נתחיל במספרים: 10 פינים, 18 מטר וכדור 1 עם שלושה חורים. אולי בעצם במשפט המפתח: I'm a fuckin' shomer shabas!!!!!.
כשהייתי בבנגקוק, בדרך חזרה מהצונאמי ביפן, קניתי לי חולצה של ה- DUDE. ביג לבובסקי. יצירת מופת של האחים כהן. מה הוא העיסוק העיקרי של הבטלן הסטלן והחברים שלו? באולינג. לכן אור אבירם לא סובל את ה- DUDE.
אפשר להתייחס לבאולינג בחצי חיוך, כפי שאני עשיתי בכותרת, או בסתלבט כמו ה- dude, אבל בשביל אור מדובר ספורט מקצועני קשה הדורש אימון ומיומנות. הוא הפגין את המיומנות הכי גבוהה שאפשר. לפני כחודש הוא זכה בגביע העולם לשנת 2013.
כתבות כאלה, על ספורטאי מענף קטן, בוודאי כשמדובר בענף לא-אולימפי, נוטות להפוך להתבכיינות מתמשכת. אין תקציב, אין הכרה, ראש הממשלה לא התקשר, שרת הספורט שכחה לברך וכולי. אור היה שמח אם לבאולינג היה מעמד יותר רציני בארץ, אבל הוא ממש לא טיפוס בכיין. ההיפך. הדרך שהוא עשה לאליפות העולם מאד מרשימה. שילוב של ילד מוכשר שעם קצת מזל, הרבה כשרון ולא מעט אנשים נכונים לאורך הדרך, הגיע לאן שהגיע.
ארכיון חודשי: דצמבר 2013
עינת
היום נודע לי ממש במקרה שעינת כבר לא איתנו.
הקשר בינינו התחיל בטלפון. היא צלצלה. קול שקט, נעים, קצת מבויש. הציגה את עצמה, אמרה שהיא אוהבת את הכתבות שלי, ושיש לה פרויקט שאולי יעניין אותי, שהיא מנסה לשמר את תרבות הילדים בקיבוצים. הקיבוצים אכן התייחסו אל הילדים כאל "ענף" שיש להשקיע בו במיוחד, ועינת – אין לי מילים לתאר את האופן המופלא שבו היא אספה ולקטה את שכיות החמדה שנוצרו בקיבוץ של פעם. עדיף לקרוא את מילותיה שלה, בפוסט האחרון שפרסמה:
"כל מה שניסיתי לספר בבלוג, בתערוכה ובספר התכוון לאהבה הזאת – לעשייה הקיבוצית המשותפת המקומית. רציתי להראות שהכל מורכב מאנשים שנותנים מעצמם, מילדותם שלהם ומאהבותיהם – ומשתפים פעולה עם אחרים כדי לצור משהו חדש. אני מקווה שהצלחתי להעביר הלאה משהו מהאהבה הזאת ומההערכה שהתפתחה תוך כדי המסע – ליוצרים, לאנשים שמאחורי הקלעים ולקהל הקיבוצי המקומי".
מאז אותו טלפון היינו בקשר. לפעמים טלפון, לפעמים התכתבות בפייס. תמיד כשגלתה משהו חדש, מסעיר, יצרה קשר. בניגוד להרבה אנשים אחרים שמצפים לכתבה, לפרסום, בוודאי לחשיפה אישית, עינת ספרה כי ראתה שאני מתלהב ואוהב, כי מצאנו שפה משותפת, כי גדלנו על אותם סיפורים ושירים שהיא כה הטיבה להאיר ולספר את מקורותיהם. בין לבין, גם ספרה על מחלתה. בלי לומר את המילה – רק הזכירה חברה משותפת שעבדה איתה, ואמרה – "גם לי יש, מה שלה" באותו קול מסויג של שיחתנו הראשונה.
