אויבת האומה

בכל בית יש אחת כזאת. מנורה, שחורגת בהרבה מהתפקיד שלו יועדה – להאיר את הסביבה. היא לא סתם מנורה – היא אויבת האומה.

אצלנו זו המנורה בכניסה לבית. לא יודע מה עבר לנו בראש כשקנינו אותה. בטח חשבנו שהיא יפה, או מאירה היטב, סתם לא עולה יותר מדי או כל התשובות נכונות. היא באמת נראית לא רע, וגם פונקציונלית – עושה את העבודה, נותנת אור. אבל לא הבנו שהכנסנו הביתה יצור ערמומי ובוגדני. טיפוסים כמוה מחכים בשקט בשקט עד לרגע שהם נותנים את המכה, ואז – אתה חוטף בגדול. בום. היא נשרפת. עכשיו לך תחליף נורה במנורה הזאת. עדיף כבר לרוץ מרתון.

הנורה נשרפה כבר לפני 10 ימים. מאז, חושך מוחלט בכניסה לבית. בהתחלה התעלמתי, אולי זה יעבור לבד, ואני הלא מכיר את הדרך לא רע. אבל כששאר בני הבית התחילו לרמוז לי שכדאי להוסיף כיתוב בברייל על השלט עם שם המשפחה, דיברו במקרה לידי על כמה מחשיך מוקדם ושקשה למצוא את הדרך הביתה, או סתם האשימו אותי ב"פנס" של הילד שנפל על האופניים, הבנתי שאין ברירה. רגע האמת הגיע.

נשמע פשוט. להחליף נורה. מבריגים החוצה את הישנה, מבריגים פנימה חדשה, וזהו. בכל מנורה אחרת אכן מדובר בעסק שלא דורש דוקטורט בפיסיקה. אבל אצל הנבלה הזאת, כל צעד מסובך. כדי להגיע לנורה צריך לפתוח ארבעה ברגים. אלא שהברגים הנ"ל ממוקמים ב"אחורה". צמוד לקיר. מאד צמוד לקיר. לא מדובר בברגים רגילים, שמסתפקים במברגים סטנדרטים שנמצאים בכל בית. לא, המפונקת דורשת מפתח L. קניתי מפתח L. צרור שלם, באופן לא מפתיע, זה בא רק בצרורות, אלא שאני משתמש רק באחד מהחמשה עשר – זה שמתאים למנורה. הבעיה, שהגאון שתכנן את יצירת המופת, שם ברגים, אבל לא השאיר מספיק מקום בין המנורה לקיר להכניס את המברג. כנראה על הנייר זה נראה לו יפה, הוא רק שכח שמומלץ שכל העסק יהיה מחובר לקיר, או שהוא לא הבין עד הסוף את הקטע הזה, שנורות נשרפות. לא היה בשיעורי חשמל.

בנוסף לכל הצרות, כמה שנים אחרי שהתקנו את המנורה, גילינו שדי מבאס לעמוד בגשם ולנסות לפתוח את הבית, במיוחד עם סלים ביד. אז התקנו גגון. שילוב קטלני. הגגון די קרוב למנורה. קרוב מדי. עכשיו צריך לעמוד עם ראש תקוע בגגון, ולנסות לפתוח ארבעה ברגים שאין לך כל אפשרות להכניס את המברג ברווח בינם ובין הקיר.

אז איך מחליפים נורה? מהרגע שהיצור הערמומי שורף את עצמו בכוונה, אני רץ לחנות ומתחנן שיתנו לי את הדגם הכי משוכלל, הכי חסכוני, והכי מאריך חיים של נורות שפותח לאחרונה. אלו שישרדו את הפצצה יחד עם הג'וקים. אחר כך, צריך למצוא את הרגע המכונן שבו אני מגיע מוקדם מספיק הביתה, כי חייבים אור. הצרור של המפתח L והסולם זרוקים במחסן. במחסן אין אור, ואם את הסולם עוד מוצאים בקלות, מי זוכר קיבינימט איפה המפתח L המזורגג. הרי השתמשתי בו פעם אחרונה כשהנורה נשרפה…. אחרי שמוצאים את המפתח המקולל, חייבים אור יום כדי לראות משהו בכל התהליך הארור, ובארבע וחצי כבר חושך. למה הנורה הזאת אף פעם לא נשרפת בקיץ???? כך אני מוצא את עצמי במירוץ נגד הזמן על הסולם, דופק את הראש בגגון, מחפש בקצות אצבעותיי את הברגים הנסתרים (יש פצצות שפשוט יותר לפרק), וכשהרגע המכונן הזה קורה – מנסה לדחוף את המפתח L ולסובב אותו, ובמקביל – לשמור את האצבעות שלמות. חוויה. להרכיב זה אותו הדבר רק הפוך.

