סינדרום ירושלים

מדכא להסתובב על קו התפר בירושלים ביום שלאחר פיגוע. כמעט מכולם, יהודים וערבים , שומעים טענות מוכרות שבמקרה הטוב לא תורמות לשום דבר, ובמקרה הפחות טוב מלבות את היצרים הבוערים ממילא. כולם מדברים על אינתיפאדה, מרגישים באוויר קצת אינתיפאדה, אבל באותה נשימה גם מודים שהאינתיפאדה הזאת בינתיים עוד בעצימות נמוכה מאד.

יש הסכמות ויש "הסכמות" בין יהודים לערבים בירושלים. נתחיל מה"הסכמות". שני הצדדים טוענים שהמשטרה והשר לביטחון הפנים אשמים. הימין מאשים את המשטרה באוזלת יד, בהפגנת רכות, רפיסות. למה לא נכנסים עמוק יותר לשכונות הערביות, למה לא מכסחים/מרביצים/מונעים/מסלקים. החצים האלה מופנים בעיקר כלפי מעלה, אל הממשלה. יש שמועות ואמירות ששמים מגבלות לשוטרי מג"ב. הערבים מסכימים בחפץ לב שבמשטרה אשמה, אך מהסיבות ההפוכות בדיוק – יד חזקה מדי, קשה, מעצרי שווא. עיקר התרעומת היא על מעצר ילדים, על שילדים מפחדים ללכת לבית הספר מאימת המשטרה.

עוד "הסכמה" היא הקביעה שיש חוק אחד ליהודים וחוק אחר לערבים. הערבים קובלים שהבתים שהמתנחלים רכשו בסילואן, ובכלל בלב שכונות ערביות, אינם חוקיים, שהקנייה נעשתה בדרכי רמייה, אך במתנחלים לא נוגעים בעוד שבבניה הערבית מטפלים בחומרה. היהודים מתלוננים שיהודי שהיה מפגין את רמת האלימות שנהוגה בשכונות הערביות, להלן זריקת אבנים/בקת"בים/מכל-הבא-ליד היה נעצר/מורחק מזמן, ובכלל – שערבים יכולים להסתובב ולגור בכל העיר, בעוד ליהודים יש אזורים שהם סכנה של ממש.
אבל מעניין יותר היה לשמוע את ההסכמות האמיתיות, ואת האמירות שנאמרות בטון קצת יותר נמוך מן הצעקה המזרח תיכונית המקובלת. במפתיע – גם אנשי ימין יהודים וגם ערבים, כל אחד מסיבותיו הוא, חושבים שהעירייה והמדינה צריכות להשקיע יותר בשכונות מזרח העיר, לצמצם את העוני, לשפר תשתיות – במיוחד חינוך – לתת תקווה לחיים טובים יותר, דבר שיגרום לירידה במפלס האלימות.
היה מעניין לשמוע ערבים יוצאים נגד הרשות הפלסטינית, אומרים ש"אלה סידרו את עצמם טוב מאד ברמאללה ובשכם, אבל שכחו אותנו". הם אמרו שלא באמת מעניין אותם מי יהיה הריבון, דיברו על הרצון לחיות בשכנות טובה עם היהודים, אבל לא כך. לא כשנכנסים בחשכת הליל לגור בשכונה, כשהבית נקנה ברמייה, בעסקה סיבובית דרך מתווכים לא ישרים. להבדיל, היה מרתק לראות את אריה קינג, פעיל מוכר – מקבל טלפון ממש מול עיני מערבי המעוניין למכור לו בית בשייח ג'ראח. זו תופעה מוכרת, אמר קינג. מייד אחרי שיש כניסה של מתנחלים לבתים במזרח ירושלים, מגיעים טלפונים מערבים המעוניינים למכור, לעשות כסף.
פגשנו יהודים שהעידו שהם מפחדים, ערבים שאמרו שהם מפחדים, ובעלי עסקים שהתלוננו על ירידה דרסטית בהכנסות. מה שמדהים היה שכולם הסכימו שיש אינתיפאדה, ובאותה נשימה גם הודו שזה עדיין "בקטן". עמדנו בשייח ג'ראח מול פח בוער, 5-6 נערים זורקי אבבנים וכ- 10 מג"בניקים שניסו לעשות סדר. החיים מסביב נמשכו, כמעט כסדרם. הערבים שעברו אמרו לנו שזה "בקטן", וחלקם ציינו שהם סובלים מזה לא פחות מהיהודים (אין עבודה, אין קונים יהודים, אין רכבת). היהודים בהתנחלות מעלה זיתים הסמוכה אמרו לנו שזה בקטן, שידעו ימים קשים מאלו, שהם בקלות מתגברים על זה, שהמהומה הקטנה היא לא הדבר שירתיע אותם, ובכלל. מכוניות נסעו, אנשים דיברו זה עם זה וברקע כמה מגב"ניקים וצעירים ערבים שיחקו באינתיפאדה.
מתי המשחק נגמר – כשמדברים על הר הבית. אני לא חושב שבציבור היהודי מבינים את האפקט שיש לניסיונות קיצונים יהודיים להתפלל בהר הבית (בגיבוי נלהב של חברי כנסת) על הרחוב הערבי. זה לא רק אבו מאזן והמלך חוסיין שיצאו פומבית נגד הניסיונות הללו, אלא כמעט כל ערבי שפגשנו ברחוב. "האינתיפאדה השנייה החלה כששרון עלה על הר הבית" הזהירו, "גם האינתיפאדה השלישית עלולה להתחיל שם". גם גם הגדולים שבמתונים – אלו שדיברו נגד האלימות, שאמרו במפורש שאחרי שהאינתיפאדה השניה הרסה להם 4 שנים מהחיים הם בוודאי לא רוצים שלישית, טענו שהקו האדום הוא הר הבית. "יש סטטוס קוו" אמר אחד מהם, "למה לא לשמור עליו?. ראית מוסלמים מתפללים בכותל? למה אתם צריכים להתפלל בהר הבית? בואו נשמור על הסטטוס קוו".
לפני כמה שנים טובות ישבתי לשיחה מרתקת עם בתו של אחד המנהיגים הפלסטינים הבולטים בשטחים. בחורה מרתקת, משכילה, שהתחנכה במיטב בתי הספר והאוניברסיטאות בארה"ב ובאירופה. דיברנו על הסכסוך, על פתרונות. עברנו נושא אחר נושא וגילינו שאם העניין היה בה ובי, כל ה"תהליך המדיני" היה מתקדם די בקלות. ואז הגענו להר הבית. הייתה שתיקה, ואז היא חייכה ואמרה – מצידי – תקחו אותו אתם. עזבי, אמרתי – קחו אתם. שוב הייתה שתיקה ושנינו צחקנו. צחוק מר הפעם. זה לא ילך. יותר מדי קדושה. הרבה יותר מדי.
התבקש שאשים כאן את הכתבה שעשיתי מאותו יום שוטטות על התפר, בין אינתיפאדה לשגרה, אבל נזכרתי שלפני כשנה ניסיתי בדרך קצת אחרת לומר עד כמה הקדושה העודפת הזאת מוציאה את ירושלים מדעתה. נראה לי מתאים יותר.