בוקר אחד צלצלה בהתרגשות, וספרה על אוצר של ממש. אוסף מכתבים של פניה ברגשטיין, ובאותה נשימה גם הוסיפה שרבים מהמכתבים ביידיש ופולנית ואי אפשר להבין מה כתוב בהם. היא כמובן יזמה עוד פרויקט, בשילוב הנדיר שלה של אשת מחשבים ונשמה של משוררת – תרגום פומבי של מכתבי פניה, שהציבור יתרגם, במקום שהמכתבים הללו ישכבו באיזה בוידעם (עינת בוודאי הייתה אוהבת את המילה הזאת), ויעלו אבק עד שהוא יוציא דוקטורט. הפעם היא ביקשה שאעשה כתבה, שהציבור ידע. כמובן שהסכמתי, אבל היה לי תנאי אחד – "את חייבת להשתתף". עינת נרתעה, אבל התעקשתי, וכשהזכירה את המחלה, שוב בלי לציין את שמה, הבטחתי לה שאיש לא ידע ולא יבחין. לקח זמן, אבל הצלחתי לשכנע אותה.
היום, כשנודע לי, הסתכלתי שוב על הכתבה. כתבה על אשה צעירה שנקטפה בדמי ימיה, והותירה אחריה מורשת מפוארת. שתיהן.
מחדלי הסופה
הכותרות זועקות" "מחדל". חברת החשמל מאשימה את העיריות, שמאשימות את המשטרה, שמאשימה את הצבא, שמאשימים את האזרחים, שמאשימים את כל העולם ואשתו. מחדל. רגע. "מחדל" זו לא המילה שהשתמשו בה לתאר את מלחמת יום כיפור???? אולי קצת פרופורציות?
בואו נשים את הדברים על השולחן. אף אחד לא אשם בשלג. אפילו לא הממשלה. אם היה אלוהים אפשר היה להאשים אותו, אבל מי שמאמין בו ממילא לא מאשים את היושב ממרומים בדבר. בקיצור – מזג האוויר נותר יתום מאחראי, למגינת ליבו של מבקר המדינה.
צילום: חדווה שנדרוביץ
אז מה היה לנו פה – אירוע קיצוני של מזג האוויר. מדינה צריכה להתכונן לטווח סטנדרטי של פגעי טבע. 40 ס"מ שלג, אינם אירוע שגרתי בישראל. אם היו נערכים אליהם בשגרה, היו אותם אלו שמשרבטים היום בקלות דעת את הכותרת "מחדל", עושים אותו הדבר רק על בזבוז הכסף והמשאבים. כל מחבקי העצים היו זועמים על כריתה מוגזמת בגלל חשש לאירוע המתרחש פעם בארבעים שנה, ובדה מרקר בטוח היו עושים כתבה על שכרם המוגזם של כורתי העצים – "תמורה גבוהה לעבודה לא נחוצה" הייתה בוודאי הכותרת.
סופת שלגים קשה גורמת לניתוק חשמל בעשרות, לפעמים מאות אלפי בתים, כמעט בכל מקום בו היא מתרחשת. מה לעשות, כשעץ כורע תחת משקל השלג ונופל על כבל מרכזי – יש הפסקת חשמל, שגם נמשכת זמן רב אם קשה להגיע לאותו מקום ולתקן. על אחת כמה וכמה, כשמדובר במדינה מדברית, ש"השגרה" של הקיצוניות בה היא דווקא חמסינים, ולא שלגים. באירופה מתים בכל קיץ בשנים האחרונות מאות אנשים בגלל השרב ששב ומפתיע את היבשת. מה לעשות – האירופים ערוכים לשלג וקור ולא לחמסין. אין מיזוג, הבית בנוי לאגור חום, אין תודעה של שתיה, תשתיות שנבנו לקור נפגעות מהטמפרטורות הגבוהות וקשישים, חולים וילדים משלמים את המחיר. זה קורה לא באפריקה הנחשלת, אלא באירופה של המאה ה- 21, ועדיין – אין כותרות על מחדל וחיפוש בלתי פוסק של אשמים.
