, כך שבשגרה הרחוב הזה די עמוס. כשהעומס הופך לפקק, הסיבה היא בדרך כלל הכספומט. איזה אינטילגנט צריך להוציא כסף, אבל כיוון שרק הוא בעולם ממהר, ורק לו אין זמן למצוא חניה וללכת 50 מטר (ויש מגרשי חניה מסביב לכל מרכז תל מונד), הוא חונה בחניה כפולה ושהעולם יתפוצץ. הוא ממהר!
גם מסביב למתנ"ס הסיפור דומה – חניה יש בשפע, אבל מכוניות חונות רק ליד הכניסה. הורים מגיעים, מקומות החניה ליד הכניסה תפוסים, אז הם חונים בחניה כפולה והולכים לחפש את הילדים. הלא רק הילדים שלהם זקוקים להסעה. בינתיים מאחור, פקק, צפצופים, ילדים רצים בין המכוניות, בנס לא נדרסים וכל הברדק הזה מתרחש כשחניה מסודרת פנויה במרחק 25 מטרים בלבד!!!!, ואז מגיע/ה האבא/אמא למכונית, מסתכל מסביב ולא אומר מילה. ואם מישהו מעז להעיר לו (אני למשל), אז התשובה: בסך הכול הלכתי ל-5 דקות. מה הביג דיל? וזה המקרה הטוב, כשיש תשובה, או כשהיא מגיעה בצורה מילולית.

הייתי רוצה שהכותרת תהיה נכונה. שאפשר יהיה לאבחן אנשים לפי האופן בו המם מחנים את המכונית שלהם. באמת, יש בחניות הכפולות, בחניה במקום אסור, בכניסה לבית ספר או בחניית נכים אלמנט של אגואיזם, אגוצנטריות, צפצוף על החוק, הפרעה מכוונת לסדר הציבורי ועוד שורה ארוכה של תכונות "מלבבות", אבל התכונה הזאת הפכה לחלק מה"ישראליות", שהיא הפכה לכמעט מובנת מאליה, ממש כפי שמעשנים לא חושבים שהם צריכים לחכות בתור לקנות סיגריות. (מכולת, תור של 10 אנשים, תמיד יהיה מישהו שיעקוף ויגיד – יש לך מרלבורו לייט? ולכולם זה יראה נורמאלי). אני אישית יכול להעיד על אנשים שהם טבעונים אדוקים, נגד הכיבוש, תומכים נלהבים בזכויות אדם, מתרימים למען פליטים ולא יהססו לתקוע את הרכב שלהם, על המדרכה ליד גן ילדים כך שאף עגלה לא תוכל לעבור, או בחניה כפולה ליד המכולת, כי הם ממש, אבל ממש ממהרים.
יכול להיות שמישהו קורא את הדברים האלה ומלמל לעצמו – איזה נודניק, צדקן, קנטרן בוודאי טרחן. יכול להיות. אבל מכיוון שבפנטזיה שלי בנושא החניה, זאת שלעולם לא תתממש, מופיעים נבוט, שמשה מנופצת והרבה צרחות, העדפתי לשבת חצי שעה ולכתוב כמה מילים. הרי הזמן שלי לא נחשב, את זה כבר הבנו.

זה לא סרט

קשה באמת לתפוס שהסיפור של ארי הוא לא סרט. קשה עוד יותר להאמין, בוודאי כאבא, שיש ילדים בעולם שכך מנהלים החיים שלהם. זו חצי הכוס הריקה – האומללות, הכאב היתמות והעוני שהם מנת חלקם של יותר מדי ילדים, במיוחד במדינות המתפתחות. חצי הכוס המלאה היא הדרך שבה סיים ארי את המסע שלו, והאנשים שפגש לאורכו.
את הכתבה הזאת עשיתי מזמן. הייתה גם תקופה שהיא הפכה ויראלית באינטרנט. התברר שהיא רצה בין יהודי ארה"ב (יש גם גרסה מתורגמת ב- youtube) ועדיין אנשים מספרים לי מדי פעם שהם מקבלים אותה במייל מכל מיני קרובים… היום נזכרתי בה במקרה או שלא במקרה, וגם נזכרתי שלא העליתי אותה לבלוג. אז הנה היא:

צוללי הביצות ועיר הקודש

על ברווזים, אנשים ואלוהים. הכתבה ששודרה ביומן ב- 8.11.2013:

טומי לפיד והברווזים

השבוע נזכרתי בטומי לפיד ז"ל. בלי קשר ליאיר. הכנתי ליומן כתבה על ברווזים. מה הקשר בין השר והעיתונאי לשעבר לשארי הבשר של בלה מפינוקיו? סביר להניח שהוא אהב לאכול אותם, אבל במקרה הזה, הקשר בראש שלי בלבד.
לפעמים יום אסונו של אחד הוא יום ששונו של האחר. כך היה עם טומי לפיד ואיתי. היום שבו התחילה ההתרסקות הגדולה של "שינוי", היה אחד המשמעותיים בקריירה שלי. בערב הזה שידרתי את השידור החי הראשון שלי, אבל יותר חשוב – הבנתי משהו על עצמי כעיתונאי.

