תרופת הפלא

זו תרופה לכל מחלה כמעט: כאבי אוזניים, ראש, שיניים, בטן, רגליים, מעיים, שיעול, הצטננות, זיבה, וזו רשימה חלקית ביותר. אפשר למרוח אותה על פצעים, לבלוע אותה, לגרגר או לטפטף. באחד הפרסומים נכתב שהיא טובה לכל צרה, אלא אם החולה בר מינן מוחלט שראשו נכרת מעליו. אז אפילו תרופת הפלא כבר לא יכולה להושיע. לתרופה קוראים הבלזם הירושלמי,והיא בת 300 שנה.

בעולם המערבי אין כמעט תרופות בנות מאות שנים, כפי שיש בעולם הרפואה הסיני או היפני. המהפכה המדעית שהביאה איתה את הכימיקלים והאנטיביוטיקה מחקה עולם שלם של צמחי מרפא ותרופות שהיו בשימוש באירופה ובמזרח התיכון עד למתחילת המאה ה- 20. יותר מזה – היא גרמה לנו להתייחס לכל צרי שהמרשם שלו מצהיב במקצת כאל "תרופת סבתא" בתוספת הזלזול ההולם. למען הכנות – במרבית המקרים הזלזול היה במקום. לא לחינם תוחלת החיים בימים ההם הייתה קצרה, ואנשים נפחו את נשמתם מזיהומים שוליים ומחלות שהיום אחרי כדור או זריקה שוכחים מהן. אבל – אסור לזלזל לחלוטין בסבתות. גם הן הבינו במשהו. כפי שהוכח מדעית שמרק עוף יעיל נגד הצטננות, כך גם מתברר שיש תרופות עתיקות שיעילותן הייתה גבוהה, ובימים אלה, כשהחיידקים מפתחים עמידות ליותר ויותר סוגי אנטיביוטיקה, העיסוק בהן מקבל משמעות לא רק רומנטית.

IMG-20140508-WA0001
אחת התרופות המפורסמות ביותר במאות ה- 18 וה- 19 הייתה הבלזם הירושלמי. בסוף המאה ה- 17 הגיע לירושלים הנזיר הפרנציסקאני אנטוניו מנזאני די קונו. הוא היה נזיר ורופא, שילוב שאינו מובן מאליו. לנזירים אסור היה לעסוק ברפואה, כיוון שרופא צריך לראות אנשים עירומים ולגעת בהם (גם נשים חלילה וחס!), אבל הנזירים הפרנציסקאנים בירושלים קיבלו היתר מיוחד מהאפיפיור לעסוק ברפואה. לא קדושתה של העיר גרמה לכך, אלא פוליטיקה פשוטה. השלטונות העות'מאנים המוסלמים לא ששו לאפשר דריסת רגל לכנסיה הקתולית בעיר הקודש, אבל קשה להתנגד למי שמקים בית חולים, בית מרקחת ומביא איתו את חוכמת הרפואה של ימי הביניים מאירופה. בכלל, להיות רופא בימים ההם, במיוחד בירושלים, היה בעייתי מאד. מחלה נחשבה אז עונש מאלוהים על חטא כלשהו, ורפואה, כלומר התנגדות למחלה, הייתה בבחינת התערבות במעשה האל. מצד שני, מי רוצה למות????
נחזור לנזיר אנטוניו מנזאני. הוא הגיע לירושלים כאמור בסוף המאה ה- 17 כשהוא מצויד בחכמת הרפואה שלמד באיטליה, ונתקל בלבנט בצמחי ארץ ישראל וברפואה המפותחת של הרופאים המוסלמים של התקופה. כאן הוא משתלב בבית המרקחת שהקימו הנזירים במנזר סן-סלבדור. אנחנו לוקחים כמובן מאליו את המושגים "בית מרקחת" ו"תרופה", כיוון שהיום אם כואב קצת הראש קופצים לסופר-פארם וקונים אקמול. בימים ההם, לא היו כמעט בתי מרקחת, הכנת כל תרופה ארכה לפעמים ימים ארוכים ורק מעטים יכלו בכלל להרשות לעצמם תרופות. בכל מקרה, אנטוניו פועל בבית המרקחת בסן סלבדור ובמשך 24 שנים רוקח תרופה שמשלבת בין כל מה שלמד באירופה ובארץ הקודש: הבלזם הירושלמי שמורכב ביסודו מארבעה צמחים: מור, לבונה, אלת המסטיק ואלוורה המומסים באלכוהול (היו 2 גרסאות לתרופה – אחת בסיסית לעניים והשנייה יקרה יותר, לעשירים, שהכילה כ- 40 סוגי צמחים).

