תרופת הפלא

זו תרופה לכל מחלה כמעט: כאבי אוזניים, ראש, שיניים, בטן, רגליים, מעיים, שיעול, הצטננות, זיבה, וזו רשימה חלקית ביותר. אפשר למרוח אותה על פצעים, לבלוע אותה, לגרגר או לטפטף. באחד הפרסומים נכתב שהיא טובה לכל צרה, אלא אם החולה בר מינן מוחלט שראשו נכרת מעליו. אז אפילו תרופת הפלא כבר לא יכולה להושיע. לתרופה קוראים הבלזם הירושלמי,והיא בת 300 שנה.

בעולם המערבי אין כמעט תרופות בנות מאות שנים, כפי שיש בעולם הרפואה הסיני או היפני. המהפכה המדעית שהביאה איתה את הכימיקלים והאנטיביוטיקה מחקה עולם שלם של צמחי מרפא ותרופות שהיו בשימוש באירופה ובמזרח התיכון עד למתחילת המאה ה- 20. יותר מזה – היא גרמה לנו להתייחס לכל צרי שהמרשם שלו מצהיב במקצת כאל "תרופת סבתא" בתוספת הזלזול ההולם. למען הכנות – במרבית המקרים הזלזול היה במקום. לא לחינם תוחלת החיים בימים ההם הייתה קצרה, ואנשים נפחו את נשמתם מזיהומים שוליים ומחלות שהיום אחרי כדור או זריקה שוכחים מהן. אבל – אסור לזלזל לחלוטין בסבתות. גם הן הבינו במשהו. כפי שהוכח מדעית שמרק עוף יעיל נגד הצטננות, כך גם מתברר שיש תרופות עתיקות שיעילותן הייתה גבוהה, ובימים אלה, כשהחיידקים מפתחים עמידות ליותר ויותר סוגי אנטיביוטיקה, העיסוק בהן מקבל משמעות לא רק רומנטית.

אחת התרופות המפורסמות ביותר במאות ה- 18 וה- 19 הייתה הבלזם הירושלמי. בסוף המאה ה- 17 הגיע לירושלים הנזיר הפרנציסקאני אנטוניו מנזאני די קונו. הוא היה נזיר ורופא, שילוב שאינו מובן מאליו. לנזירים אסור היה לעסוק ברפואה, כיוון שרופא צריך לראות אנשים עירומים ולגעת בהם (גם נשים חלילה וחס!), אבל הנזירים הפרנציסקאנים בירושלים קיבלו היתר מיוחד מהאפיפיור לעסוק ברפואה. לא קדושתה של העיר גרמה לכך, אלא פוליטיקה פשוטה. השלטונות העות'מאנים המוסלמים לא ששו לאפשר דריסת רגל לכנסיה הקתולית בעיר הקודש, אבל קשה להתנגד למי שמקים בית חולים, בית מרקחת ומביא איתו את חוכמת הרפואה של ימי הביניים מאירופה. בכלל, להיות רופא בימים ההם, במיוחד בירושלים, היה בעייתי מאד. מחלה נחשבה אז עונש מאלוהים על חטא כלשהו, ורפואה, כלומר התנגדות למחלה, הייתה בבחינת התערבות במעשה האל. מצד שני, מי רוצה למות????
נחזור לנזיר אנטוניו מנזאני. הוא הגיע לירושלים כאמור בסוף המאה ה- 17 כשהוא מצויד בחכמת הרפואה שלמד באיטליה, ונתקל בלבנט בצמחי ארץ ישראל וברפואה המפותחת של הרופאים המוסלמים של התקופה. כאן הוא משתלב בבית המרקחת שהקימו הנזירים במנזר סן-סלבדור. אנחנו לוקחים כמובן מאליו את המושגים "בית מרקחת" ו"תרופה", כיוון שהיום אם כואב קצת הראש קופצים לסופר-פארם וקונים אקמול. בימים ההם, לא היו כמעט בתי מרקחת, הכנת כל תרופה ארכה לפעמים ימים ארוכים ורק מעטים יכלו בכלל להרשות לעצמם תרופות. בכל מקרה, אנטוניו פועל בבית המרקחת בסן סלבדור ובמשך 24 שנים רוקח תרופה שמשלבת בין כל מה שלמד באירופה ובארץ הקודש: הבלזם הירושלמי שמורכב ביסודו מארבעה צמחים: מור, לבונה, אלת המסטיק ואלוורה המומסים באלכוהול (היו 2 גרסאות לתרופה – אחת בסיסית לעניים והשנייה יקרה יותר, לעשירים, שהכילה כ- 40 סוגי צמחים).

