אלפי גוונים של אפור

"שלושה פלסטינים נפצעו, אחד מהם באורח בינוני ושוטר מג"ב נפצע באורח קל במהלך הפרות סדר בשכונת שועפט. צעירים פלסטינים יידו אבנים ובקבוקי תבערה לעבר כוח משמר הגבול בשועפט. הכוח הגיב בירי אמצעים לפיזור הפגנות…." – את הידיעה הזאת (הדמיונית אך מציאותית) ורבות כמוה שומעים בתדירות גבוהה במהדורות החדשות בשבועות האחרונים. לעומת זאת הידיעה הבאה מעולם לא תופיע בחדשות: "כמה צעירים השליכו אבנים לעבר קבר רחל בפאתי בית לחם. לוחמי מג"ב החלו בכניסה לשטחי הרשות הפלסטינית, אולם נכבדי הכפר, בתאום עם הצבא, מנעו מן הצעירים להמשיך ולזרוק אבנים. כוח מג"ב הפגין איפוק ונסוג, והאירוע הסתיים בשקט וללא נפגעים". עכשיו השאלה אלו אירועים מתרחשים בתדירות גבוהה יותר?

רק לפני שבועיים הייתי באזור שייח ג'ראח. כ- 15 נערים פלסטינים יידו אבנים והבעירו פח. מולם עמדו כ- 10 לוחמי מג"ב. פעם אלו רודפים, פעם אלו משליכים. מסביב – עסקים כמעט כרגיל. הערבים נוסעים ברחוב ואומרים לי על האירוע" זה קטן, רק כמה ילדים". המתנחלים שגרים לא רחוק אומרים "זה קטן, רק כמה ילדים". מכוניות נוסעות, אנשים ממשיכים בקניות. כמעט שגרה, או שאולי זו השגרה. ובכלל מהי שגרה באזורים האלה? ככתב, זו דילמה קבועה באירועים כאלה. על מה לדווח – על זריקות האבנים, הבערת הפח, המרדף, ירי גז מדמיע – הלא מדובר באירוע בלתי שגרתי בעליל. מאידך. החיים לא נעצרו, כמעט כולם מסביב לאותה מהומה המשיכו בשלהם, אפילו עברו דרכה לפעמים. זו החמרה במצב?

אז יש אינתיפאדה או אין אינתיפאדה? עליית מדרגה באלימות בשטחים בכלל ובאזור ירושלים בכלל יש, אין ספק, בוודאי לאחר שבוע שבו נהרגו שני אזרחים ישראלים בפיגועי טרור בת"א ובגוש עציון, אבל התשובה , כך מתברר אינה צבועה בשחור לבן. סנ"צ אורי ביטון, מפקד גדוד מג"ב המופקד על הצד הדרומי של עוטף ירושלים, הגדיר זאת כעליית מדרגה, אבל רוב האירועים, הוא אומר, אינם חורגים מן השגרה – רק ההיקפים. השגרה של ביטון ולוחמיו מורכבת מאירועים כמעט כולם צפויים ומתוזמנים. תלמידים מסיימים ללמוד במחנה פליטים בשעה 1500, וב- 15:15 יש זריקות אבנים קבועות על עמדה X. ליד אבו- דיס בימי שישי אחרי התפילה יעופו אבנים באותו מקום ובאותה שעה ויש עוד עשרות דוגמאות. מה השתנה בשבועיים-שלושה האחרונים? ההיקפים. אם השגרה היא 10-15 צעירים, אז לאחרונה מדובר ביותר אנשים, עם מסיתים, זיקוקים ובקבוקי תבערה, ועדיין – לדבריו, מדובר בשגרה. שוב אותה מילה – שגרה.

בני אדם אוהבים להבין את העולם סביבם בשחור ולבן, עם הגדרות ברורות. יום בשטח עם לוחמי מג"ב מוכיח עד כמה המציאות צבועה באלפי גוונים של אפור.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s