המלחמה הגדולה

100 שנים בדיוק אחרי ההתנקשות ביורש העצר פרנץ-פרדיננד, מלחמת העולם הראשונה עדיין רלבנטית:

בגלל המלחמה ההיא

ההתחלה של המלחמה הזאת הייתה מגוחכת עד אימה, עם תוצאות טרגיות – וזה בדיוק הסיפור. זו מלחמה מגוחכת, לא הגיונית טרגית וקטלנית. הכול התחיל ביום יפה ובשישה חברי מחתרת סרביים שהחליטו להתנקש ביורש העצר האוסטרו-הונגרי פרנץ פרדיננד, או יותר נכון נבחרו כי היו חולי שחפת, מחלה סופנית בימים ההם, ולכן משימת ההתאבדות הזאת הייתה קטנה עליהם.
התכנון שלהם היה מצו'וקמק להפליא, הביצוע אפילו גרוע מזה. השיירה של פרנץ פרדיננד עברה ברחובות סרייבו. הראשון שהיה אמור לירות עליו, מורד למופת, לא עשה זאת כי לא מצא עמדה טובה. השני, זרק מקל דינמיט על השיירה, קפץ לנהר ובלע גלולת ציאניד. רק שהגלולה לא עבדה. שלו אותו מהמים ופוצצו אותו במכות. פרנץ פרדיננד יצא שלם לחלוטין מהפצצה והמשיך ליעדו. בדרך חזרה הנהג שלו טעה בפניה ונכנס לרחוב ללא מוצא. בזמן שהנהג עשה רברס, נקלע לרחוב אחד הקושרים השחפנים, גבריאלו פרינציפ, שלף אקדח וירה ביורש העצר ואשתו מטווח קצר. גם פרינציפ ניסה להתאבד בבליעת גלולת ציאניד. גם השלימזל הזה לא הצליח ושרד. כל זה קרה לפני 100 שנה בדיוק, ב- 28 ביוני 1914.

הכדור שפגע בפרנץ-פרדיננד היה יריית הפתיחה לאירוע שישנה את פני הכדור – מלחמת העולם הראשונה. אין כמעט אספקט שהמלחמה הזו לא שינתה. היא התחילה כשהחיל המשמעותי ביותר בצבא היה חיל הפרשים, והסתיימה עם טנקים וחיל אוויר. היא הייתה זרז למהפכה הקומוניסטית שעיצבה חברתית וכלכלית את אירופה והעולם כולו במאה ה- 20, היא יצרה גבולות חדשים, עמים ומדינות. עד עצם היום הזה אנחנו חשים בתוצאות המלחמה הזאת – סוריה מתפרקת, עיראק מתרסקת, ירדן בסכנה – מזרח תיכון שהמדינות שבו צוירו על מפה בידי שני ג'נטלמנים – צרפתי ואנגלי. הסכם סייקס פיקו הוא שהמציא את עיראק ירדן וסוריה כפי שאנחנו מכירים אותן היום. גם מדינת ישראל חבה את קיומה למלחמה הזאת – הצהרת בלפור ניתנה קצת אחרי הפלישה הבריטית לא"י מדרום, תוך כדי הקרבות מול הטורקים והגרמנים.

למעשה – ארץ ישראל הייתה זירה חשובה מאד במלחמה העולם הראשונה, ולמרות שכמעט בכל סנטימטר ברחבי הארץ היו קרבות, בתודעה הישראלית – זו מלחמה שכמעט ולא קיימת. אנחנו זוכרים היטב את מלחמת העולם השנייה (ויש לנו 6 מיליון סיבות טובות לכך), זוכרים כמובן את כל מערכות ישראל, אבל לא נותר מקום בדיסק שלנו, בתיקיה של מערכות העת החדשה, למלחמה שעיצבה את חיינו כאן כיום. אלנבי זה רחוב, ג'ורג' השישי סתם מלך והיחידים שכן מצליחים להתרומם מתהומות הנשייה הם חברי מחתרת ניל"י, וגם הם – יותר בתור אתוס ציוני ופחות כחלק ממלחמה גדולה, כמרגלים בריטים שבמהלך המצוד עליהם הטורקים שמו את זכרון יעקב במצור, וגירשו יהודים מתל אביב.

