1/2 מטר

לילה. חצות ושלושים בערך. בדרך חזרה מירושלים אחרי מהדורת חצות. מכרסם בוטנים אמריקנים כדי לא להירדם.
נוסע בירידות. לא מהר מדי. גם עייף, וגם הבוטנים דורשים ריכוז – לאכול בלי להפיל באוטו. פתאום אחרי אחד העיקולים קצת לפני שער הגיא מכוניות עומדות על הכביש. אני בולם בפתאומיות, נעצר מטר לפני המכונית שלפני. איזה מזל שנסעתי לאט. תודה לבוטנים.
עבודות בכביש. בונים את כביש ירושלים-ת"א. גם ביום חמישי נתקעתי. העליתי אז סטטוס דבילי "הכי מעצבן להיתקע בפקק בעשרה לאחת בלילה". נעמי מתקשרת. אני מספר לה על הפקק ומביט בראי בחשש. אם רכב יגיע בעיקול במהירות גבוהה הוא יכנס בי. רכב מגיע. אכן במהירות גבוהה. בולם בפתאומיות, ונעצר ממש צמוד אלי. שיט. זה לא עסק. למה לא מתריעים לפני העיקול על החסימה???. עוד מבט חטוף בראי – אם רכב נוסף יגיע במהירות אני בצרות. מתגלגל עוד 1/2 מטר קדימה. המקסימום שאפשר. לתפוס קצת מרחק מהמכונית שנצמדה אלי. מקשיב לנעמי ושולח יד לבוטנים.
בום!!!!! מבט חטוף בראי. לא ברור מה אני רואה שם. בלגאן. "הייתה תאונה, אני בסדר, כבר חוזר אליך". אני צועק לנעמי ורץ החוצה, משאיר את הרכב עדיין מונע. מסתכל סביב ולא מאמין. אוטובוס הגיע מהעיקול, נכנס במכונית, דחס אותה על גג מכונית אחרת, ושתי המכוניות הפרטיות נכנסו באוטובוס אחר שעמד לפניהן. מכונית שלישית עפה מעוצמת המכה ופגעה בעוצמה במכונית שהייתה מאחורי, שהסתחררה. אני מסתכל ולא מאמין. מכונית יושבת מרוסקת על גג מכונית אחרת ושתיהן מעוכות בין שני אוטובוסים. אין סיכוי למי שהיה במכונית התחתונה לצאת בחיים.
הרגליים רצות, עוד לפני שהראש חושב. מגיע למכוניות. זורק מבט למכונית העליונה – אין אנשים. הנהג כנראה יצא. מסתכל למטה – ארבעה אנשים כלואים. מסביבי – המון חרדים שיצאו מהאוטובוסים מסתערים גם הם לעבר המכוניות לסייע. קולט כסא ילדים. בראש מחשבה אחת – התינוקות, לבדוק מהר מה עם התינוקות. מישהו מוציא את האשה שישבה ליד הנהג – היא בהלם. אני מנסה להוציא את התינוקת, לפתוח את הדלת – הדלת תקועה, בעצם – מרוסקת. תינוקת בוהה בי. מכאן זה לא יצליח, צריך לעבור לצד השני. מטפס על המכונית השבורה – עשן יוצא ממה ומהמכונית שיושבת עליה. מישהו צועק "עשן" וחלק מהאנשים בורחים. "לא צריך להתרגש", אומר למישהו לידי שלא בטוח רוצה לשמוע, "מכוניות מתפוצצות רק בסרטים". אני מקווה שזה נכון.
קופץ לצד השני של המכונית. למה קיבינימט אני עוד עם הבוטנים ביד. מעיף אותם, ושיסלחו לי הפעם שוחרי איכות הסביבה. מהחלון רואה עוד תינוקת, קטנה יותר. אולי בת 1/2 שנה. הדלת מקומטת, שבורה, וגבר מנסה לשחרר את התינוקות.
"תעזור לי" הוא אומר.
