לא מפסיקים לרגע

הופכים אבן, ואז עוד אבן, ועוד אחת, ועוד סלע, והטרקטור מפלס דרך בין עוד כמה סלעים, ואז הופכים גם אותם, ומחפשים מתחת, מסננים את החול. ושוב בודקים, בתקווה למצוא שריד, שזו מילה מכובסת לעצם או טבעת או כל פריט אחר שיאפשר לקשור את הנעדר למקום, ובעיקר מקווים למצוא שריד שאפשר להפיק ממנו DNA כדי להשיג זיהוי וודאי. ובינתיים מלמעלה השמש קופחת, והרוח נושבת, וממול צבא לבנון ויוניפי"ל צופים, ולפעמים עובר גם איזה מרצדס שהחבר'ה חושדים שהוא של חזבאללה, והם, על הגבעה, ממשיכים ללא הפסקה. עוד אבן, ועוד אחת, ושוב בודקים, ושוב מנפים את החול. כדי להרים את הסלעים הללו צריך יותר מכוח פיסי – צריך רצון ונחישות ובעיקר הרבה אופטימיות ותקווה.
למדינת ישראל יש עדיין 97 חללים שמקום קבורתם לא נודע ממלחמת העצמאות. יהושוע חבר היה ה- 98. אחד ירד מהמרשימה. עוד אחד ירד מהרשימה. בחמש השנים האחרונות אותרו 24 נעדרים ממלחמה זו. שילוב של הנחישות של אנשי היחידה לאיתור נעדרים והתקדמות הטכנולוגיה – בדיקות DNA שמאפשרות זיהוי של שרידים שעד לפני 10-15 שנים לא ניתן היה לזהות.
יהושוע נהרג יום לפני כיבוש רמלה, כשהפלוגה שלו עלתה על מארב. ניסו לחלץ אותו אבל לא הצליחו. כשחזרו אחרי הקרב, הוא כבר לא היה שם. יום אחר כך רמלה נכבשה. מתברר שמישהו מצא את גופתו, זיהה שמדובר בחייל ישראלי ושלח אותה לבית חולים בתל אביב. שם ידעו שמדובר בחייל, אך לא ידעו מיהו, לכן קברו אותו כאלמוני. כך, בגלל הבלבול ששורר במלחמה, למשפחתו לא היה קבר. הוריו מתו ורוב אחיו כבר אינם, ילדים לא היו לא – ועדיין, למשפחתו, כלומר בני אחיו היה חשוב שיהיה לו קבר. השוואת DNA שנלקח מהשרידים בקבר האלמוני לדגימת דם שנלקחה מאלי – בן אחותו של יהושוע, הוכיחה שאכן מדובר בו. התהליך הפשוט הזה לוקח שנים – עניין של בירוקרטיה – לא פשוט לפתוח קבר במדינת ישראל, וטכנולוגיה – בדיקות DNA כאלה אורכות זמן רב, אבל בסופו של דבר – יש קבר.
על הגבעה במלכיה לא מצאו דבר אחרי מבצע חיפושים בן שבוע. שבוע שלם בשמש שבו לא השאירו אבן אחת במקומה, ועדיין – כלום. שנה הבאה ימשיכו. תקווה ואופטימיות, כבר אמרנו. נחזור ל- 48: בקרב הראשון במקום, הפלמ"ח ניסה לכבוש את מלכיה, ונכשל. בקרב השני הצליחו בתרגיל מבריק – הגיעו בלילה מצפון, דרך לבנון באורות דלוקים. הלבנונים חשבו שמדובר בשיירה שלהם, והפלמ"ח הפתיע אותם. את מקום הפלמ"ח תפסו אנשי חטיבת עודד ואותם תקפו כוחות של צבא ההצלה של קאוקג'י בשילוב צבא לבנון. לא היה להם סיכוי. אחרי שהכוח נסוג, נספרו 9 נעדרים. מייד אחרי המלחמה איתרו שניים מהם, וב- 1951 נעדר נוסף. מאז ממשיכים לחפש, וזו בדיוק הנקודה.
זהו אחד האתוסים שנותרו בחברה הישראלית. לא משאירים בשטח, עושים את המקסימום כדי להביא לקבר ישראל. גם בימים של קיצוצים ושאלות לגבי תקציב הביטחון ו"לאן עולה הכסף" איש לא העלה תהיות לגבי נחיצותו של מבצע חיפושים כזה – שעולה לא מעט. שבוע על הגבעה, הרבה אנשי מילואים. אבל מדובר ביותר מכסף – כדי להבין, צריך לשמוע את א', איש קהילת המודיעין שפעל בבירות במלחמת הלבנון הראשונה. מייסד יחידת אית"ן דאז, שלמה בן אלקנה, פנה אליו בבקשת סיוע – לחפש את הלבנונים שהשתתפו בקרב מלכיה. מדובר בשיא המלחמה, משימות לכוחות המודיעין היו אז יותר מכוח האדם בשטח – א' עבד אז לפי עדותו "23 שעות ביממה", רץ מפינה לפינה בבירות בכיסוי תוך סיכון חייו, ועדיין – לפניה הזאת הוא נענה. א', גם מעולם לא הסכים להתראיין על עבודתו מעבר לקווי האויב. הפעם הסכים. בגלל הנושא.
אני אישית לא מתחבר לצורך בקבר. אדם מת כבר לא יחזור, אבל את החיפוש הזה, שלעיתים מייאש עד אימה, אני מבין. הוא ביטוי לסולידריות שנותרה בחברה הישראלית. הוא קשור בקשר ישיר לעובדה שאנו מוכנים לשחרר מחבלים תמורת חיילים לכך שכשחייל בודד נהרג – אלפים מגיעים להלוויתו. סולידריות. קצת עצוב, שיש פחות ממנה, שאלה הרגעים שמוצאים אותה.