קשה להאמין, אבל הגבעה שאליה רוכבים הלוחמים היא כיום העיר מודיעין

אבל לא כולם שכחו. הם קוראים לעצמם "שרוטים", קצת צוחקים על עצמם כי הם מודעים לכך שהם אנשים שחיים ונושמים אבק שרפה בן מאה שנה – חברי ה"עמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בישראל". מה שיפה אצלם הוא שמעבר לפעילות הסטנדרטית של אגודות היסטוריות – טיולים, כנסים, כתיבת מאמרים והרצאות, הם למעשה ממשיכים לרדוף אחרי רוחות המלחמה במובן החיובי – פותרים את החידות הרבות שהותירה המלחמה הזאת.

לחידות האלה אין תמיד משמעות היסטורית הרת גורל (אם כי גם כאלה יש). הן בעיקר משמעותיות לאנשים. למשל – דיוויד עלה לארץ לפני 20 שנה. לפני מספר שנים נתקל בכפר הולדתו בווילס בשלט קטן בכנסיה לזכר קצין בשם הארי רוברטס שנהרג בא"י. דיוויד לא יודע להסביר למה – אבל השלט לא נתן לו מנוח, וכבר יותר משנה הוא רודף אחרי רוחו של הארי רוברטס. הוא מצא את קברו בירושלים, למד שהוא התנדב לצבא הבריטי, נשלח תחילה למצרים ומשם לא"י. הדיוויזיה שלו לא לקחה חלק בקרבות ההבקעה הבריטים בעזה ובבאר שבע, והארי נהרג במהלך טבילת האש הראשונה שלו. כשערן תירוש ועמי תמיר, חברי העמותה, לקחו את דיוויד לחירבת זייתון שליד בית חורון, והראו לו את הגבעה שעליה נהרג הארי, העיניים של דיוויד התמלאו דמעות. הוא לא הכיר אותו, לא ראה מעולם את תמונתו או פגש את משפחתו, ועדיין – המסע של הארי לפני 100 שנה מבריטניה לישראל נגע בו, הזכיר לו את המסע שלו עצמו לכאן וחיבר אותו אל הארץ הזאת.

קברו של הארי רוברטס בירושלים

ויש את אשר טומפסון, שמצלם כל אחד מיותר מ- 4,000 הקברים בבית הקברות הצבאי הבריטי ברמלה, ואז יושב שעות מול המחשב ומחפש את תמונת בחייל ההרוג באינטרנט. כשהוא מוצא, הוא מעלה את תמונת הקבר יחד עם תמונת החייל לאתר באינטרנט (www.twgpp.org)- פרויקט מיוחד של מתנדבים מיותר משלושים מדינות, שמאפשרים לבני משפחה לראות בפעם הראשונה את הקבר של הסבא או הסבא רבא שנהרגו הרחק מהבית. אשר עושה את עבודת הנמלים הזאת לזכר שני הסבים שלו, שלחמו במלחמה הזאת, ולמרות שסבא סידני זכה ב"צלב המלחמה" (מקביל לעיטור המופת), שניהם סרבו לדבר על הזוועות שראו במלחמת החפירות באירופה, ארבע שנים ומיליוני הרוגים בקרב על חמישה ק"מ .

ויש את האוסטרלי הקשיש שביקש מחברי העמותה לאתר בשבילו את החורבה שלידה אביו חנה בטרם יצא לקרב (נמצאה – לא רחוק ממודיעין), שם פגש את צלם המלחמות הנודע פרנק הארלי – שהנציח אותו ואת חבריו בחיים וכמה רגעים אחר כך כשכבר לא היו…. והקברים המסתוריים בבית הקברות בראשון לציון, כנראה לזכר יהודים שלחמו בצבא הטורקי ונהרגו ב- 1915 – אבל אז טרם התחילו הקרבות בארץ. ייתכן שהם נהרגו במהלך הניסיון הטורקי הכושל לכבוש את תעלת סואץ – אבל מי סוחב גופות מאות קילומטרים בחום המדבר דווקא עד ראשון לציון ולא מציין את שמם??? ומתברר שיש עוד עשרות ומאות תעלומות וחידות שהותירה המלחמה שהותירה את החותם הכי גדולה בהיסטוריה, ועד היום משנה חיים של אנשים.