-אתה הנהג?
-כן
-אתה בסדר?
-אני חושב שכן, תעזור לי עם הבנות.
הוא מצליח לשחרר את הבת הגדולה, בת שנה וחצי, מהחגורה, ומעביר לי אותה דרך החלון השבור. בדיקה מהירה – היא בסדר. בהלם. מביטה בי בעיניים גדולות. אני מוסר אותה. למי – לא יודע – ידיים שהושטו. בחור ישיבה כנראה. "תמסור אותה לאמא, שהאמא תדע שהיא בסדר", צועק הגבר במכונית. אני חוזר כמו תוכי. מעביר את המסר.
– אתה בסדר? מצליח להוציא אותה?
-עוד רגע, אני מנסה.
אני שולח ידיים לעזור, אבל אין צורך. רגעים כאלה מעניקים כוחות לאנשים, במיוחד להורים. גבר מזוקן יוצא מהמכונית עם התינוקת על הידיים. נראה בסדר, גם היא. הוא מתנהג בקור רוח מופתי לגבי אחד שלפני כמה דקות אוטובוס נכנס בו והוא היה צריך לחלץ במו ידיו את שתי הבנות הקטנות שלו.
אתה בסדר?
-כן,כן
-רוצה שאקח אותה?
-לא, אני בסדר. איפה אמא שלה. היא חייבת לראות שהתינוקת בסדר.
– כל הכבוד לך (נפלט לי).
מביאים את התינוקות לאמא. כולם בהלם. מסביב – המולה. עשרות אנשים רצים, יוצאים, צועקים, המומים.
אני ניגש לאמא. אשה צעירה שהדמעות מתגלגלות מעיניה אבל היא לא בוכה. הלם. "את בסדר? מרגישה טוב?"
– כואב לי בצוואר.
– תני לי לראות.
– אני עם פאה
– אני רק אסתכל
– אני עם פאה!
– אני חובש. אני רק רוצה לראות שלא קרה לך משהו רציני. לפעמים בלחץ, כשחושבים על הילדים, לא שמים לב למה שקורה לנו.
מבט קצר בין בני הזוג. הוא מהנהן, והיא מסיטה את הפאה ומראה לי איפה כואב. אני לא רואה שום דבר. סביר להניח צליפת צוואר, אבל לך תדע.
– אני לא רואה שום דבר, אבל תגידי לרופא על הכאב הזה!
משטרה מגיעה. אני צריך להזיז את הרכב. וממשיך כבר הביתה. מתקשר לנעמי – נשבע שאני בסדר, שלא קרה לי כלום. פותח עוד שקית בוטנים אמריקנים.
בבית, הרגליים רצות עוד לפני שהראש חושב. אני עולה לילדים, לראות שהם בסדר, אולי להראות להם שאני בסדר. חושב על החום בידיים כשהוצאתי את התינוקת מהרכב, על הביחד הזה, של עשרות אנשים שמנסים לסייע ולעזור, על ה- 1/2 מטר שהדרדרתי קדימה.
בבית מסתכל במבזקים: "6 פצועים קל בתאונה במעורבות 7 כלי רכב ו-2 אוטובוסים בכביש 1. שישה בני אדם נפצעו קל בתאונת דרכים שבה היו מעורבים שבעה כלי רכב ושני אוטובוסים בכביש 1, בין מחלף שורש לשער הגיא. צוותי מד"א שהגיעו למקום טיפלו בפצועים. בעקבות התאונה נסגר הכביש לתנועה לכיוון מערב. אחד מכלי הרכב המעורבים בתאונה "עלה" על גגו של רכב אחר". קצר. לקוני. לא מעביר את הדרמה, את מכלול הרגשות, את העובדה שמשפחה כמעט והלכה כי מישהו לא שמר מרחק, ועוד מישהו לא שם שלט אזהרה, ועוד מישהו שנתן קצת יותר מדי גז.
הולך לישון. 1/2 מטר. זה לפעמים ההבדל.

