מלחמה ושלום

אני באמת לא מסוגל להבין את עזות המצח, החוצפה ותחושת השתן שמטפס עד לאוזניים של הגברים שמעזים לבצע מעשים כאלו. מי יתן וכל אשה שתוטרד תתלונן עד שתמוגר התופעה, אבל קל להגיד. המציאות הרבה יותר מורכבת. דיברתי עם נשים שנפגעו (לא רק בהקשר של הכתבה הזאת) אבל לא מעוניינות כלל להתלונן, כל אחת וסיבותיה – זאת מפחדת, זאת לא רוצה לחזור לזה, ולהיא סתם אין כוח לכאב ראש או לחשיפה…. זהו המילכוד – החשיפה אמורה להרתיע את התוקפים, אבל מרתיעה גם את הנשים. בעיה. אם כי – העובדה שרובן אמרו לי "היום הייתי אומרת לו משהו/נותנת לו סתירה" מראה שיש שינוי, שהנורמות הציבוריות משתנות. זה מושג (גם) באמצעות החשיפה. מציאות מורכבת, כבר אמרנו.

עוף החול

שלושים מיליון כניסות ב- youtube????? לא האמנתי. איך לא שמעתי עליה? איך לא מכירים אותה בארץ?
הסיפור שמאחורי הכנת הכתבה הזאת הוא דוגמה למקריות/גורל/אפקט הפרפר – ישבתי קצת משועמם מול המחשב ובהיתי בפייסבוק. בדיוק קיבלתי עוד הזמנה לאירוע. זה המקום לומר שאני מקבל עשרות הזמנות לאירועים ובד"כ לא פותח אותם כלל (וסליחה למי שנעלב עכשיו). אין לי כוח וסבלנות לטרחנות הפייסבוק בכל מה שקשר לימי הולדת ואירועים. די נשבר מעוד קואצ'ר בגרוש לרוצה לתקן את העולם או "סדנה לגילוי האני הפנימי המואר שלי". בשביל אור אדיסון עבד קשה והמציא את הנורה.
בכל אופן, משום מה, ובהחלט בניגוד להרגלי, תפס לי את העין ה- event עם השם הלא באמת מבטיח: "לראות כדי להאמין! פנטזיות החול של אילנה". הקלקתי. היה שם קישור לסרטון יוטיוב. התחלתי לראות. פתאום החלו להירקם מול עיני דמויות, פנים וחיות. היה משהו מהפנט בתנועת הידיים המרחפת על החול, מפיחה חיים בגרגרים הזהובים.
משום מה, לחצתי על הקישור של הסרטון ליוטיוב. בדרך כלל אני לא עושה את זה, אבל כאן הקלקתי. אולי תחושת בטן, אולי סתם מזל. הסתכלתי ונדהמתי – יותר מ- 2 מיליון וחצי כניסות לסרטון הזה. נכנסתי במהירות לאתר של אילנה ביוטיוב. מסתכל על מספרי הצפיות בסרטונים ולא מאמין – אחד 4.5 מיליון כניסות, עוד אחד עם 4 מיליון, בבא יש שלושה מיליון….. סב"כ יותר משלושים מיליון כניסות. מה קורה פה? מי זאת האילנה הזאת????
מכאן זה כבר היה קצר. שיטוט מהיר באינטרנט. טלפון זריז, ולמחרת בבוקר כבר התייצבתי אצלה.
יש אנשים שברגע שהם פותחים את הדלת, ורואים את החיוך שלהם, מייד מבינים. כך היה. הבנתי שמעבר לאמנות הייחודית שלה, מעבר לעובדה שהיא הצלחה מסחררת בעולם, לאילנה יש גם סיפור חיים מדהים ומיוחד שעצב, אובדן, תקווה ובעיקר הרבה אהבה שלובים בו. לשמחתי היא הסכימה לחלוק איתי/איתנו את הסיפור שלה.
הכתבה שודרה ביומן ב 7.3.2014

חריג

בסוף התברר שלא ירו עליהם, שאיש לא שלף אקדח. מתברר שלא צריך לירות כדי לפגוע . מספיק להגיד "מפגר" בטון מזלזל.
רק לפני עשרה ימים הזדעזעה מדינה שלמה מהרעיון שמישהו ירה לעבר הוסטל של אקי"ם. הזדעזענו, כי לכאורה, הייתה זו עוד עדות להידרדרות החברה בישראל, לפשע הגואה שאינו עוד רק נחלתם של עבריינים. הזדעזענו גם כיוון שהיו באירוע ראיות שגרמו לחציית הקו האדום הזה להראות הגיונית – התנכלויות חוזרות ונשנות, יחס שלילי מהסביבה, דבק במנעול, שמן בחדר מדרגות – "העובדה" הזאת – שמישהו פגע באנשים מוגבלים רק בגלל מוגבלותם וירה עליהם, נראתה עלית מדרגה "טבעית", מזעזע לומר. בסוף התברר שמדובר בטעות. איש לא ירה. אבל העובדה שהקו האדום לא נחצה אסור שתשכיח שיש בעיה בחברה הישראלית ביחס לאנשים בעלי מוגבלויות.

יחיאל הוא איש תחזוקה ביום ושחקן בלילה. הוא משחק על הבמה בהצגה "קול ששון וקול כלה", שמספרת על שתי משפחות שלוש שעות לפני החתונה, רק שהאח של הכלה הוא ילד חריג. גם יחיאל "חריג". יש לו פיגור שכלי. הוא גר בהוסטל, דומה לזה שבצהלה, יחד עם החברה שלו – סימונה, גם היא שחקנית בהצגה. מבין שבעה עשר שחקני ההצגה, שבעה הם עם פיגור שכלי או תסמונת דאון, ועשרה הם שחקנים מקצועיים. בעבור השחקנים החריגים, קו דק מאד מפריד בין החיים האמיתיים שלהם וההצגה. הם עדיין בוכים מאחורי הקלעים כשעל הבמה מישהו אומר בזלזול "מפגר", ממש כפי שקורה ליחיאל כשמישהו מעיר לו הערה פוגענית בזמן שהוא מרוקן את הפחים במתחם שבו הוא מנקה. למה מי שמקלל אדם עם מוגבלות נחשב "נורמלי" ואילו השני נחשב "חריג"??

בדרך כלל הצגות מהסוג של "קול ששון וקול כלה" הן אירוע חד פעמי . עושים הופעה למשפחה והחברים ומקסימום עוד אירוע לאיזו עמותה שתרמה כספים. במקרה הזה, מדובר בהצגה רגילה שרצה ב"צוותא" (אנחנו צילמנו את ההצגה ה- 13) והתיאטרון הארצי לילדים ולנוער לקח אותה תחת חסותו. שעה על הבמה שהן שיאו של תהליך בן 3 שנים.

הכתבה שודרה ב"יומן" ב 28.2.2014