בבחירות 2006 הייתי כתב חדש יחסית בערוץ 1. קיבלתי לכסות את "שינוי" – מפלגה גדולה בת 15 מנדטים, שאמנם הייתה חשובה אבל לא היו צפויים בה זעזועים. לפיד המנהיג הבלתי מעורער (נשמע מוכר???), אברהם פורז מס' 2 ויחד הם שולטים ביד רמה במפלגה.
ערב הבחירות המקדימות בשינוי התחיל בנחת. טומי עוד הספיק לספר לנו על הדמוקרטיה הנפלאה במפלגה, על הסדר הטוב שכל כך שונה ממפלגות אחרות ועל התרבותיות שבה מתנהלים הוויכוחים, עד ש…. עד שרון לוונטל נבחר למקום השני על חשבונו של פורז. בן רגע מרכז שינוי הפך למרכז הליכוד בימיו הטובים. אין תרבות ואין נעליים. צרחות, צווחות, פורז הסתלק הביתה, טומי נעלם והוועידה התפוצצה ברעש גדול.
למחרת, ביקשו ממני לעשות כתבה ליומן על האירוע. חומרים לא היו חסרים לכאורה. הלפני והאחרי, הצרחות, פורז בביתו ברמת אביב, לוונטל מדושן מעונג – ועדיין, כשכתבתי את הכתבה בפעם הראשונה הרגשתי שמשהו לא בסדר. הרגשתי קצת כמו שחקן שמשחק לרוחב, כלומר – עושה הכול נכון – מוסר, מתקל, אי אפשר לבוא אליו בטענות, אבל בעצם – לא באמת תכלס.
התיישבתי וכתבתי שוב את הכתבה. מהבטן. "השתוללתי", כפי שאני מכנה את זה. זו לא השתוללות לא אחראית, לכתוב מה שבא לך בלי לתת חשבון, אלא השתוללות אחרת. לתת מעצמך – קצת ציניות (הרבה במקרה שלי), קצת אירוניה, לשחק עם המילים, ללטף אותן, להתענג עליהן. להקשיב למרואיין ולהתייחס לדבריו באופן שיקדם את הסיפור, ולא סתם לתאר את מה שהמצלמה מראה ממילא – לדבר עם התמונה ולא עליה. זו הכתבה הראשונה שהרשיתי לעצמי לעשות זאת וכשבאתי לעורכת, עורכת ותיקה שכבר ראתה הרבה כתבות, והתחלנו לעבוד, היא אמרה לי: "זה טקסט נהדר, זו תהיה כתבה מצוינת" (הסמקתי, ועד היום אני מסמיק. ממנה זו הייתה מחמאה גדולה). עניתי לה שהרשיתי לעצמי ליהנות. שאני מקווה שאם אני נהנה לעבוד, הצופה נהנה מהתוצאה.

צולל ביצות

אז מה בכל זאת הקשר לברווזים?
הנה העובדות היבשות על הכתבה שתשודר ב"יומן" הקרוב: צולל הביצות הוא ברווז קטן במיוחד, עם עיגול לבן סביב העין, ומסוגל לצלול עד לעומק של 10 מטרים. מדובר בעוף נודד שהיה נפוץ באירופה ובאסיה, אבל כרגע מוגדר מין בסכנת הכחדה – בגלל 2 סיבות עיקריות: האחת – ציד. בגלל גודלו, או יותר נכון, קוטנו, הצולל זקוק למרחק הרצה על המים כשהוא ממריא, מה שעשה אותו מטרה חביבה במיוחד על הציידים. השניה – הרס בתי הגידול. אזורי הביצות התמעטו, ובתחתיות בריכות הדגים יש כיום ציפוי פלסטיים שמונעים מהם למצוא את מזונם על הקרקעית. לא קל להיות ברווז.
לפני 4 שנים הביאו מצרפת לגן החיות התנ"כי בירושלים 4 ברווזים – 2 זכרים ו- 2 נקבות, במטרה להקים גרעין רביה שממנו ישוחררו ברווזים לטבע. שחרור חיות כה נדירות מחייב מעקב אחריהן, לראות שאכן הן שורדות, אבל ברווזים קשה לסמן בשיטה המקובלת – טבעת על הרגל. מדובר בעופות מים ששוחים או צוללים רוב הזמן, ולכן לא ניתן לעקוב בתצפית אחר הטבעת. אי לכך, נשלח טל, אחד מעובדי גן החיות לפורטוגל, ללמוד מהאקולוג ד"ר דוד רודריגז שפיתח שיטה מיוחדת לסימון ברווזים, כיצד לסמן את צוללי הביצות שבקעו בגן.
לפני כשנתיים הוחלט לשחרר את הקבוצה הראשונה של צוללי הביצות. כדי להקל עליהם את המעבר לטבע, הוחלט לשחרר אותם באגם של גן החיות התנ"כי בירושלים, בתקווה שמשם יפרשו כנפיים. 9 צוללים שוחררו שם, אולם הם נשארו בתחומי הגן ולא עזבו. הבעיה שהאגם קטן וצפוף בציפורים רבות (שכנפיהן קטומות – הן לא יכולות לצאת את תחומי הגן), והאפרוחים שבקעו לצוללים נטרפו (ככל הנראה בידי הקורמורנים) – כך שגם הריבוי נפגע וגם בעלי הכנף הנדירים הללו לא שבו אל הטבע.
אלו כאמור העובדות. בפועל – הכתבה נראית אחרת לגמרי. התחלה אחרת, שאי אפשר להבין ממנה לאן זה מתפתח, ממש כפי שטומי לא צפה את סיומו של אותו ערב, וטקסט ש…. טקסט שמדבר עם ברווזים ועם ירושלים. יותר מזה אני לא מוכן לומר. אני רק יכול לומר שמאד נהניתי לעשות אותה.

הכתבה תשודר ביום שישי 8.11.2013 ב"יומן".