אלפי גוונים של אפור

"שלושה פלסטינים נפצעו, אחד מהם באורח בינוני ושוטר מג"ב נפצע באורח קל במהלך הפרות סדר בשכונת שועפט. צעירים פלסטינים יידו אבנים ובקבוקי תבערה לעבר כוח משמר הגבול בשועפט. הכוח הגיב בירי אמצעים לפיזור הפגנות…." – את הידיעה הזאת (הדמיונית אך מציאותית) ורבות כמוה שומעים בתדירות גבוהה במהדורות החדשות בשבועות האחרונים. לעומת זאת הידיעה הבאה מעולם לא תופיע בחדשות: "כמה צעירים השליכו אבנים לעבר קבר רחל בפאתי בית לחם. לוחמי מג"ב החלו בכניסה לשטחי הרשות הפלסטינית, אולם נכבדי הכפר, בתאום עם הצבא, מנעו מן הצעירים להמשיך ולזרוק אבנים. כוח מג"ב הפגין איפוק ונסוג, והאירוע הסתיים בשקט וללא נפגעים". עכשיו השאלה אלו אירועים מתרחשים בתדירות גבוהה יותר?

רק לפני שבועיים הייתי באזור שייח ג'ראח. כ- 15 נערים פלסטינים יידו אבנים והבעירו פח. מולם עמדו כ- 10 לוחמי מג"ב. פעם אלו רודפים, פעם אלו משליכים. מסביב – עסקים כמעט כרגיל. הערבים נוסעים ברחוב ואומרים לי על האירוע" זה קטן, רק כמה ילדים". המתנחלים שגרים לא רחוק אומרים "זה קטן, רק כמה ילדים". מכוניות נוסעות, אנשים ממשיכים בקניות. כמעט שגרה, או שאולי זו השגרה. ובכלל מהי שגרה באזורים האלה? ככתב, זו דילמה קבועה באירועים כאלה. על מה לדווח – על זריקות האבנים, הבערת הפח, המרדף, ירי גז מדמיע – הלא מדובר באירוע בלתי שגרתי בעליל. מאידך. החיים לא נעצרו, כמעט כולם מסביב לאותה מהומה המשיכו בשלהם, אפילו עברו דרכה לפעמים. זו החמרה במצב?

