שרק השוטר לא יגיע לבית הנשיא

שלוש הערות אחרי בחירתו של רובי ריבלין לנשיא:

1. התקווה שעמדה לנגד עיניהם של לא מעט חברי כנסת ששלשלו את הפתק "ריבלין" לקלפי היא תקווה כואבת. הם קיוו שכך ימנעו את התמונה המבזה (שוב) של שוטרים מתדפקים על דלת בית האזרח מספר אחת של המדינה. בדיעבד התברר שהם כנראה צדקו. בד"כ אני שונא קלישאות בנוסח "לאן הגענו", אבל קשה למצוא מילים אחרות. זה היה מרוץ שבו אחד עף כי לא ידע לשמור על הידיים שלו (ולא רק הידיים) , שני עף כי השוטר האומלל שפתח את הכספת כמעט נקבר תחת הררי המזומנים, שלישי מסתבך בדיעבד. אפשר לטעות. אין אדם שהוא מושלם, טועה רק מי שעושה, ואסור לפסול כל מועמד על כל פסיק קטן בעברו, אבל המקרים הללו הם לא טעויות. זו שחיתות (עדיין לכאורה כמובן). אין ברירה – לאן הגענו. למה הגענו? יכול להיות, וזו תשובה חלקית בלבד, שאנשים כבר לא רואים בתפקיד הציבורי שליחות אלא מקפצה.

2. לכל אלו שלאור המירוץ העצוב הזה לנשיאות ישר קופצים וצועקים – תנו לעם לבחור, כדאי לקחת אוויר ולחשוב פעמיים. לכאורה, זהו הפתרון הנכון – הפופולרי ביותר ייבחר, הציבור יבוא חשבון עם המושחתים. אבל זה פתרון שנכון על הנייר בלבד. עד כה, כל הניסיונות בישראל של הרחבת מעגל הבחירה רק גרמו את ההפך, הובילו לשחיתות גדולה יותר. הדוגמה לכך היא הפריימריס במפלגות – כדי להיבחר צריך קמפיין, וכדי לנהל קמפיין צריך כסף, וכדי להשיג כסף צריך לפנות לאנשים, ואנשים שיש להם כסף רוצים לפעמים תמורה. כך הסתבך שרון עם סיריל קרן, אולמרט עם טלנסקי ודוגמאות נוספות לא חסרות. כמו כן, עם כל הכבוד לעם – החיים הם לא כוכב נולד. פופולריות היא לא תמיד ערובה להתנהלות חכמה, לשום שכל וליכולות פוליטיות. אנחנו דמוקרטיה של נציגים, אדרבה – שהנציגים יבחרו, רק בואו ננסה שהנציגים יהיו ראויים.

3. מגדל השן האקדמי – התגובה של פרופ' שכטמן לקול היחיד שקיבל הייתה שהפוליטיקאים מנותקים מהעם. המנותק הגדול בכל ריצה של זוכה הנובל לנשיאות היה דווקא הוא עצמו. נשיא הוא תפקיד פוליטי, ופוליטיקה היא לא מילה גסה, גם אם יש פוליטיקאים שהופכים את המשחק לגס לפעמים. הצורך להיבחר הוא לא רק כורח – הוא גם סוג של מסננת, כפי שמפלגה היא סוג של מסננת בדרך לכנסת. נשיא צריך לדעת לשכנע, להקשיב, לדבר, להסביר, ליצור לעצמו קואליציה גם אם לא קוראים לה בשם הזה. לא מספיק להגיד אני ראוי, אני יפה אני אחר. בטח לא לנסוע לחו"ל לכמה ימים ממש לפני ההצבעה, בוודאי לא לתת לאנשים שאתה מדבר איתם ואמור לדבר על ליבם חברי הכנסת את התחושה שאתה עושה להם טובה שאתה נפגש איתם, שאתה מואיל בטובך לשוחח איתם. לא צריך להתרפס, אבל גם ההפך לא תורם. זה ניתוק.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s