"אתה יודע, כל הירושלמים יוצאים כאן פחדנים או גזענים", אמרה לי לאה העורכת, שהיא ירושלמית גאה. בבקשה – עניתי. יש לנו שעתיים חומר גלם, בואי ננסה למצוא משהו אחר. האדם היחיד שדיבר קצת אחרת הייתה מירי, שאמרה את הדבר הכי בנאלי והכי נכון – ירושלים שבויה של קיצונים מחרחרי ריב. זה נכון על ירושלים, זה נכון על הסכסוך כולו.
כשחושבים על זה – ביום שלישי בערב, עם היוודע הרצח המזעזע של שלושת הנערים, יצאה הפגנת הימין הקיצוני. קראו "מוות לערבים", הרביצו לערבים עוברי אורח. כמה אנשים היו שם? 2,000 – 3,000?
למחרת, כשנודע על הרצח המזעזע כל הנער משועפאט, התחילו המהומות בעיר המזרחית – שרפו תחנות רכבת, זרקו אבנים, הרביצו ליהודים עוברי אורח. כמה מתפרעים היו שם? – 2,000 – 3,000? ועדיין – ביום חמישי בבוקר היו התושבים תחת הרושם העמוק של מעשי שני הצדדים. שעות ארוכות נסענו ברכבת הקלה, מהר הרצל ועד לגבעת התחמושת, התחנה האחרונה נכון לעכשיו, ולעוד הרבה חודשים. פחד ושנאה התערבבו להם.
מה שכן – הרבה אמרו לנו – אם הייתם באים כמה ימים קודם – הרכבת הייתה דוגמה לדו-קיום. אשליית העיר שחוברה לה יחדיו.
מאחורי המצלמה - איתי ורד 