אז יש אינתיפאדה או אין אינתיפאדה? עליית מדרגה באלימות בשטחים בכלל ובאזור ירושלים בכלל יש, אין ספק, בוודאי לאחר שבוע שבו נהרגו שני אזרחים ישראלים בפיגועי טרור בת"א ובגוש עציון, אבל התשובה , כך מתברר אינה צבועה בשחור לבן. סנ"צ אורי ביטון, מפקד גדוד מג"ב המופקד על הצד הדרומי של עוטף ירושלים, הגדיר זאת כעליית מדרגה, אבל רוב האירועים, הוא אומר, אינם חורגים מן השגרה – רק ההיקפים. השגרה של ביטון ולוחמיו מורכבת מאירועים כמעט כולם צפויים ומתוזמנים. תלמידים מסיימים ללמוד במחנה פליטים בשעה 1500, וב- 15:15 יש זריקות אבנים קבועות על עמדה X. ליד אבו- דיס בימי שישי אחרי התפילה יעופו אבנים באותו מקום ובאותה שעה ויש עוד עשרות דוגמאות. מה השתנה בשבועיים-שלושה האחרונים? ההיקפים. אם השגרה היא 10-15 צעירים, אז לאחרונה מדובר ביותר אנשים, עם מסיתים, זיקוקים ובקבוקי תבערה, ועדיין – לדבריו, מדובר בשגרה. שוב אותה מילה – שגרה.

בני אדם אוהבים להבין את העולם סביבם בשחור ולבן, עם הגדרות ברורות. יום בשטח עם לוחמי מג"ב מוכיח עד כמה המציאות צבועה באלפי גוונים של אפור.

להקיא

הקול הכי שפוי בברדק שהיה אתמול בדרבי הטלוויזיוני היה של אייל ברקוביץ. אפשר להתפלסף שעות על איך הגענו למצב שברקו הוא הקול השפוי ומה זה אומר על הכדורגל הישראלי, אבל בשורה התחתונה – ברקוביץ, מתוקף תפקידו כמנג'ר, היה זה שדחף להפסקת המשחק למרות שהמשטרה אישרה להמשיך אותו, ואמר שבג'ונגל הזה אי אפשר לשחק כדורגל. מי שהתחיל את הג'ונגל היו האוהדים של הקבוצה שלו – הפועל תל אביב, אבל זה לא הפריע, ובצדק, לברקוביץ לצאת נגד כל מה שקרה במגרש. אם נסתכל על התמונה הרחבה יותר – מה שהיה היה. עכשיו, אפשר לראות במהומה בדרבי הזדמנות מצוינת. הזדמנות נהדרת לקבוצות בישראל לעשות מה שהיו צריכות לעשות כבר לפני שנים רבות – לצאת נגד האוהדים שלהן עצמן!!!!

היכן שהוא במהלך ההתפתחות האבולוציונית של הספורט בישראל (ואגב אבולוציה – כן, דרווין צדק כפי שאפשר היה לראות בשידור) נוצרה הכמעט אקסיומה שהקבוצה צריכה לעמוד מאחורי האוהדים שלה. אוהדים מרביצים, מקללים, הורסים מתקנים – והמקסימום ששומעים מהקבוצה הוא גינוי רפה, שבדרך כלל מתלווה אליו "אבל" כלשהו ומשפט הבנה למניעי האוהד. כבר עכשיו אנחנו שומעים מהפועל שמדברים על כך שזהבי התגרה, ובמכבי בכלל אחד מבכירי הקבוצה (אובארוב) הוא ש"הזמין" את האוהדים לפרוץ למגרש. שנה שעברה למשל – אוהד של הפועל ת"א בכדורסל התגרה בסופו שהתנפל עליו. את סופו היה צריך להרחיק להרבה זמן מהמגרשים על ההתנהגות שלו (אגב – כמו שאת זהבי צריך להרחיק – לא חלילה בגלל שהתגונן מהאוהד, אלא בגלל שהלהיט את היצרים אחרי שקיבל את האדום. קיבלת אדום – רד מהמגרש ותשתוק). כאמור, את סופו היה צריך להרחיק, אבל הפועל תל אביב הייתה צריכה בעצמה להרחיק ממשחקיה את האוהד. מה קרה בפועל – דבר לא נעשה נגדו, אלא ההפך – גיבוי מוחלט והבנה. אגב, ממש באותה תקופה התפרץ אוהד במשחק כדורגל בספרד למגרש והתגרה בשחקן הקבוצה היריבה. הקבוצה של האוהד פנתה למשטרה בבקשה לאסור עליו את הכניסה למגרשים למשך שנתיים. בלי להתבכיין – פשוט התנערו ממנו. לקחו אחריות.