המשחה לחיים של יגאל סלע

אלף בריכות, 25 קילומטרים ואדם אחד שניצח בגדול את הסרטן

קיבלו סיכה מעזה

 כשמספרים על מלחמות, אוהבים בדרך כלל לספר על הגבורה. מדברים על ההוא שהסתער באומץ, על השני שזיהה את המחבל יוצא מן המנהרה או על אחד אחר, שזחל מול הסכנה לחלץ פצועים או להזעיק עזרה. מי שהיה שם, בקרב, יודע שהרגעים האלו קיימים, אבל נדירים. מהסיפורים שהתפרסמו מ"צוק איתן" ניתן היה לחשוב שמחבלים קיפצו על ימין ועל שמאל ממנהרות בניסיון לחטוף חיילים. הם אכן ניסו, ואכן חיילים לחמו שם בגבורה, אך אלו היו הרגעים יוצאי הדופן. דווקא משום שחיילי פלוגת המסלול של גדס"ר נח"ל לא ניסו ליפות את המציאות, לא ניסו לתאר סרט פעולה, הייתה בדברים שלהם עוצמה רבה. הם סיפרו על מציאות של חיילים. הם דיברו על השגרה, על המעבר מבית לבית, על שלא ראו את האויב, וכשחטפו – לא ידעו מאיפה זה מגיע.

למרות הדיבורים על שגרה, הפלוגה הזאת בהחלט לא שגרתית. חיילי סיירת שבאמצע מסלול ההכשרה הקשה והמפרך נלקחו לעזה. נלחמו, איבדו מפקד – רועי פלס ז"ל, נפצעו – ואז, אחרי שחוו את הדבר האמיתי, חזרו להכשרה, לתהליך שאמור להפוך אותם ללוחמים, רק שהם כבר היו כאלה. עכשיו, כשסיימו רשמית את המסלול, הם נושאים בגאווה את סיכת לוחם הסיירת, אבל כמו דורות רבים לפניהם, הם נושאים עמם את המלחמה.