הכתבה על המרדף אחרי החידות בנות ה- 100 שהותירה מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל תשודר מחר ביומן.

שליחות קטלנית – מעלילות סלקום

הטלפון שלי שבק לפני כמה ימים. מת. לגמרי. אפילו צפצוף סמס חלוש לא הצליח להוציא.
הזמנתי מה שקרוי "שליחות סלולרית". שליח של החברה שיגיע, יעניק לי ברוב טקס והדר מכשיר חלופי וייקח את המנוח לטיפול נמרץ במעבדות החברה. המפגש המרגש עם השליח נקבע ליומיים אחרי הצ'אט עם נציג השרות, בין השעות 10:30 – 14:30. רציתי יותר מהר, ביקשתי, התחננתי, אבל אמרו שאי אפשר. אלו הכללים.
יותר מ- 48 הייתי בלי נייד. לא פשוט, אבל היו גם יתרונות. בכל אופן – התחלתי להתגעגע לצפצופים. ביום הנקוב, בשעה היעודה ישבתי כשהגוויה מונחת לידי, מחכה למושיע. שעה עברה, שעתיים, שלוש, כמעט ארבע. לא העזתי לעזוב את מקום העבודה, או לצאת לאכול, פן אחמיץ את מפגש הפסגה עם השליח, קמפ דיוויד של הסלולרי. גם הודעתי לכל מי שעלול לפגוש את נושא הבשורה בדרך – השומר בשער, המזכירה, סתם אנשים שפגשתי – על מקום מושבי המדויק ועל העובדה שאני מצפה לאיש לבוש סרבל סגול, אבל לשווא.
קרוב לשעה שתיים וחצי, ממש סוף חלון הזמן, יצאתי מחדר העריכה לאולפן, כדי להקליט קריינות לכתבה (הכול באותו מתחם, של 100 מ"ר, חלילה מלצאת או לעזוב). חגי – המפקח באולפן, שואל אותי בחיוך: "איתי, השליח של סלקום מצא אותך? הוא שאל על איתי, והסברתי לו איך למצוא אותך". מתי?????? נזעקתי, וחגי השיב באותו חיוך: "זה כבר היה מזמן – לפני שעתיים אני חושב".
השמיים נפלו. נזעקתי אל חדרי, המכשיר הדומם נתן בי מבט מלא תוכחה – איך, איך פספסנו את ההזדמנות להשיב אותי לחיים. התעלמתי ממנו, ועליתי בצ'אט מול נציג השרות. סליחה – רציתי לעלות בצ'אט, אבל הייתי צריך קודם להקליד (שוב) את כל הנתונים מהתחלה – מספר לא מזוהה של המכשיר, שבשביל למצוא אותו צריך לבצע ניתוח פתולוגי על סף הנקרופיליה בבר מינן, שם, שם משפחה, מספר טלפון, כתובת מספר נעליים ושם החברה של הכלב שלי בכיתה ג'. בסוף עלה מולי נציג השרות, הוא כרגיל היה מאד אדיב וישר שאל לשלומי. הוא קצת התפלא שעניתי שיכול להיות יותר טוב.
הבהרתי לנציג השרות את הבעיה והוא אמר שיבדוק מייד. חיכיתי. חיכיתי עוד קצת. חיכיתי עוד הרבה קצת, ואז הגיעה התשובה: השליח היה במקום העבודה שלך, לא מצא אותך ועזב. הוא ניסה ליצור איתך קשר, אבל לא הייתה תשובה בנייד….