מהר מאד הופך הבלזם לאחת התרופות הנחשבות ביותר, לא רק בארץ ישראל, אלא בעולם המערבי כולו. הזמנות הגיעו לבית המרקחת מאירופה ומאסיה והביקוש גאה לתרופת הפלא מעיר הקודש המרפאה כל מחלה ומסייעת לכל מכאוב. מה שסייע למוניטין המופלא הוא שתי מגיפות הדבר שהיו בירושלים בתחילת המאה ה-18. אלו היו ימים קשים ואלפי אנשים מתו מן המחלה קטלנית (דאז), אבל נטען שמי שלקחו את הבלזם הירושלמי המופלא, הבריאו ואפילו טוב מזה – לא חלו כלל. מבט קצר על רשימות המתים של המנזר הפנציסקאני עצמו מלמד שהבלזם לא היה באמת יעיל כנגד המגפה, למרות המוניטין, אבל העובדות לא הפריעו לרגע. הבלזם הירושלמי התקבע בתודעה כנס רפואי.

את הבלזם הירושלמי הפסיקו הפרנציסקאנים לייצר בתחילת המאה ה- 20, כשנסגר בית המרקחת. בפולין ובגרמניה המשיכו לייצר גרסאות שונות שלו, אם כי לא בהכרח לפי הנוסחה המקורית שנשמרה בארכיון מנזר סן-סלבדור. בשלב הזה, הבלזם יכול היה להירשם בתור אנקדוטה היסטורית/רפואית נחמדה אלמלא החליט לפני מספר שנים ד"ר אריק מוסאיוף לחקור את הבלזם במסגרת עבודת הדוקטורט שלו בבית הספר לרוקחות של האוניברסיטה העברית. תוצאת המחקר הייתה שהבלזם בהחלט יעיל. לא רק בגלל האלכוהול שבו, שיכול היה לחטא בתקופה שבה עדיין לא ידעו זיהומים מהם. בניסוי הוכח שתרכובת הצמחית יעילה פי כמה מאשר אלכוהול נטו. החומר הפעיל בבלזם (שנמצא בצמח הלבונה) מסוגל לפרק מבנים מורכבים של חיידקים – פלאק, מושג שאנחנו מכירים מרפואת שיניים. פתאום, תרופת הסבתא קיבלה חותמת אקדמית מודרנית. פתאום הסיפורים על תרופת הפלא המסוגלת לרפא כל מחלה ובעיה, נשמעו יותר הגיוניים – כי אם יש משהו שנלחם בחיידקים בעידן שבו עדיין לא יודעים בכלל שהם קיימים – כל העלילות נשמעות יותר הגיוניות, פחות מצוצות מן האצבע. ועדיין – הבלזם הירושלמי לא היה הופך למה שהיה, להתרופה בה' הידיעה של המאה ה- 18, אלמלא היה מירושלים. הבלזם הדמשקאי אפעס, נשמע פחות אפקטיבי.

הסיפור של הבלזם הוא סיפורה של ירושלים – שילוב מדהים של דת ואמונה, פוליטיקה, אינטריגות וחוכמת חיים, מציאות ודמיון שיוצרים בסופו של דבר היסטוריה מופלאה.
אל הבלזם הירושלמי התוודעתי בתערוכה המשובחת "ירושלים גיליון רפואי" במוזיאון מגדל דוד שאצרה חברתי נירית שלו-כליפא.

