לא מפסיקים לרגע

הופכים אבן, ואז עוד אבן, ועוד אחת, ועוד סלע, והטרקטור מפלס דרך בין עוד כמה סלעים, ואז הופכים גם אותם, ומחפשים מתחת, מסננים את החול. ושוב בודקים, בתקווה למצוא שריד, שזו מילה מכובסת לעצם או טבעת או כל פריט אחר שיאפשר לקשור את הנעדר למקום, ובעיקר מקווים למצוא שריד שאפשר להפיק ממנו DNA כדי להשיג זיהוי וודאי. ובינתיים מלמעלה השמש קופחת, והרוח נושבת, וממול צבא לבנון ויוניפי"ל צופים, ולפעמים עובר גם איזה מרצדס שהחבר'ה חושדים שהוא של חזבאללה, והם, על הגבעה, ממשיכים ללא הפסקה. עוד אבן, ועוד אחת, ושוב בודקים, ושוב מנפים את החול. כדי להרים את הסלעים הללו צריך יותר מכוח פיסי – צריך רצון ונחישות ובעיקר הרבה אופטימיות ותקווה.
למדינת ישראל יש עדיין 97 חללים שמקום קבורתם לא נודע ממלחמת העצמאות. יהושוע חבר היה ה- 98. אחד ירד מהמרשימה. עוד אחד ירד מהרשימה. בחמש השנים האחרונות אותרו 24 נעדרים ממלחמה זו. שילוב של הנחישות של אנשי היחידה לאיתור נעדרים והתקדמות הטכנולוגיה – בדיקות DNA שמאפשרות זיהוי של שרידים שעד לפני 10-15 שנים לא ניתן היה לזהות.
יהושוע נהרג יום לפני כיבוש רמלה, כשהפלוגה שלו עלתה על מארב. ניסו לחלץ אותו אבל לא הצליחו. כשחזרו אחרי הקרב, הוא כבר לא היה שם. יום אחר כך רמלה נכבשה. מתברר שמישהו מצא את גופתו, זיהה שמדובר בחייל ישראלי ושלח אותה לבית חולים בתל אביב. שם ידעו שמדובר בחייל, אך לא ידעו מיהו, לכן קברו אותו כאלמוני. כך, בגלל הבלבול ששורר במלחמה, למשפחתו לא היה קבר. הוריו מתו ורוב אחיו כבר אינם, ילדים לא היו לא – ועדיין, למשפחתו, כלומר בני אחיו היה חשוב שיהיה לו קבר. השוואת DNA שנלקח מהשרידים בקבר האלמוני לדגימת דם שנלקחה מאלי – בן אחותו של יהושוע, הוכיחה שאכן מדובר בו. התהליך הפשוט הזה לוקח שנים – עניין של בירוקרטיה – לא פשוט לפתוח קבר במדינת ישראל, וטכנולוגיה – בדיקות DNA כאלה אורכות זמן רב, אבל בסופו של דבר – יש קבר.
על הגבעה במלכיה לא מצאו דבר אחרי מבצע חיפושים בן שבוע. שבוע שלם בשמש שבו לא השאירו אבן אחת במקומה, ועדיין – כלום. שנה הבאה ימשיכו. תקווה ואופטימיות, כבר אמרנו. נחזור ל- 48: בקרב הראשון במקום, הפלמ"ח ניסה לכבוש את מלכיה, ונכשל. בקרב השני הצליחו בתרגיל מבריק – הגיעו בלילה מצפון, דרך לבנון באורות דלוקים. הלבנונים חשבו שמדובר בשיירה שלהם, והפלמ"ח הפתיע אותם. את מקום הפלמ"ח תפסו אנשי חטיבת עודד ואותם תקפו כוחות של צבא ההצלה של קאוקג'י בשילוב צבא לבנון. לא היה להם סיכוי. אחרי שהכוח נסוג, נספרו 9 נעדרים. מייד אחרי המלחמה איתרו שניים מהם, וב- 1951 נעדר נוסף. מאז ממשיכים לחפש, וזו בדיוק הנקודה.
זהו אחד האתוסים שנותרו בחברה הישראלית. לא משאירים בשטח, עושים את המקסימום כדי להביא לקבר ישראל. גם בימים של קיצוצים ושאלות לגבי תקציב הביטחון ו"לאן עולה הכסף" איש לא העלה תהיות לגבי נחיצותו של מבצע חיפושים כזה – שעולה לא מעט. שבוע על הגבעה, הרבה אנשי מילואים. אבל מדובר ביותר מכסף – כדי להבין, צריך לשמוע את א', איש קהילת המודיעין שפעל בבירות במלחמת הלבנון הראשונה. מייסד יחידת אית"ן דאז, שלמה בן אלקנה, פנה אליו בבקשת סיוע – לחפש את הלבנונים שהשתתפו בקרב מלכיה. מדובר בשיא המלחמה, משימות לכוחות המודיעין היו אז יותר מכוח האדם בשטח – א' עבד אז לפי עדותו "23 שעות ביממה", רץ מפינה לפינה בבירות בכיסוי תוך סיכון חייו, ועדיין – לפניה הזאת הוא נענה. א', גם מעולם לא הסכים להתראיין על עבודתו מעבר לקווי האויב. הפעם הסכים. בגלל הנושא.
אני אישית לא מתחבר לצורך בקבר. אדם מת כבר לא יחזור, אבל את החיפוש הזה, שלעיתים מייאש עד אימה, אני מבין. הוא ביטוי לסולידריות שנותרה בחברה הישראלית. הוא קשור בקשר ישיר לעובדה שאנו מוכנים לשחרר מחבלים תמורת חיילים לכך שכשחייל בודד נהרג – אלפים מגיעים להלוויתו. סולידריות. קצת עצוב, שיש פחות ממנה, שאלה הרגעים שמוצאים אותה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s