זהו. יש אור. אפשר למצוא את הדלת, הילד כבר לא יפול על האופניים, והילדים של השכנים לא יפחדו לבוא. במבט שני, המנורה באמת יפה. מישהו רוצה לדעת איפה קנינו אותה?

מועמד הליכוד: חתול עם סטיקר

בכדורגל אומרים שאוהדים אמיתיים נמדדים כשהקבוצה במשבר, לא כשהיא לוקחת אליפות. פוליטיקה היא לא כדורגל, ואני לא בטוח שאפשר להגדיר את המצב של הליכוד כ"משבר", ועדיין – זו מפלגת השלטון כבר שש שנים, והחיצים מופנים אליה. מה שמעניין הוא שגם אנשי הליכוד, אזרחים שטרחו והתפקדו למפלגה, מלאים טענות כרימון. אחד על המצב הביטחוני, שני על המדיני ובעיקר – על יוקר המחיה. אבל, כמו באוהדי כדורגל, איש לא שוקל לנטוש, לשים פתק אחר.
מה שהדהים אותי בשבוע האחרון עוד יותר היה לשמוע את אנשי הליכוד מדברים על ראש מפלגתם, ראש הממשלה בנימין נתניהו. הדיסוננס בהתגלמותו – מצד אחד, מלאים טענות כרימון, אפילו מקללים כשהמצלמה רחוקה (וגם כשהיא קרובה יותר), טוענים שעשה כל טעות אפשרית ובשיחה שקטה מודים שכבר שנים ארוכות לא הייתה אי שביעות רצון כזאת מנתניהו, שהוא בודד בליכוד. ואז, באותה נשימה, ממשיכים לטעון שהוא מנהיג, שאין אלטרנטיבה, שהוא היחיד שיביא את הניצחון ושהם מאחוריו.
ביום רביעי הקרוב פריימריס בליכוד. לקראת בחירות מפלגות בדרך כלל מחפשות את ה"כוכבים" שינחתו מבחוץ – גנרלים, אנשי אקדמיה, עיתונאים – "לרענן את הרשימה" אוהבים לקרוא לתופעה. כוכבים אורחים המגיעים מבחוץ ולכן נתפסים כנקיים יותר ומעוררי תקוות ל"פוליטיקה אחרת", והגעתם מעידה על שינוי והתחדשות. בפריימריס הקרובים בליכוד אין כאלה, גם כי הבחירות נחתו על כולנו בהפתעה, גם כי אחרי 6 שנים בשלטון צפוף בצמרת. זו יכולה להיות הזדמנות דווקא למספר צעירים, כי כאמור אנשים מחפשים את השינוי והרענון. זה גם נראה טוב בתשדירי התעמולה. הצטרפתי לשלושה צעירים כאלה, והאמת – היה מרתק.
יום רביעי. יהיה שמייח. כרגיל.
ואגב, כדי להבין את הכותרת – צריך לראות עד הסוף.