משפחה שכזו

קרקס אוזבקי

הנה דוגמה לצירוף מקרים, מזל, עולם קטן, לא משנה איך קוראים לזה – זה עדיין סיפור נחמד: בשנים 1995-7 עבדתי באוזבקיסטן. נשבע (בדרך כלל אנשים לא מאמינים. במחשבה שניה, גם אני לא בטוח שהייתי מאמין למשפט ההזוי הזה). בכל מקרה – עבדתי באוזבקיסטן. הייתי הנציג של חברה שוויצרית ושל מרכז הטניס בישראל שארגנו שם תחרויות טניס בין לאומיות. איך הגעתי לשם, למה האוזבקים צריכים בכלל תחרויות טניס (אני כבר מכיר את השאלות שמגיעות כמעט אוטומטית אחרי ששומעים "אוזבקיסטן") – בפעם אחרת.
ארגנו שם מגוון של תחרויות – מהקטנות ביותר ועד טורנירים גדולים של סבב ה- ATP, בהשתתפות טובי הטניסאים בעולם. התחרות הגדולה הייתה אירוע יוקרתי ונוצץ, כזה שמעולם לא נראה באוזבקיסטן. טניסאים מהשורה הראשונה, אולם VIP מפואר, הטסנו שף גרמני, צוות אירוח שוויצרי, מלצרים ממלזיה, ומטוס מלא כל טוב מדנמרק – וכל זה למדינה שבימים כתיקונם הארוחה מורכבת ממה שמוצאים בשוק, בהתאם לעונה. אוזבקיסטן מוסלמית, שאז רק קיבלה את עצמאותה אחרי עשרות שנים של קומוניזם כפוי תחת שלטון ברית המועצות, ונפשם של מנהיגיה יצאה אל כל מה שהיה לכאורה "מערבי" ו"יוקרתי". טניס גילם בשבילם את השילוב בנכסף. חוץ מהאוכל המשובח, ניסינו להרים אירועי בידור לשחקנים ולספונסרים – זה הוסיף לאווירה, ל"יוקרה", ובעיקר – טשקנט היא לא ניו יורק. רחוקה מאד מניו יורק למען האמת. המלונות היו על גבול הג'יפה (למרות כל השדרוגים שהוספנו לקראת הטורניר), מקומות בילוי כמעט ולא היו, (אלא אם אתה חובב מוסיקה אוזבקית עממית) – וידענו שצריך להעסיק את השחקנים בין המשחקים והאימונים. אם בכל מקום אחר בעולם שחקן משחק, מתאמן ובין לביו מסתובב ורואה עולם, בטשקנט ידענו שצריך להביא את העולם אליו.
באחד משיטוטי בעיר נתקלתי במבנה גדול מבטון דמוי אוהל. מה זה? שאלתי את הנהג? קרקס, הוא ענה לי. זה נתן לי רעיון. נכנסתי מיד פנימה וחיפשתי את המנהל. שאלתי אם אפשר לארגן הופעה של הקרקס אצלנו בתחרות. כמובן, שלא הייתי צריך להסביר איזו תחרות. היינו האירוע בה' הידיעה, ומנהל הקרקס שמח להשתתף, וכמובן שמח גם על העבודה הנוספת. ההופעה הייתה נהדרת – חוויה אמיתית. לוליינים, אקרובטים, ליצנים. מבוגרים וילדים כאחד. בין החזרות להופעה עצמה, התיידדתי עם מנהל הקרקס. כשהוא שמע שאני מישראל, הוא הציג לי את אחת המשפחות שעבדו בקרקס – משפחה יהודית. אבא, אמא והילדים – משפחת חנימוב, כולם אומני קרקס. הדגש על אומנים, כיוון שבמדינות ברה"מ לשעבר, קרקס הוא אומנות של ממש, כמו תיאטרון ומחול.
בפסח האחרון הקימו אוהל גדול ליד מתחם התחנה בירושלים – הקרקס הגיע לבירה. קצת לפני החג, נתקלתי באיזה קומוניקט על הקרקס הזה. בין השורות היה כתוב שמופיעים שם שני אחים, עולים מאוזבקיסטן. נו – כמה משפחות של קרקס יהודיות יש כבר באוזבקיסטן???? ברור קצר העלה שכמובן מדובר במשפחת חנימוב. וכך, כמעט 20 שנים אחרי, נפגשנו שוב.

