בחירות, שכר דירה, מחאה ויאוש

שכר דירה של 1,700 שקל לא נשמע הרבה במושגים של אזור המרכז. כשמדובר בדירת סטודיו קטנה, כשאין עבודה באזור, כשחייבים להחזיק רכב כי המכללה רחוקה ואין תחבורה ציבורית, פתאום שכר דירה של 1,700 ש"ח הוא הרבה, אפילו מאד. זה המצב של הסטודנטים במכללה האקדמית תל חי.

פתאום נחתו עלינו בחירות. יכול להיות שגננת מנוסה הייתה פותרת את המצב, אך היא לא הייתה בנמצא, לא ליד שולחן הממשלה. אז יש בחירות. במערכת הבחירות הקודמת כל המפלגות הבטיחו לטפל ב"יוקר המחיה", מושג מכובס לכמה יקר לחיות פה, בעיקר בגלל גל המחאה החברתית ששטף את המדינה. כמו הרבה אנשים, גם אני שאלתי את דפני ליף, שהקימה את האוהל הראשון במחאה החברתית, למה היא לא הולכת לפוליטיקה, למה היא לא רצה לבחירות. ההיגיון שלי אמר שבימים אלו, כשכל מפלגה מחפשת שפן לשלוף, היא יכולה להיות שפן לא רע בכלל. התשובה שלה הייתה קצרה וקולעת: "לא היו הרבה הצעות, ואמא שלי אמרה לי – מה יעשו איתך במשמעת קואליציונית". אחרי 1/2 יום עם דפני, מתברר שהקלישאה ש"אמא יודעת הכי טוב" נכונה.

ליף הגיעה לצפון כחלק מהמחאה החדשה/ישנה שלה – וועד שוכרי הדירות. "אמרו עלינו במחאה החברתית שאנחנו לא ממוקדים", היא אומרת, "אז הנה עכשיו יש לנו מטרה ממוקדת". זו יוזמה התנדבותית שמנסה להשיג פיקוח בחקיקה על דמי השכירות, ומניעת ההתעמרות והניצול של בעלי דירות בשוכרים. קצת הגינות, קצת אנושיות – לזכור שמדובר בבני אדם ולא רק במשוואות כלכליות. בכנסת הנוכחית היו שתי הצעות חוק בנושא, אבל הן מתאדות עכשיו עם כל הכנסת הזאת. הבחירות אולי הרגו את החקיקה, אבל הן גם הזדמנות – הזדמנות להשפיע, לדרוש להעלות נושא לסדר היום – בשביל זה בדיוק דפני הגיעה לצפון. היא מנסה להשיג 200,000 חתימות על עצומה, והבחירות בשבילה הן הזדמנות, כדבריה, לעשות לפוליטיקאים את החיים הכי קשים שאפשר, כי אלו בחירות שלא באמת היו צריכות להיות, או שוב, בלשונה הכל כך מדויקת – הבחירות האלה לא מכבדות אותנו.

במכללת תל חי לומדים כ- 5,000 סטודנטים. תל-חי, צפונית לקרית שמונה – פריפריה. חלקם הגיעו לשם בדיוק מהסיבה הזאת. לצד השקט והנוף הקסום – יוקר המחיה, אותו צמד מילים קטלני, אמור להיות נמוך יותר. אמור, רק אמור. אמנם שכר הדירה נמוך יותר, אבל אז מתחילה שורת האבלים. המצב הכלכלי בקיבוצים והמושבים בצפון לא משובח, בלשון המעטה. כך גם בקרית שמונה. פתאום יש אפשרות להשכיר דירות לסטודנטים. יש ביקוש, יש הרבה סטודנטים שצריכים לגור באזור. וכמו תמיד כשיש ביקוש – המחיר עולה. גם הניצול. למשל, סטודנט סגר עם בעל דירה באחד המושבים רק לאחר שבעל הדירה התחייב לעשות שיפוץ במבנה הישן בן עשרות השנים. ביום שבו הסטודנט ושותפו היו אמורים להיכנס לדירה, התברר שב"שיפוץ" ירד הקיר בין השרותים למטבח. "אני אשים לכם וילון", אמר בעל הדירה. לא צריך להוסיף יותר מדי מילים. בשורה התחתונה – דווקא משום שהסטודנטים הגיעו שכר הדירה עלה. בניגוד למרכז – אפשרויות התעסוקה באזור מצומצמות ביותר. והשילוב של מרחקים בין המושבים/קיבוצים והמכללה והיעדר תחבורה ציבורית מחייבים להחזיק רכב. התוצאה – את מקור המימון העיקרי של מרבית הסטודנטים אפשר להגדיר בפשטות כ- אמא-אבא.

אחת הסיבות (לכאורה) לנפילת הממשלה היא חוק מע"מ אפס. אבל הקלות ברכישת דירה נראות רחוקות מאד מהסטודנטים של תל חי. הם בני 23-30, חיים על חשבון ההורים, אין להם עבודה קבועה, או עבודה מכניסה והם לא מאמינים שבשנים הקרובות יוכלו להגיע בכלל לרכוש דירה משלהם. בעיקר אין להם אמונה שמשהו הולך להשתנות. הבחירות האלה – לא מדברות אליהם, לדור הזה. הם לא מיואשים – הם צוחקים, יושבים על הדשא, ממצים את החיים ואת הגיל, מעשנים הרבה, אבל הם בעיקר לא מאמינים. החיים במילכוד – הם באו לפריפריה, ויוקר המחיה רודף אחריהם. הם רוצים שינוי, ולא מאמינים שיש מישהו למעלה שיכול לבצע אותו. ודפני ליף מאמינה שצריך להדליק להם מחדש את הפתיל.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s