ספרדי כפול

הרב עובדיה יוסף ישחק תפקיד במערכת הבחירות הקרובה, ולא צריך לתת לעובדה הפשוטה שהוא כבר לא בחיים להפריע. הרב הולך לככב בתשדירי התעמולה, להמליץ בחום על הפתק שחובה, יותר נכון מצווה, לשים בקלפי. השאלה של איזה פתק. שניים טוענים שהם, הם ממשיכי דרכו, יורשי האמת של הרב.
בבחירות האחרונות הצביעו כמעט מחצית מתושבי נתיבות לש"ס. כשמשוטטים בימים אלה בנתיבות ומדברים עם התושבים, ברור כי ש"ס ומפלגתו של אלי ישי גם יחד יתקשו לשחזר את ההישג, אבל מה שמפליא יותר הוא שלמצביעים הפוטנציאליים יש שני שיקולים מרכזיים איזה פתק לשלשל לקלפי- הרב והעדה, לא בהכרח בסדר הזה. מפליא אותי בכל פעם מחדש לראות עד כמה הנושא העדתי עדיין משחק תפקיד בישראל, ועד כמה נרחב עדיין הציות הכמעט עיוור לרבנים.
הציות לרבנים – כל עוד מר"ן היה בחיים, הפירמידה היתה ברורה. הוא בראש, ואין (כמעט) מי שמעז לערער. עכשיו המצב שונה. אפשר לקרוא תיגר. אפילו רבנים קטנים יותר, עם חצרות לא גדולות, לא ממהרים ליישר קו אלא מביעים דעה עצמאית. המחלוקות בין הרבנים הן לא רק על נושאים עקרוניים אלא גם קרבות אגו. אף אחד לא אומר זאת ברחוב, כולם עוטפים את אי ההסכמות במילים יפות, מזכירים כמה הם גדולים ושאסור לערער על החלטותיהם, אבל בין השורות מספרים על המציאות הפשוטה – אגו, כבוד, יוקרה. בתרגום לשפה הפוליטית – מר"ן איננו, לא חובה להצביע ש"ס. אם איזה רב מקהילה מסוימת הסתכסך עם דרעי או לחילופין לא קיבל את התקציבים שדרש מאלי ישי כשהיה שר פנים, אומרים לחסידים לא להצביע להם. פשוט.
הסיבה השניה מהותית יותר. חלק ניכר ממועצת חכמי התורה אימצו את את היחס של החרדים האשכנזים למדינה – כלומר הסכמה לקיומה בדיעבד, כמעט בלית ברירה, בעוד שאחרים, רואים בהקמת המדינה מימוש חזון, או כמו שאמר לי אחד החסידים – "כשסבא וסבתא שלי באו לארץ הם נישקו את האדמה. לא נעים להגיד, אבל הם ראו בבן גוריון כמעט משיח". רבני הקבוצה הזאת כועסים על הראשונים גם על ההתעלמות מהמדינה וגם על הגישה ה"אשכנזית/חרדית".
העדתיות – את זה שרק אצל החרדים משנה באמת אם מישהו ספרדי או אשכנזי כבר הפנמתי. הלא כל הסיפור של ש"ס הוא הקיפוח והגאווה הספרדית, והם עשו מזה הון פוליטי והון פיננסי לאורך השנים. הנקודה היא, שגם עכשיו, אחרי פיצול ש"ס, כשהחרדים האשכנזים כלל לא בתמונה, עדיין הסוגיה העדתית משחקת תפקיד מרכזי. התוניסאים מצביעים לאלי ישי, המרוקאים לדרעי. כשהסברתי את זה ליריב, שערך איתי את הכתבה, הוא לא האמין, ואמר – אחר כך זה יהיה עיר נגד עיר בתוך אותה מדינה, ובסוף זה יגמר באיזה ועד בית נגד ועד הבית השני….. ואגב – לא מדויק שהאשכנזים לא בתמונה. יש חרדים ספרדים שמאסו בהתנהלות של ישי ודרעי ובמריבותיהם הבלתי פוסקות, אך עדיין רוצים לתת את קולם למפלגה חרדית. מה הפתרון? אגודת ישראל. בקיצור – המפלגה החרדית האשכנזית, שש"ס הוקמה במידה רבה כדי להוות אלטרנטיבה לה, היא זאת שמרוויחה מהבלגן. שמייח!

