יש נשר בשמיים

זו טלנובלה של ממש, ערוץ "ויווה" במיטבו: אחד עזב את אשתו וברח עם צעירה, שני בוגד בבת הזוג. איפה בוגד? בבית של אמא חד הורית, אחת שמאחורי גבה קוראים לה "השרמוטה", כי היא מסתובבת עם כולם. לתוך הקלחת הזאת נכנס גם זוג חד-מיני שגידל ילד, אבל כשהגיעה איזו פרגית צעירה, אחד מהם עזב את בן הזוג ועבר לחיות עם הפרגית. זה נגמר במכות, אלימות של ממש. היו חייבים להפריד ביניהם. האמת, אם הם היו קוראים את השורות האלה גם אני הייתי מקבל מהם מכות – כי "פרגית" בעולם שלהם זה עלבון אמיתי. בעצם, כשחושבים על זה, הם כבר כמעט הרביצו לי פעם אחת.
640px-Eagle_beak_sideview_A
זו הייתה כתבה מפחידה. הפחד התחיל כשגלי שש הצלמת, ביקשה ממני שאכנס איתה לכלוב כדי לשמור עליה בזמן שהיא מצלמת. "בטח" אמרתי, ונכנסתי. כמובן שלא נכנסנו לבד. יגאל מילר, האחראי על רביית העופות הדורסים בחי-בר כרמל, נכנס לפנינו כדי לתפוס נשר ולחבר לו משדר. כשיגאל אומר "לתפוס נשר" זה נשמע פשוט אבל בפועל זו הייתה יריית הפתיחה לקקפוניה שלמה. צריך להבין את התמונה – מדובר בכלוב של הנשרים הצעירים, אלו שבקרוב ישוחררו לטבע. זהו כלוב תעופה – הוא גדול מאד כדי שהם יוכלו ללמוד לעוף ולתפוס רוח, לכן הוא ממוקם לא בתוך החי-בר עצמו, אלא בהמשך הוואדי בקצה מצוק. הנשרים עצמם פחות מתרשמים מהנוף ויותר מהאוכל שהם מקבלים. מה לעשות, נשרים לא אוכלים עלים של חסה בסכין ומזלג ומנגבים במפית בסיום הארוחה. רצפת הכלוב זרועה בפגרים וגוויות של בעלי חיים בשלבים שונים של ריקבון. הריח בהתאם.

אייל טמיר ואני מחפשים נשרים בשמיים

אייל טמיר ואני מחפשים נשרים בשמיים


לתוך הברדק הזה נכנסו יגאל והעוזר שלו עם מקלות ארוכים ורשתות עגולות בקצה – כמו ללכידת פרפרים, רק לנשר. סוג של פרפר בשביל יגאל. הם איתרו את הנשר שהם רצו ודחקו אותו לפינה. בינתיים שאר הנשרים בכלוב – בטרוף. עפים לכל עבר, מדלגים מענף לענף. אני עומד ליד גלי שמצלמת וחושב – מה אני עושה לעזאזל אם אחד מהם תוקף אותנו, איך בדיוק אני אמור להגן עליה – להרים יד?, לתת לו אגרוף? לעשות לו בו???? הרי כל נשרון כאן יכול לקרוע לי את העור בלי לחשוב פעמיים (ולרגלי מוטלים כמה פגרים עם עור יותר עבה שלא היו אתגר ממשי לחבר'ה בכלוב). בעוד אני חושב, התיאוריה כמעט הפכה למציאות. פתאום אני מגלה נשר עף ישירות אלי. המקור האימתני שלו נסגר ונפתח בצרחה בלתי נשמעת, הטופרים הארוכים והחדים נשלחים לכיווני…. בדקה התשעים, מטר מאיתנו, הוא שבר בזווית חדה. יגאל תפס בינתיים את הנשרון שרצה, ולקח אותו על הידיים כאילו מדובר בתרנגולת. בשבילו זהו עוד יום בעבודה.
1_160088602
אחת התמונות שהכי זכורות לי מהטיולים השנתיים של בית הספר היא הביקור בגמלא. ההליכה על השבילים בעוד עשרות נשרים פורשים את מוטת הכנפיים האדירה שלהם וחגים ממש מעלינו, מרחק נגיעה. היום, אי אפשר לראות את המחזה הזה. בכל הארץ נותרו פחות מ- 200 נשרים בלבד. מלך העופות, הנשר המקראי, נמצא רגע לפני הכחדה. הסיבה העיקרית – הרעלות. חקלאים שמנסים לחסל תנים או זאבים שפוגעים להם בעדרים זורקים בשדה נבלה מורעלת ושוכחים שהנשר הוא הסניטר של הטבע, שממרום חוגו באוויר הוא מסוגל לראות למרחק של 6-7 קילומטרים. לכן הנשרים הם הראשונים להגיע לנבלות. הם מגיעים בלהקות ומתים בלהקות.