הערה קטנה לסיום: אין תמונות מהאירוע הזה כי לא צילמתי. הייתי די עסוק. זה אולי עושה אותי עיתונאי פחות טוב, העורך שלי כנראה היה מעדיף אחרת, אבל אני הולך לישון עם עצמי הרבה יותר טוב.

ואז היא אמרה: "אנחנו לא אנשים"

"אנחנו לא אנשים" אמרה דולי. המילים הללו זעזעו אותי. "מה זאת אומרת – אתם לא אנשים?" שאלתי. "נו", ענתה, "בשבילנו לא עושים כלום". המשפט הזה הוא בעצם כל הסיפור.
הבית ברחוב מבצע סיני 20 שייך לחברת עמידר. הדירות קטנות מאד – חדר אחד מקלחון ומטבח זערורי. הדיירים בהתאם – זכאי הדיור הציבורי – עולים, קשישים, אנשים המתפרנסים ממשכורות מינימום או מקצבאות. דיירים שלא יכולים להרשות לעצמם לקרוא לשיפוצניק/אינסטלטור/חשמלאי אם יש תקלה בדירה, אבל גם לא אמורים לעשות כן – זו בדיוק הסיבה שהם זכאים לדיור ציבורי. זו תפקידה של חברת עמידר לדאוג להם.
התמונה במבצע סיני 20 שונה לחלוטין – תמונה של הזנחה והתעלמות. רשימת התקלות היא אינסופית – ביוב שמציף בתים, מי גשמים שחודרים לדירות וחלונות ודלתות פרוצים לרוח. הדינמיקה זהה ברוב המקרים – התושבים מתקשרים למוקד השירות של עמידר לדווח על תקלה. במוקד מבטיחים להם שיגיעו בקרוב, אבל איש לא מגיע. אם כבר מגיעים עושים עבודה חלקית בלבד שמשאירה את הדיירים סובלים – למשל – מתקנים תקלה בביוב, אבל משאירים את המקלחת ללא מרצפות ואוסרים על הדיירת לפתוח מים. מוצאים תקלה בצנרת, אבל שוברים קיר שלם במהלך העבודות ומשאירים אותו שבור, בלי לחשוב על הדיירת – אשה קשישה. במקרה אחר, לוקחים מידות אך מעולם לא באים לתקן ויש עוד הרבה דוגמאות. אין לאנשים הללו לאן לברוח. זו דירת חדר. אם נכנסת רוח, אז הרוח בכל פינה. אם חודרים מים, אז כל הדירה מוצפת.
הבניין כולו מרושת בסדקים. כמה פעמים בשנים האחרונות נפלו גושים של בלוקים ורק בנס לא פגעו באנשים וילדים שהיו למטה. באפריל 2012 הכריז מהנדס העיר בת ים על הבניין "מבנה מסוכן", אך דבר לא נעשה בנדון. האסון בדרך, הכתובת על הקיר, רק שהקיר מתפרק.

לא רק עמידר אחראית לגורל הדיירים אלא גם מדינת ישראל. בתי הדיור הציבורי הם ישנים ברובם, נבנו בשנות ה- 50 וה- 60 (כשלמדינה היה אכפת יותר מאזרחיה) וזקוקים לשיפוץ מתמיד. התקציב שעמידר מקבלת מהמדינה לשיפוץ דירות בשנה מצחיק – 770 שקל לשנה. כל מי שהזמין פעם בעל מקצוע הביתה יודע מה אפשר לעשות בסכום הזה. עמידר גם פנתה בעבר למשרד השיכון בבקשה לאשר תקציב שיפוצים למבנה במבצע סיני 20, אולם זה לא אושר עד שאנחנו פנינו אל מ. השיכון במהלך הכנת הכתבה.
לפני שבוע, אחרי הפניות שלנו לעמידר ומשרד השיכון החלו בעבודות בבניין.

תגובת עמידר: הנהלת עמידר מכירה היטב את מצוקתם של הדיירים המתגוררים בבניין. כבר לפני שנתיים הגיעו כ- 100 עובדים של עמידר, כולל המנכ"ל והדרג הבכיר ושיפצו את הבניין במו ידיהם. אולם לא היה די בכך ולכן בשנה שעברה הוגשה תכנית שיפוצים מפורטת למשרד הבינוי והשיכון, במטרה לפתור את הליקויים הקיימים במקום. לפני מספר שבועות, שוב הוגשה תכנית עדכנית ל- 2014 ובשבוע האחרון אושר התקציב על ידי משרד הבינוי והשיכון. בהתאם לאישור התקציבי שהתקבל, התחילה חברת עמידר בטיפול מקיף ויסודי על פי התכנית שהוכנה.
במקרה של גברת ולנטינה, הליך הטיפול הנדרש מונע אספקת מים לדירתה ולכן העברנו אותה לבית מלון סמוך למקום מגוריה, על מנת למנוע עבורה את אי הנוחות במהלך השיפוצים.
אנו פועלים בכל האמצעים על מנת לסייע לדיירים ומאמינים כי בחודש הקרוב יסתיימו כל השיפוצים בבניין.

תגובת משרד השיכון והבינוי: מהנדס משרד הבינוי והשיכון אישר את ביצוע השיפוץ במבנה המסוכן שברח' מבצע סיני 20 בבת ים בעלות של 128,000 ₪ ללא מע"מ לצורך הסרת צו 3 של עירית בת ים על המבנה בהתאם לחוות דעת הנדסית של חב' עמידר שהוגשה למשרדנו לפני מספר שבועות ובהתאם לחוות דעת נוספת של מרכז בכיר בניה בחטיבה הטכנית של מחוז מרכז במשרד הבינוי והשיכון.

תגובת עיריית בת ים: חובתה של עיריית בת ים על פי חוק, להתריע על בטיחות מבני מגורים בתחומה.
במסגרת זו, פנתה העירייה לבעלת הנכס חברת "עמידר" ולבעלי נכסים נוספים בבנין, תוך יידוע הדיירים, כי הבניין נחזה כמסוכן וכי יש לטפל בליקויים.
אנו תקווה כי חברת "עמידר" תפעל במהירות למען בטיחות הדיירים במקום.