אחד בשביל כולם

בסוף – זה כסף, או אולי, בסוף – זה האיזון הנכון, או שבעצם -כל התשובות נכונות.
זה לא סוד שבישראל המודעות הצרכנית של האזרח הממוצע היא בערך כמו הקיץ באנטרטיקה – מופיע רק לעתים נדירות. הישראלי מקבל חשבונית מחברת הסלולר, או מחברה גדולה אחרת – מי באמת יודע לקרוא את כל האותיות הקטנות? ואם כבר הוא מצא שלקחו ממנו 1/2 שקל יותר, מה יעשה? מה יעשה כל אחד מאיתנו ? סביר להניח שכלום ושום דבר. אבל אם חושבים על זה – אם אותה חברה גדולה רק גובה 1/2 שקל יותר מכל לקוח, סכום שאי אפשר לקנות איתו אפילו מסטיק, עדיין מדובר במצטבר במיליוני שקלים בחודש, עשרות מיליוני שקלים בשנה. לא גניבה???? בגששית מדוברת קוראים לזה שיטת מצליח.
מתברר שיש אנשים שלא מוכנים לוותר. אחד הכלים המשמעותיים שניתנו לצרכן הישראלי האדיש כדי שכן יהיה מה לעשות בנדון, הוא התובענה הייצוגית. האפשרות לאדם יחיד לתבוע בשם קבוצה גדולה, גם אם הקבוצה לא הסמיכה אותו לכך. בחמש השנים האחרונות יש עליה של מאות אחוזים במספר התביעות הייצוגיות בישראל. זה לא שאנטרטיקה הפכה למדבר ומרגישים את הקיץ היטב, כלומר המודעות הצרכנית עלתה. כן, המודעות עלתה, אבל בשקט, בלי ששמנו לב כמעט, התפתחה כאן תעשייה שלמה של אנשים מן היישוב ועורכי דין המתמחים בתובענות ייצוגיות. למה? כסף? מדובר בהרבה כסף, גם לתובעים וגם לעורכי הדין.
התעשיה הזאת עושה את העבודה, והיטב. היא מחייבת את הגופים הגדולים במשק, את החברות הגדולות לתת דין וחשבון. מישהו עוקב אחריהן, ובעיקר גובה מהן הרבה כסף כשהן פוגעות באזרח. המשוואה פשוטה – פגעת בי – נפגע לך בכיס. אלא שלתעשייה הזאת יש תוצר לוואי. קנטרנות. שיטת מצליח – נגיש תביעה ייצוגית, אולי נרוויח, אולי החברה הגדולה תשלם כמה עשרות דולר רק כדי שנסלק את התביעה ונחסוך לה את עלות ההתנהלות בבית המשפט. במהלך התחקיר לכתבה שמענו אפילו על מקרה של עורך דין ש"ביים" עוולה במקום מסוים ואז ניסה לאיים על בעל המקום בתביעה ייצוגית.
בניגוד לתביעות אזרחיות, שבהן משולמת אגרת בית משפט, שהיא אחוז מסוים מגובה התביעה, כשמגישים תובענה ייצוגית אין אגרה. התוצאה – השתוללות בסכומי התביעה. לא כתבו על מוצר מזון מסוים את ההרכב המדויק של אחד הרכיבים – תביעה של 200 מיליון שקל. המוצר עצמו עולה פחות מ- 5 שקלים. איך הגיעו ל- 200 מיליון? מתחילים להסביר לך שמדובר בנוסחה של מספר המשתמשים המשוער כפול מספר השנים המשוערות, כפול עוד השערה כפול עוד השערה כפול עוד השערה. בקיצור – מנסים. אולי יצליח. להצעה לקבוע אגרה על תביעות ייצוגיות יש הרבה מתנגדים, כיוון שמדובר בהצבת חסם שימנע מאנשים שידם אינה משגת להשתמש בכלי החשוב הזה. אחד הפתרונות היותר ריאליים לבעיה המוצעים על יש משפטנים הוא תיקון לחוק במסגרתו יושמט הצורך לקבוע סכום בתביעה. כלומר – יגישו תביעה שבה רק יסבירו מהי העוולה הנגרמת לאותה קבוצה, ובית המשפט יחליט על גובה הפיצוי רק לאחר שיבחן את המקרה.
כבר עכשיו מדווחים עורכי דין שעוסקים בתביעות כאלה שבתי המשפט מתייחסים אליהם כאל "נודניקים", כאל מי שבאים לנצל את המערכת. האמת, זה אכן נשמע לפעמים הזוי כשמבינים שעל 2 גרם סוכר יותר מהמותר במוצר תובעים מעל 100 מיליון ש"ח. יכול להיות שבאמת – אם יורידו מכתבי התביעה את הסכומים, ויתבעו רק על העיקרון – עוולה שאכן פוגעת בציבור רחב, אפשר יהיה רק לחזק את הכלי החשוב הזה.

בחירות, שכר דירה, מחאה ויאוש

שכר דירה של 1,700 שקל לא נשמע הרבה במושגים של אזור המרכז. כשמדובר בדירת סטודיו קטנה, כשאין עבודה באזור, כשחייבים להחזיק רכב כי המכללה רחוקה ואין תחבורה ציבורית, פתאום שכר דירה של 1,700 ש"ח הוא הרבה, אפילו מאד. זה המצב של הסטודנטים במכללה האקדמית תל חי.

פתאום נחתו עלינו בחירות. יכול להיות שגננת מנוסה הייתה פותרת את המצב, אך היא לא הייתה בנמצא, לא ליד שולחן הממשלה. אז יש בחירות. במערכת הבחירות הקודמת כל המפלגות הבטיחו לטפל ב"יוקר המחיה", מושג מכובס לכמה יקר לחיות פה, בעיקר בגלל גל המחאה החברתית ששטף את המדינה. כמו הרבה אנשים, גם אני שאלתי את דפני ליף, שהקימה את האוהל הראשון במחאה החברתית, למה היא לא הולכת לפוליטיקה, למה היא לא רצה לבחירות. ההיגיון שלי אמר שבימים אלו, כשכל מפלגה מחפשת שפן לשלוף, היא יכולה להיות שפן לא רע בכלל. התשובה שלה הייתה קצרה וקולעת: "לא היו הרבה הצעות, ואמא שלי אמרה לי – מה יעשו איתך במשמעת קואליציונית". אחרי 1/2 יום עם דפני, מתברר שהקלישאה ש"אמא יודעת הכי טוב" נכונה.