הלו? משטרה? חטפו אותי

קל לרדת היום על המשטרה, לומר "מחדל" ולשחק בכל משחקי ה"אם". אם השוטרים היו מתייחסים ברצינות לשיחת הטלפון מאחד הנערים החטופים, אם היו מעבירים את המידע לשב"כ, אם היו מזעיקים את צה"ל, אם לא היו מאבדים את השעות היקרות והכל כך קריטיות של תחילת החטיפה. אני לא מקנא בשני השוטרים שהיו באותה משמרת. האירוע הזה ילווה אותם כל החיים. אני גם לא בקיא בפרטי המקרה – מה נאמר בדיוק בשיחה, כמה זמן ארכה, האם אפשר היה בכל זאת להתייחס אליה ברצינות. אני רק יודע שקל מאד לא להתייחס לשיחות האלה ברצינות, כיוון שבדרך כלל הן לא רציניות.

כשהייתי נער התנדבתי כחובש במגן דוד אדום בנתניה. אני זוכר עד היום את תאונות דרכים, התקפי לב ומקרי רצח שבהם הצלנו חיים, או לפחות ניסינו. אני גם זוכר את עשרות המקרים שרצנו לשווא. למשל – יום אחד אחה"צ. טלפון. "הלו – מד"א? אני ברחוב X, יש כאן ילד שנפל מקומה שמינית. הוא מלא דם, בואו מהר". המוקנית שאלה כמה שאלות, לקחה פרטים, האדם ידע לתת אותם. הרמקול כרז – והצוות רץ לניידת טיפול נמרץ. לא נעים לומר, אבל בעבודה כזאת מתפתחת קהות מסוימת, אפילו מתבקשת. בכל קריאה מתייצבים לאמבולנס, אבל לא תמיד בשיא המהירות. לא כשמדובר בילדים. כששומעים בכריזה שילד נפגע, גם הוותיקים והאיטיים שבחבורה מזנקים. כך היה. זינקנו, נסענו או יותר נכון טסנו. הגענו, חיפשנו בדקנו, שאלנו – כלום. עבדו עלינו.

זו רק דוגמה אחת. אני זוכר גם נסיעות לאורך כביש החוף בחיפוש אחר תאונות דרכים שלא היו מעולם, שיטוטים בשוק אחרי מקרי דקירות שמישהו בדה ממוחו, ויותר – את השיחות שכבר בטלפון אתה מבין שעובדים עליך. לחשושים, – מגן דוד אדום? אני פצוע, בואו מהר בבקשה. אני מדמם. לעיתים יש צחקוקים ברקע, לפעמים לא, ואז קשה יותר להבין שמדובר במשוגע/משועמם/ילד שמתחכם. היותר גרועים – המבוגרים שעושים זאת. שנשמעים אמינים לכאורה, יודעים לתת את הפרטים המתבקשים.

לימים הפכתי כתב, ויצא לי כמה פעמים להתלוות לשוטרים. גם הם מוצפים בפניות שווא. גם להם מספרים בלחישה בטלפון "פגעו בי" או "דקרו אותי" וגם לפעמים "חטפו אותי". אגב – למערכות כלי התקשורת הם אוהבים להתקשר. אני לא יודע את המספר המדויק של הדיווחים ביממה על נעדרים, אבל אני יודע שהוא גבוה. אם היו מקפיצים כוחות לכל תלונה, סביר להניח שזה הדבר היחיד שהיו עושים במשטרה.

התלוויתי פעם במסגרת כתבת יומן לכוח משטרה בשגרה. הגיע דיווח על נעדר. הנעדר בחור חולה שכבר יותר מעשרים וארבע שעות לא יצר קשר עם משפחתו. המשפחה יצרה קשר עם המשטרה די בהתחלה, אבל חיכו את 24 השעות המקובלות שרק אחריהן אדם מוגדר נעדר. אז הקימו חפ"ק, גייסו מתנדבים, יצאו לסריקות – יום שלם של שיטוטים. בסוף הוא חזר הביתה. יצא לבלות, השתכר ונרדם באיזה חור. שאלתי את קצין המשטרה אם זה לא מתסכל – לעבוד יום שלם, להישאר אחרי סוף המשמרת, בגלל שאיזה טמבל לא התקשר הביתה. "אנחנו רגילים" הוא אמר, "זאת העבודה".