מהר מאד הופך הבלזם לאחת התרופות הנחשבות ביותר, לא רק בארץ ישראל, אלא בעולם המערבי כולו. הזמנות הגיעו לבית המרקחת מאירופה ומאסיה והביקוש גאה לתרופת הפלא מעיר הקודש המרפאה כל מחלה ומסייעת לכל מכאוב. מה שסייע למוניטין המופלא הוא שתי מגיפות הדבר שהיו בירושלים בתחילת המאה ה-18. אלו היו ימים קשים ואלפי אנשים מתו מן המחלה קטלנית (דאז), אבל נטען שמי שלקחו את הבלזם הירושלמי המופלא, הבריאו ואפילו טוב מזה – לא חלו כלל. מבט קצר על רשימות המתים של המנזר הפנציסקאני עצמו מלמד שהבלזם לא היה באמת יעיל כנגד המגפה, למרות המוניטין, אבל העובדות לא הפריעו לרגע. הבלזם הירושלמי התקבע בתודעה כנס רפואי.

את הבלזם הירושלמי הפסיקו הפרנציסקאנים לייצר בתחילת המאה ה- 20, כשנסגר בית המרקחת. בפולין ובגרמניה המשיכו לייצר גרסאות שונות שלו, אם כי לא בהכרח לפי הנוסחה המקורית שנשמרה בארכיון מנזר סן-סלבדור. בשלב הזה, הבלזם יכול היה להירשם בתור אנקדוטה היסטורית/רפואית נחמדה אלמלא החליט לפני מספר שנים ד"ר אריק מוסאיוף לחקור את הבלזם במסגרת עבודת הדוקטורט שלו בבית הספר לרוקחות של האוניברסיטה העברית. תוצאת המחקר הייתה שהבלזם בהחלט יעיל. לא רק בגלל האלכוהול שבו, שיכול היה לחטא בתקופה שבה עדיין לא ידעו זיהומים מהם. בניסוי הוכח שתרכובת הצמחית יעילה פי כמה מאשר אלכוהול נטו. החומר הפעיל בבלזם (שנמצא בצמח הלבונה) מסוגל לפרק מבנים מורכבים של חיידקים – פלאק, מושג שאנחנו מכירים מרפואת שיניים. פתאום, תרופת הסבתא קיבלה חותמת אקדמית מודרנית. פתאום הסיפורים על תרופת הפלא המסוגלת לרפא כל מחלה ובעיה, נשמעו יותר הגיוניים – כי אם יש משהו שנלחם בחיידקים בעידן שבו עדיין לא יודעים בכלל שהם קיימים – כל העלילות נשמעות יותר הגיוניות, פחות מצוצות מן האצבע. ועדיין – הבלזם הירושלמי לא היה הופך למה שהיה, להתרופה בה' הידיעה של המאה ה- 18, אלמלא היה מירושלים. הבלזם הדמשקאי אפעס, נשמע פחות אפקטיבי.

הסיפור של הבלזם הוא סיפורה של ירושלים – שילוב מדהים של דת ואמונה, פוליטיקה, אינטריגות וחוכמת חיים, מציאות ודמיון שיוצרים בסופו של דבר היסטוריה מופלאה.
אל הבלזם הירושלמי התוודעתי בתערוכה המשובחת "ירושלים גיליון רפואי" במוזיאון מגדל דוד שאצרה חברתי נירית שלו-כליפא.

תגובה אחת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s