צילום: דרור פייטלסון
הפכנו לאומה של אנשים שלא יודעים לקחת אחריות. ישר מחפשים את האשם. הוציאו אזהרה לא לנסוע מירושלים לתל אביב. אנשים נסעו בכל זאת. חלקם – כי רצו לראות את השלג, חלקם – כי היו צריכים. אם היו סוגרים את הכביש מבעוד מועד – היו מתלוננים – נתקענו בירושלים כי סגרו את הכביש. לא סגרו את הכביש – גם על זה אפשר להתלונן. זה אמנם סיוט להיות תקוע בשלג במכונית, אבל אם מסתכלים בדיעבד על המבצע בכללותו – מאות מכוניות נתקעו, כולם חולצו, אין פגעיות בנפש, וכל זאת בתנאים שהמדינה לא מורגלת אליהם. לא רע בכלל. אבל זה לא הפריע לאותם נהגים להאשים את הממשלה, המשטרה, הכבישים וכל העולם ואשתו.
אז למה בכל זאת הבכי והנהי? קודם כל – כי זה באמת קשה להיות מנותק מחשמל ומתחבורה בשלג ובקור, במיוחד עם ילדים. אבל מעבר לכך יש עוד שתי סיבות. הראשונה – כי לאזרח הישראלי יש תחושה מתמדת, ולא פעם צודקת, שהרשויות משתינות עליו בקשת. שמעדיפים לתת עוד משכורת שמנה לאיזה פונקציונר מאשר להעניק לו שירות טוב והוגן, שלמעשה – אין דבר כזה כמעט שירות טוב והוגן לאזרח – שכדי להשיג משהו, צריך פרוטקציה, קומבינה, "להכיר מישהו" כדי שיטפלו בך כפי שצריך – והדבר נכון בין אם אתה חולה, או שצריך לשפר את כביש הגישה לישוב שלך. הסיבה השניה, שקשורה במידת מה לראשונה – הזחיחות של מקבלי ההחלטות, כפי שהטיבו להדגים אותה ראש הממשלה, מפכ"ל המשטרה ויו"ר חברת החשמל במסיבת העיתונאים אמש. למרות שבשטח נושאי התפקידים פועלים לא רע בכלל, לא היה צריך לתקוע אצבע לאזרחים בעין. נושאי המשרה – מראש הממשלה ועד אחרון עובדי חברת החשמל משלמים עכשיו, דווקא כשבשטח הם פועלים בהקרבה גדולה, בתנאים קשים וגם עם תוצאות לא רעות בכלל – את תחושת הניתוק מהעם והזחיחות שהם משדרים במהלך כל השנה. את המשכורות הגבוהות, את ההוצאות הלא מוצדקות, את התחושה שמשרתי הציבור הם מעליו.
שתי נקודות למחשבה לסיום:
1. "מבקר המדינה הודיע שיחקור את התנהלות הרשויות בסופה" – אין ספק שצריך לבדוק ולחקור, ובטוח שקבלת ההחלטות הייתה יכולה להיות טובה יותר, אבל יש משהו מאד סמלי בריצה של מבקר המדינה אל הכותרת עוד בטרם הסתיים האירוע. האיש הזה מפרסם דו"ח אימפוטנטי אחת לשנה, שעושה הרבה כותרות ומעט תוצאות, ולראיה – הדו"ח של השנה אחר כך די דומה לקודמו. הביקורת כאן היא לא רק על המבקר אלא גם עלינו כחברה. אנחנו מחפשים את הכותרת, את האשם, אבל מסתפקים בזה, באותו רגע של קתרזיס בו נמצא האשם, ולא בתהליך ובתוצאות.