למה אצלנו זה לא קורה? קודם כל שכונתיות – הקבוצה היא ה"חבר'ה", ואחד מהאוהד הוא אחד מהחבר'ה, וזה נוגד את הגנום הישראלי להתנער מהחבר'ה. זה שקול לבגידה. הסיבה השניה היא פחד – לקבוצות האוהדים העברייניות האלה יש כוח, השפעה ולעיתים קשרים בהנהלת המועדון. זה נשמע פומפוזי – קשרים, השפעה, אפשר לחשוב שמדובר בתאגיד מתוחכם סטייל מיקרוסופט – אבל זה קשור לסעיף הראשון – הם מהחבר'ה, מהשכונה, או במילים פשוטות – ההנהלה והאוהדים מעורבבים זה בזה, וההנהלה מפחדים שהאוהדים "יתהפכו" עליהם ולא יתמכו בקבוצה במקרה הטוב או יעשו מהפכה במקרה הרע. הסיבה השלישית היא שאהדת קבוצה בישראל מוגדרת בעיקר על ידי השנאה לאחר. אתה שונא מכבי? סימן שאתה הפועל. שונא הפועל? אתה אוהד בית"ר. אם זה המצב – איך אפשר להתנער ממי שעשה את המעשה שהכי מאפיין את קבוצת האוהדים – הדגים את השנאה שלו.

מתי קבוצות בישראל נוקטות צעדים אופרטייבים נגד האוהדים שלהם? כאשר הם פוגעים בבית. הפועל חיפה הרחיקו אותו ופנו למשטרה. אלונה ברקת עשתה קולות של עזיבה כאשר הייתה אלימות אוהדים כלפי שחקני הקבוצה, מכבי ת"א תבעה אוהדים שגרמו לה נזק כספי – אבל חסר הקול הבוטה, הברור והנחרץ בלי "אבל" ובלי הנחות שאומר: האוהד הזה פגע בשחקן/אוהד קבוצה יריבה. אנחנו לא רוצים אותו במועדון, לא רוצים אותו במגרשים.

אצלנו תמיד מחפשים להטיל את האחריות על מישהו אחר. גם במקרה הזה לא חסר על מי – על המשטרה, על בתי המשפט, על האבטחה, על המינהלת, על ההתאחדות לכדורגל. הקבוצות הן בוודאי לא האחראיות להתנהגות של כל אוהד מטומטם, אבל את מה שהיה כבר אי אפשר לשנות – הדרבי הזה הוא לא אדום ולא צהוב אלא שחור. עכשיו צריך לנצל את המומנטום – לקפוץ על ההזדמנות – להקיא את האוהדים שעשו את זה. הייתי רוצה לשמוע את אייל ברקוביץ וג'ורדי קרויף פונים למשטרה ומבקשים להרחיק לפחות לשלוש שנים את האוהדים שלהם, לא של הקבוצה היריבה, שנכנסו למגרש. קודם כל לנקות את הבית. הסבתות אומרות לילדים חולים שאחרי שמקיאים מרגישים יותר טוב. לפעמים צריך תרופת סבתא.