עשרים וחמישה קילומטרים על רגל אחת

נתון ראשון: לפי מחקר שפורסם לא מזמן רק 0.3% מאוכלוסיית העולם מסוגלים לשחות 500 מטר ברצף.

נתון שני: בצליחת הכנרת, אורכו של המסלול הארוך הוא כ- 3.5 קילומטרים. המעטים שהצליחו לצלוח את הכנרת לאורכה (מכפר נחום לצמח) שוחים 22 קילומטרים.

נתון שלישי: יגאל סלע שחה 25 קילומטרים ברצף.

נתון רביעי: 25 קילומטרים זה פחות או יותר נסיעה בכביש החוף בין מחלף חבצלת למחלף גלילות.

נתון חמישי: יגאל שחה את המרחק הזה על רגל אחת.

יגאל יוצא לדרך הארוכה

לפני 15 שנים כאבה ליגאל הברך. לא הפתיע, בהתחשב בעובדה שהאיש רץ להנאתו מרתונים ורכב על אופניים למרחקים ארוכים (ממחניים, הקיבוץ שלו, עד אילת למשל). האבחנה הייתה קרע במיניסקוס. ניתחו, תיקנו, וגם לקחו ביופסיה כמו שבדרך כלל עושים בניתוחים. עד כאן הכול שגרתי. רק התוצאה של הביופסיה לא הייתה שגרתית: סרטן נדיר ואלים במיוחד בברך. ההמלצה של הרופאים הייתה לכרות את הרגל, אבל יגאל לא הסכים. הוא בחר במסלול השני – השתלת ברך. מכאן העסק הלך והסתבך. כימותרפיה קשה שכמעט הרגה אותו, הגוף דחה את הברך המלאכותית, 3-4 ניתוחים של להוציא/להכניס את השתל, אחר כך עורק ראשי ברגל שהתפוצץ (עוד ניתוח). יגאל היה על סף מוות. לבסוף הרופאים החליטו להוציא לו את הברך לחלוטין, והשתילו במקומה עצם שלקחו מהרגל הבריאה, כך שאין ליגאל שום יכולת כיפוף ברגל. הוא כאילו הולך על מטאטא. רגל עץ. אין לו גם את מרבית השרירים שלאדם בריא יש ברגל. כשיצא מבית החולים אמרו לו שהוא יצטרך תמיד להיעזר בהליכון, מקסימום מקל.

יגאל הוא מה שקוראים "טיפוס". עולה מבריטניה שהיה לקיבוצניק. איש כל כך חביב עד שנדמה שהוא יצוק מקסם אישי, אבל מאחורי החיוכים האינסופיים מסתתר רצון של ברזל. רץ למרחקים ארוכים. לא הפסיק לרגע לעבוד, גם במהלך הכימותרפיה והניתוחים, ובחתונה של הבת שלו, קצת אחרי הניתוח האחרון, כבר רקד. בלי מקל או קביים כמובן. את המסע הזה הוא לא עשה לבדו. מירי, אשתו, היא אחת מארבע המייסדות של ארגון "ארבע אמהות". נתון שכבר אומר עליה הרבה. אצל מירי אין דבר כזה משימה בלתי אפשרית או מטרה שנראית לא ריאלית. כשיגאל יצא המום ובוכה מהרופא שבישר לו שהוא חולה סרטן, מירי תפסה אותו ביד, ניערה אותו, ואמרה לו: "אני מוציאה את החיילים מלבנון, אני אוציא אותך מהמחלה הזאת". אגב, בבית הם לא התייחסו אל הסרטן כאל "מחלה". מקסימום שפעת.

יגאל "נקי" כבר 13 שנה, והחליט לציין את חגיגות בר המצווה להולדתו מחדש בדרך ייחודית. אצל יגאל ל"ייחודי" יש משמעות אחת –  עד הקצה. אחרי שהחלים הוא החל לשחות. היה שוחה 100 בריכות שזה הרבה בכל קנה מידה – 2.5 ק"מ, במיוחד לאדם שרגל אחת "נשרכת" אחריו וגורמת לו לאיבוד שיווי המשקל במים, ולכן צריך להשקיע הרבה יותר מאמץ בכל תנועת חתירה ("מי שאוהב כמוני לאכול חייב להוציא אנרגיה" אמר לי). בכל אופן, יגאל החליט שהוא הולך לשחות 1,000 בריכות ברצף. 25 ק"מ. מעטים על פני הגלובוס האנשים הבריאים שמסוגלים לזה. מירי אמרה לו שהוא מטורף, הילדים אמרו שהוא מטורף, הנכדים צייצו מטורף וגם פרופ' קובי ביקלס אמר לו שהוא מטורף. ביקלס הוא האיש שיגאל חייב לו את חייו. בשבת בבוקר לפני 13 שנה, כשצלצל הטלפון בביתו של ביקלס והרופא התורן מביה"ח אמר לו שהרגל של יגאל נפוחה והוא זועק מכאבים, פרופ' ביקלס הבין מייד שהעורק הראשי ברגל נקרע. הוא צעק לשפופרת להטיס את יגאל לחדר ניתוח, עלה על האופנוע והגיע תוך 5 דקות. נסע 200 קמ"ש כל הדרך. בקיצור, בהתחלה פרופ' ביקלס אמר "מטורף", אבל בתור מרתוניסט וטריאתלט, חשב פעמיים – והכיר בין יגאל ונעמי.