אני לא יודע מה קרה באותה שיחת טלפון ביום חמישי בלילה. מה אמר הנער, מה ענה המוקדן, או מה אמרה המוקדנית הבכירה יותר שאיתה הוא התייעץ. במבחן התוצאה – אין ספק. הם טעו, ובגדול. סביר להניח שהם היו צריכים לבצע כמה פעולות בסיסיות שלא נעשו. אני פשוט מכיר המון סיבות שהיו להם לטעות.

שרק השוטר לא יגיע לבית הנשיא

שלוש הערות אחרי בחירתו של רובי ריבלין לנשיא:

1. התקווה שעמדה לנגד עיניהם של לא מעט חברי כנסת ששלשלו את הפתק "ריבלין" לקלפי היא תקווה כואבת. הם קיוו שכך ימנעו את התמונה המבזה (שוב) של שוטרים מתדפקים על דלת בית האזרח מספר אחת של המדינה. בדיעבד התברר שהם כנראה צדקו. בד"כ אני שונא קלישאות בנוסח "לאן הגענו", אבל קשה למצוא מילים אחרות. זה היה מרוץ שבו אחד עף כי לא ידע לשמור על הידיים שלו (ולא רק הידיים) , שני עף כי השוטר האומלל שפתח את הכספת כמעט נקבר תחת הררי המזומנים, שלישי מסתבך בדיעבד. אפשר לטעות. אין אדם שהוא מושלם, טועה רק מי שעושה, ואסור לפסול כל מועמד על כל פסיק קטן בעברו, אבל המקרים הללו הם לא טעויות. זו שחיתות (עדיין לכאורה כמובן). אין ברירה – לאן הגענו. למה הגענו? יכול להיות, וזו תשובה חלקית בלבד, שאנשים כבר לא רואים בתפקיד הציבורי שליחות אלא מקפצה.

2. לכל אלו שלאור המירוץ העצוב הזה לנשיאות ישר קופצים וצועקים – תנו לעם לבחור, כדאי לקחת אוויר ולחשוב פעמיים. לכאורה, זהו הפתרון הנכון – הפופולרי ביותר ייבחר, הציבור יבוא חשבון עם המושחתים. אבל זה פתרון שנכון על הנייר בלבד. עד כה, כל הניסיונות בישראל של הרחבת מעגל הבחירה רק גרמו את ההפך, הובילו לשחיתות גדולה יותר. הדוגמה לכך היא הפריימריס במפלגות – כדי להיבחר צריך קמפיין, וכדי לנהל קמפיין צריך כסף, וכדי להשיג כסף צריך לפנות לאנשים, ואנשים שיש להם כסף רוצים לפעמים תמורה. כך הסתבך שרון עם סיריל קרן, אולמרט עם טלנסקי ודוגמאות נוספות לא חסרות. כמו כן, עם כל הכבוד לעם – החיים הם לא כוכב נולד. פופולריות היא לא תמיד ערובה להתנהלות חכמה, לשום שכל וליכולות פוליטיות. אנחנו דמוקרטיה של נציגים, אדרבה – שהנציגים יבחרו, רק בואו ננסה שהנציגים יהיו ראויים.

3. מגדל השן האקדמי – התגובה של פרופ' שכטמן לקול היחיד שקיבל הייתה שהפוליטיקאים מנותקים מהעם. המנותק הגדול בכל ריצה של זוכה הנובל לנשיאות היה דווקא הוא עצמו. נשיא הוא תפקיד פוליטי, ופוליטיקה היא לא מילה גסה, גם אם יש פוליטיקאים שהופכים את המשחק לגס לפעמים. הצורך להיבחר הוא לא רק כורח – הוא גם סוג של מסננת, כפי שמפלגה היא סוג של מסננת בדרך לכנסת. נשיא צריך לדעת לשכנע, להקשיב, לדבר, להסביר, ליצור לעצמו קואליציה גם אם לא קוראים לה בשם הזה. לא מספיק להגיד אני ראוי, אני יפה אני אחר. בטח לא לנסוע לחו"ל לכמה ימים ממש לפני ההצבעה, בוודאי לא לתת לאנשים שאתה מדבר איתם ואמור לדבר על ליבם חברי הכנסת את התחושה שאתה עושה להם טובה שאתה נפגש איתם, שאתה מואיל בטובך לשוחח איתם. לא צריך להתרפס, אבל גם ההפך לא תורם. זה ניתוק.

