הלו? משטרה? חטפו אותי

קל לרדת היום על המשטרה, לומר "מחדל" ולשחק בכל משחקי ה"אם". אם השוטרים היו מתייחסים ברצינות לשיחת הטלפון מאחד הנערים החטופים, אם היו מעבירים את המידע לשב"כ, אם היו מזעיקים את צה"ל, אם לא היו מאבדים את השעות היקרות והכל כך קריטיות של תחילת החטיפה. אני לא מקנא בשני השוטרים שהיו באותה משמרת. האירוע הזה ילווה אותם כל החיים. אני גם לא בקיא בפרטי המקרה – מה נאמר בדיוק בשיחה, כמה זמן ארכה, האם אפשר היה בכל זאת להתייחס אליה ברצינות. אני רק יודע שקל מאד לא להתייחס לשיחות האלה ברצינות, כיוון שבדרך כלל הן לא רציניות.

כשהייתי נער התנדבתי כחובש במגן דוד אדום בנתניה. אני זוכר עד היום את תאונות דרכים, התקפי לב ומקרי רצח שבהם הצלנו חיים, או לפחות ניסינו. אני גם זוכר את עשרות המקרים שרצנו לשווא. למשל – יום אחד אחה"צ. טלפון. "הלו – מד"א? אני ברחוב X, יש כאן ילד שנפל מקומה שמינית. הוא מלא דם, בואו מהר". המוקנית שאלה כמה שאלות, לקחה פרטים, האדם ידע לתת אותם. הרמקול כרז – והצוות רץ לניידת טיפול נמרץ. לא נעים לומר, אבל בעבודה כזאת מתפתחת קהות מסוימת, אפילו מתבקשת. בכל קריאה מתייצבים לאמבולנס, אבל לא תמיד בשיא המהירות. לא כשמדובר בילדים. כששומעים בכריזה שילד נפגע, גם הוותיקים והאיטיים שבחבורה מזנקים. כך היה. זינקנו, נסענו או יותר נכון טסנו. הגענו, חיפשנו בדקנו, שאלנו – כלום. עבדו עלינו.

זו רק דוגמה אחת. אני זוכר גם נסיעות לאורך כביש החוף בחיפוש אחר תאונות דרכים שלא היו מעולם, שיטוטים בשוק אחרי מקרי דקירות שמישהו בדה ממוחו, ויותר – את השיחות שכבר בטלפון אתה מבין שעובדים עליך. לחשושים, – מגן דוד אדום? אני פצוע, בואו מהר בבקשה. אני מדמם. לעיתים יש צחקוקים ברקע, לפעמים לא, ואז קשה יותר להבין שמדובר במשוגע/משועמם/ילד שמתחכם. היותר גרועים – המבוגרים שעושים זאת. שנשמעים אמינים לכאורה, יודעים לתת את הפרטים המתבקשים.

לימים הפכתי כתב, ויצא לי כמה פעמים להתלוות לשוטרים. גם הם מוצפים בפניות שווא. גם להם מספרים בלחישה בטלפון "פגעו בי" או "דקרו אותי" וגם לפעמים "חטפו אותי". אגב – למערכות כלי התקשורת הם אוהבים להתקשר. אני לא יודע את המספר המדויק של הדיווחים ביממה על נעדרים, אבל אני יודע שהוא גבוה. אם היו מקפיצים כוחות לכל תלונה, סביר להניח שזה הדבר היחיד שהיו עושים במשטרה.

התלוויתי פעם במסגרת כתבת יומן לכוח משטרה בשגרה. הגיע דיווח על נעדר. הנעדר בחור חולה שכבר יותר מעשרים וארבע שעות לא יצר קשר עם משפחתו. המשפחה יצרה קשר עם המשטרה די בהתחלה, אבל חיכו את 24 השעות המקובלות שרק אחריהן אדם מוגדר נעדר. אז הקימו חפ"ק, גייסו מתנדבים, יצאו לסריקות – יום שלם של שיטוטים. בסוף הוא חזר הביתה. יצא לבלות, השתכר ונרדם באיזה חור. שאלתי את קצין המשטרה אם זה לא מתסכל – לעבוד יום שלם, להישאר אחרי סוף המשמרת, בגלל שאיזה טמבל לא התקשר הביתה. "אנחנו רגילים" הוא אמר, "זאת העבודה".

אני לא יודע מה קרה באותה שיחת טלפון ביום חמישי בלילה. מה אמר הנער, מה ענה המוקדן, או מה אמרה המוקדנית הבכירה יותר שאיתה הוא התייעץ. במבחן התוצאה – אין ספק. הם טעו, ובגדול. סביר להניח שהם היו צריכים לבצע כמה פעולות בסיסיות שלא נעשו. אני פשוט מכיר המון סיבות שהיו להם לטעות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s