2. יש לי ביקורת על חברת החשמל מכאן ועד הודעה חדשה – על המונופול, על המחירים, על הוועדים ועל תנאי העבודה השערורייתים לפעמים. אבל דווקא בימים שאנשי החברה עומלים שעות ארוכות בתנאים לא תנאים כדי לתקן מפגעים, צריך לשאול את כל המטיפים להפרטת משק החשמל – האם חברות פרטיות היו משקיעות את המשאבים הללו, בכסף, ציוד וכוח אדם כדי להביא פתרון לאזרחים? הלא ברגעי מצוקה מדינה נסמכת על עצמה – על הצבא, המשטרה, מוסדות הרווחה שלה, וגם על אנשי משק החשמל שלה. התשובה כמובן מורכבת הרבה יותר, אבל שווה מחשבה.
פרידה מספי ריבלין
האדם הוא תבנית נוף מולדתו. זה המשפט הראשון שעלה לי בראש כשלמדתי שספי ריבלין נולד, וחי כל חייו באותו בית, שהיה של סבתו, בנחלת יהודה. הסבר קצר: מוקדם בבוקר ביום רביעי, אחרי שלילה קודם נודע על מותו, התבקשתי להכין כתבה ליומן על ספי. זה תמיד רגע של התלבטות. צריך לקבל החלטה מהר מה עושים, לאן נוסעים, עם מי מדברים. הכתבה הלא משודרת ביום שישי, אחרי שכל כך הרבה ידברו על ספי. הצוות כבר יצא מירושלים, לכיוון תל אביב, ואני קשקשתי עם שלומי אורון, העורך שהייתי אמור לעבוד איתו על כתבה אחרת באותו יום. שלומי הוא ידען גדול בתחום הבידור, ומשפט אחד שלו תפס את תשומת ליבי: "ידעת שספי ריבלין מת בבית בו נולד, שכל חייו חי באותו הבית באותו המקום – בנחלת יהודה". נחלת יהודה היא מושבה שהוקמה ב- 1913 – עם אופי מיוחד ואנשים מיוחדים. מייד היה ברור לי. התקשרתי לצוות וביקשתי שיגיעו לראשון. בזמן שארונו של ספי הונח ב"הבימה" אנחנו הסתובבנו במחוזות ילדותו – ראינו איך מגיע השליח הראשון לתלות את מודעת האבל על הבית, דיברנו עם עדנה המורה למוסיקה שגרה כל חיה בית ליד הריבלנים וכמובן – עם יגאל בשן שהעריץ מילדות את ספי, דווקא בגלל הכדורגל ושיש לו חלק קריטי בזה שספי הפך לשחקן על הבמה ולא על הדשא.
המסע בעקבות הזמן שעצר מלכת
חם בבקעת הירדן, במיוחד בחלקה הדרומי, ולמרות שהיה חם – הזמן קפא. יותר מארבעים שנה לא ניתן היה לעבור את גדר הערכת, אלא במילואים. הייתה ההתרגשות, היו הפרפרים בבטן, נכנסנו למקום שבעצם אסור להיות בו, לאזור ששלטים בכל פינה ועיקול מזהירים אותך שמסוכן. כך הרגשתי כשאבים אתר, מנהל מרחב יהודה של רשות הטבע והגנים פתח את השער. אני לא מתיימר להיות האדם הראשון שכף רגלו דרכה….". אבים (שם מקורי, תודו), לקח אותנו למסע לאורך הירדן הדרומי – בין גשר אלנבי ועד למפגש הירדן עם ים המלח. בין מנזרים נטושים, בעלי חיים שנהנו מהיעדר בני אדם כמעט, גשרים חרבים ועדויות אין סוף לחיים שהיו בעבר במקום הזה ובעיקר למלחמות. זו ארץ המרדפים המיתולוגית, בית הערבה הישן, הדרך שחיברה בין עמאן לירושלים. זהו האזור שבו הטביל יוחנן את ישו, בני ישראל חצו את המדבר ואליהו עלה בסערה השמימה. הרבה היסטוריה, לא מעט פוליטיקה, המון אווירה קסומה, מרחבים וירדן אחד.
מאחורי המצלמה - איתי ורד 