ליף הגיעה לצפון כחלק מהמחאה החדשה/ישנה שלה – וועד שוכרי הדירות. "אמרו עלינו במחאה החברתית שאנחנו לא ממוקדים", היא אומרת, "אז הנה עכשיו יש לנו מטרה ממוקדת". זו יוזמה התנדבותית שמנסה להשיג פיקוח בחקיקה על דמי השכירות, ומניעת ההתעמרות והניצול של בעלי דירות בשוכרים. קצת הגינות, קצת אנושיות – לזכור שמדובר בבני אדם ולא רק במשוואות כלכליות. בכנסת הנוכחית היו שתי הצעות חוק בנושא, אבל הן מתאדות עכשיו עם כל הכנסת הזאת. הבחירות אולי הרגו את החקיקה, אבל הן גם הזדמנות – הזדמנות להשפיע, לדרוש להעלות נושא לסדר היום – בשביל זה בדיוק דפני הגיעה לצפון. היא מנסה להשיג 200,000 חתימות על עצומה, והבחירות בשבילה הן הזדמנות, כדבריה, לעשות לפוליטיקאים את החיים הכי קשים שאפשר, כי אלו בחירות שלא באמת היו צריכות להיות, או שוב, בלשונה הכל כך מדויקת – הבחירות האלה לא מכבדות אותנו.

במכללת תל חי לומדים כ- 5,000 סטודנטים. תל-חי, צפונית לקרית שמונה – פריפריה. חלקם הגיעו לשם בדיוק מהסיבה הזאת. לצד השקט והנוף הקסום – יוקר המחיה, אותו צמד מילים קטלני, אמור להיות נמוך יותר. אמור, רק אמור. אמנם שכר הדירה נמוך יותר, אבל אז מתחילה שורת האבלים. המצב הכלכלי בקיבוצים והמושבים בצפון לא משובח, בלשון המעטה. כך גם בקרית שמונה. פתאום יש אפשרות להשכיר דירות לסטודנטים. יש ביקוש, יש הרבה סטודנטים שצריכים לגור באזור. וכמו תמיד כשיש ביקוש – המחיר עולה. גם הניצול. למשל, סטודנט סגר עם בעל דירה באחד המושבים רק לאחר שבעל הדירה התחייב לעשות שיפוץ במבנה הישן בן עשרות השנים. ביום שבו הסטודנט ושותפו היו אמורים להיכנס לדירה, התברר שב"שיפוץ" ירד הקיר בין השרותים למטבח. "אני אשים לכם וילון", אמר בעל הדירה. לא צריך להוסיף יותר מדי מילים. בשורה התחתונה – דווקא משום שהסטודנטים הגיעו שכר הדירה עלה. בניגוד למרכז – אפשרויות התעסוקה באזור מצומצמות ביותר. והשילוב של מרחקים בין המושבים/קיבוצים והמכללה והיעדר תחבורה ציבורית מחייבים להחזיק רכב. התוצאה – את מקור המימון העיקרי של מרבית הסטודנטים אפשר להגדיר בפשטות כ- אמא-אבא.

אחת הסיבות (לכאורה) לנפילת הממשלה היא חוק מע"מ אפס. אבל הקלות ברכישת דירה נראות רחוקות מאד מהסטודנטים של תל חי. הם בני 23-30, חיים על חשבון ההורים, אין להם עבודה קבועה, או עבודה מכניסה והם לא מאמינים שבשנים הקרובות יוכלו להגיע בכלל לרכוש דירה משלהם. בעיקר אין להם אמונה שמשהו הולך להשתנות. הבחירות האלה – לא מדברות אליהם, לדור הזה. הם לא מיואשים – הם צוחקים, יושבים על הדשא, ממצים את החיים ואת הגיל, מעשנים הרבה, אבל הם בעיקר לא מאמינים. החיים במילכוד – הם באו לפריפריה, ויוקר המחיה רודף אחריהם. הם רוצים שינוי, ולא מאמינים שיש מישהו למעלה שיכול לבצע אותו. ודפני ליף מאמינה שצריך להדליק להם מחדש את הפתיל.