הרצח בבריסל

את הכתבה שלמטה שידרנו ביום שישי בערב, עוד לפני שנודע שהרשויות בבלגיה וצרפת תפסו, ככל הנראה, את המחבל שרצח 4 אנשים במוזיאון היהודי. באופן לא מפתיע – מלבד המשפט "אין חשודים", הכתבה עודנה רלוונטית. כמה הערות:

1. שטף האירועים בארץ, המרחק הגיאוגרפי וכמו גם המורגלות בפיגועים גרם לנו בארץ "לשכוח" מהר מהפיגוע הזה, למרות שני ההרוגים הישראלים. באירופה לא. שם הוא מסומן כטראומה של ממש. עוד הוכחה לערעור ההולך ומתמשך בביטחון האישי של היהודים בצרפת ובלגיה בפרט. הקשר שלנו עם יהדות התפוצות מתמצה בד"כ בקריאה הבנלית "תעלו ארצה", בלי לנסות להבין את הבעיות והמצוקות האמיתיות של אחינו מעבר לים. זה נכון בהתעלמות בארץ מבעיות הגיור בארצות הברית, מהעובדה שרוב העם היהודי כבר לא אורתודוכסי. זה נכון גם כשמדובר בפיגוע. צקצוק בלבד לא מספיק, וצריך לשים לב לדברים של ראש הקהילה הבלגית בכתבה. לא בקלות משמיע ראש קהילה כזאת ביקורת על ממשלת ישראל.

2. שני ההרוגים הישראלים בפיגוע, מירה ועמנואל ריוה ז"ל, עבדו במערכת הביטחון. זה יצר מייד תיאוריות קונספירציה על התנקשות מתוכננת. הרבה מומחים מטעם עצמם לביטחון כתבו על "המתנקש המקצועי" שביצע חיסול. (תיאוריות הקונספירציה על "שליחי המוסד שנהרגו" התחילו להופיע עוד לפני שנודע כלל מי ההרוגים). לא צריך להיות מומחה גדול כדי להבין ש"מתנקש" שיורה מהמותן הוא לא באמת מקצועי, אבל הכותבים האלה – שלא מעט מהם ישראלים, ניסו בעצם "לכבס" את האירוע, לומר שמדובר בחלק מקרב נמשך בין ארגוני ביון לארגוני טרור, ובצורה כזאת – אפילו לתת לגיטימציה מסוימת לרצח. גם אם למישהו העניין לא מסתדר עם האג'נדה הפוליטית שלו, גם אם זה פופולרי בשולי השמאל לנסות להתנתק מהישראליות ומהיהדות שלנו, קשה להתווכח עם העובדות – מדובר בפשע שנאה על רקע היות האנשים הללו יהודים. הרוצח ירה במוזיאון יהודי לא בגלל שנאתו למוזיאונים. ה"יהודי" גרם לו ללחוץ על ההדק.

3. התגובות באינטרנט לרצח היו מזעזעות, כפי שאפשר לראות בכתבה. הזכירו ימים אפלים בתולדות היבשת הזאת. הזכירו גם, לצערי, את הטוקבקים והתגובות בישראל בשנים האחרונות לכל אירוע – בין אם תאונת דרכים או אירוע בטחוני, שבו נפגעים ערבים. שוב – צקצוק לא מספיק במקרים האלה. אם אנחנו דורשים, ובצדק רב, משלטונות בלגיה וממשלות אירופה בכלל לפעול נגד אנטישמיות, צריך להתחיל גם כאן בבית. מתברר שיש צורות רבות לשנאת העמים השמים.