נעמי ויינשטוק היא מאמנת, אבל ההגדרה הקצרה הזו עושה לה עוול. היא מגשימת חלומות. עובדת כמאמנת ריצה ושחיה עם אנשים עם מוגבלויות וצרכים מיוחדים, ומצליחה להוציא את המירב והמיטב מכל אחד ואחת מהם. את יגאל היא פשוט לימדה לשחות מחדש. התאימה לו סגנון והכינה אותו למאמץ הכביר של 25 קילומטרים ברציפות במים. מדובר בהכנה גופנית מדוקדקת – אימונים, ארוחות ומנוחות, אבל בעיקר הכנה מנטאלית – איך שוחים הלוך-ושוב, הלוך ושוב, תנועה ועוד אחת ושוב בעיטה בקיר בתוך אותו נוף חדגוני של מסלול בן 25 מטרים. לא מובן מאליו. יגאל טוען, שלא משנה מה אורך המשחה – ה-1/4 השני הוא הקשה. "שוחים 400 בריכות, קשה בין 100-200, שוחים 600 אז קשה בין 150 ל- 300". אני חושב שהוא לא הפנים שיש אנשים שקשה להם רק מלחשוב על המרחקים הללו.

מראיינים את נעמי ויגאל לפני המשחה הגדול – עם הצלם דני גרשון

יגאל הצליח. שחה את כל 1,000 הבריכות שהציב לעצמו, ואפילו עשה את זה בשעה פחות מהמתוכנן – 11 שעות במקום 12 של ניצחון הגוף ובעיקר הרוח. אי אפשר לתאר במילים את אותו יום בקאנטרי קלאב בכפר סבא, צריך לראות. יגאל הפך את המשחה לאירוע התרמה לקניית מיקרוסקופ חדשני לגילוי סרטן למחלקה באיכילוב שהצילה את חייו. אנשים התבקשו לתרום לא רק כסף, אלא גם בריכות – לשחות לצידו (לא באותו מסלול, כיוון שקשה לו לשמור על שיווי משקל במים), וכך יום שהתחיל עם כניסה למים בשקט ובצנעה ב 06:30 בבוקר, הפך בהדרגה להפנינג מרהיב. עשרות באו לעודד אותו, בהם גם שגריר אוסטרליה שנמצא עם יגאל בקשרי עבודה, וספורטאים כירדן ג'רבי וערן גרומי.

עוד תנועה, ועוד חתירה – בדרך ל- 25 קילומטרים

יגאל טוען שהוא שחה כדי להראות ש"יצא מזה", אבל גם ובעיקר כדי להעניק השראה לחולי סרטן אחרים. להוכיח שהמחלה היא לא סוף פסוק ושספורט הוא חלק מהשיקום ולא משנה עד כמה את מוגבל. עד כמה האיש הזה מסוגל לסחוף אחריו? אני יכול להעיד באופן אישי. אני שוחה כבר שנים. לא מת על זה. בהגיון הפרטי שלי שווה להשקיע אנרגיה ולרוץ או לשחות אחרי מישהו רק אם כדור מעורב בעניין, אבל שיקולים של זמן, נגישות והחלמה מניתוח ברך גרמו לי לוותר על כדורסל/כדורגל ולשחות כדרך לשמור על הכושר. אבל מה – לא הייתי מסוגל לשחות יותר מקילומטר בכל פעם. הייתי מתעייף בעיקר בראש. זה השתנה. לאחרונה צלחתי את הכנרת. הרבה בזכות יגאל. לא חשבתי "אה, אם אחד שמבוגר ממני ביותר מ- 20 שנה ובלי רגל יכול אז גם אני יכול" – אלא שיש בנחישות, ההתמדה וכוח רצון של יגאל משהו מדבק. השראה. כשרואים את יגאל בבריכה מבינים שגם אם בפועל הוא שוחה הלוך-חזור, הלוך חזור, במקרה שלו – מדובר בחתירה מתמדת קדימה.

הכתבה תשודר ביום שישי הקרוב ב- 20:00 ביומן, ערוץ 1.