אלי חנימוב

"משפחה של קרקס" הוא מושג עם משמעות בעולם הרחב. אלו משפחות שבהן הילדים נולדים לעולם הקרקס, עוסקים במקצוע מגיל צעיר, נודדים מעיר לעיר, מהופעה להופעה. אבא, מעביר את הידע לבן, אם לבת. מדובר כאמור, באומנות של ממש. אורח חיים מחייב קשה ומתיש. האימונים מפרכים, ההופעות אינטנסיביות (בפסח למשל היו להם 4 הופעות ביום).
כשפגשתי את ילדי משפחת חנימוב אז בטשקנט הם היו ילדים. עכשיו, בישראל, דיברתי עם אנשים מבוגרים. ההבדל בגיל ובמקום בהחלט שינה משהו אצלם. הם אנשים מבוגרים שהכתיבו להם כילדים לחיות בקרקס, שלא לומר הכריחו אותם. אנסטסיה, למשל, היא נערת גומי. כדי להגיע ולהיות נערת גומי צריך לעבור אימונים קשים אינטנסיביים ובעיקר – כואבים מאד. עד כדי כך כואבים שהיא בקושי הלכה, אבל אבא איגור לא ויתר לה ולו לרגע. גם כשביקשה די. אלי, לעומת זאת, כילד, נורא רצה להופיע, לעלות על הבמה, להיות כמו האאחים שלו – אבל הוא לא הצליח להגיע לרמה הנדרשת, ואצל אבא, כאמור אין חוכמות, הרי מדובר באומנות. מצד שני, גם אנסטסיה, וגם אלי ואלכס אחיה, אוהבים את הקרקס ועובדים בו עד היום. אלונה, האחות הרביעית, שהכי אהבה את הקרקס כילדה, מחפשת דרך אחרת בחיים.
ויש גם העניין של המסורת, של המשך משפחת הקרקס, של הידע שמועבר מאב לבן. לאנסטסיה יש שני ילדים (שבועיים אחרי הלידה של הבכור היא כבר הופיעה!!!!). האם הם יעבדו בקרקס? האם גם אותם יתרגלו ויאמנו ללא הפסקה? בקיצור החיים הם לא קרקס, או שבעצם, החיים עושים להם קרקס.
הכתבה הערב ביומן.

סיפור פשוט

צריך הרבה אומץ כדי להילחם במונופולים, אבל מרבית האנשים שפגשתי לא רואים את עצמם בהכרח כלוחמים. הם בעיקר מאמינים במה שהם עושים, ועוד יותר מזה – אוהבים ספרים, ומי שמבין את זה, לא יכול להתווכח.
זה הסיפור של חנויות הספרים העצמאיות בישראל (עצמאיות הם מדגישים, לא קטנות). סיפור פשוט.

צדק מאוחר

שופט גרמני, אדם שאין לו כל קשר ליהדות, מוציא את מיטב כספו על מטרה אחת בלבד: לאתר פושעי מלחמה נאצים מזדקנים ולהביא אותם לדין. תומאס וולטר הוא אחד האנשים המרשימים ביותר שפגשתי בחיי. איש שהצדק מדריך את חייו. לא בהכרח חרטה, כי אם צדק. הוא נאבק בלי הפסקה. נאבק בזמן, שקוטל את הפושעים ואת העדים לפשעיהם ללא הבדל. נאבק במערכת המשפט הגרמנית שמעדיפה להתנהל בעצלתיים ולתת לאותו הזמן לעשות את העבודה בשבילה, ולחסוך מעצמה את העבר האפל, ונאבק באדישות – של אנשים בכל מקום אליו הוא פונה – בגרמניה, בארה"ב ואפילו בישראל.
אני שומר עד היום על קשר עם תומאס. מדי פעם הוא מעדכן אותי בהתקדמות מאבקיו – מי מת, את מי איתר, ואיזו עדות חדשה יכולה להכריע, אם רק אותו זקן בן 90+ שהיה שומר באחד המחנות ישרוד עד המשפט. לפעמים הוא מבקש עזרה, באיתור טלפון או כתובת – איתך יותר פשוט מאשר עם משרד המשפטים, הוא כותב לי.
בכל פעם, אני מתפלא ומתפעם מחדש מהמרץ, הנחישות וההתמדה של האיש. בכל פעם, אני שואל את עצמי אם זהו קרב אבוד, או צדק אחרון.