כדי להציל את אוכלוסיית הנשרים התגייסו רשות הטבע והגנים וגני חיות בארץ לפרויקט מיוחד. ברגע שזוג נשרים מטיל ביצה גונבים לו אותה. נשרה שמאבד את הביצה שלו בתקופת הדגירה מטילה מייד ביצה נוספת "ביצת מילואים" קוראים לה (שם שנורא הצחיק אותי משום מה) – כך מכפילים את תפוקת הביצים לעונה. עם קצת מזל, יהיו גם זוגות שיטילו שלוש ביצים בעונה. את הביצים המופרות מכל הארץ מביאים למרכז ההדגרה הארצי בגן החיות התנ"כי בירושלים – שם, תחת עיניה הפקוחות של מיכל ארז, תטופלנה הביצים באינקובטורים, בתנאים אופטימליים, בלי חשש שירמסו או יגנבו.
את הגוזלים שיבקעו, יגדלו באומנה במשך כ- 80 יום, ואז יעבירו לזוג נשרים בשבי, שיגדל אותם. איך יודעים שהזוג מקבל לחיקו את הגוזל? הם מקיאים עליו! נשרים מקיאים כשהם מתרגשים (אינסטינקט שקשור בצורך לאבד משקל במהירות כדי להימלט), ולכן זו קבלת הפנים המאושרת (והריחנית). אחרי שנתיים, הגוזלים יעברו לכלובי איקלום, ובהמשך, משוחררים לטבע.
נשרים נחשבים להורים למופת – הזכר והנקבה דוגרים יחד ומטפלים במשותף בגוזל. בכל המחקרים מציינים שמדובר בבעלי כנף מונוגמיים שחיים עם אותו בן זוג במשך כל החיים. נו, אז כתוב – איך יגאל אומר – גם עלינו, בני האדם כתוב שאנחנו מונוגמיים. המציאות כאמור היא טלנובלה במיטבה – בגידות, זוגות חד מיניים (שהיו הורים למופת, מיכל הדגישה), נטישות, פרידות ואהבות. וכמו בחיים, כשרואים את הילדים שוכחים מהכל. זה בדיוק מה שקרה לנו כשפגשנו את C4.C4 ממש מתוק.
C4 הוא הגוזל הראשון שבקע העונה. גוזל נשר בוקע במשך 24 שעות. תהליך הבקיעה מרתק ומרגש, ומדהים לראות את מיכל מאכילה את את הקטנצ'יק המכווץ ולחשוב שיום אחד, הוא יגדל ויהיה למלך השמיים, אם רק יתנו לו לחיות. כשחושבים על זה – בעלי הכנף הללו מכונים "עופות דורסים". שם כל כך מאיים, עוצמתי. בפועל, הם תלויים כיון לחלוטין בחסדי אנשים.

הכתבה הערב ביומן.

תגובה אחת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s