אחד בשביל כולם

בסוף – זה כסף, או אולי, בסוף – זה האיזון הנכון, או שבעצם -כל התשובות נכונות.
זה לא סוד שבישראל המודעות הצרכנית של האזרח הממוצע היא בערך כמו הקיץ באנטרטיקה – מופיע רק לעתים נדירות. הישראלי מקבל חשבונית מחברת הסלולר, או מחברה גדולה אחרת – מי באמת יודע לקרוא את כל האותיות הקטנות? ואם כבר הוא מצא שלקחו ממנו 1/2 שקל יותר, מה יעשה? מה יעשה כל אחד מאיתנו ? סביר להניח שכלום ושום דבר. אבל אם חושבים על זה – אם אותה חברה גדולה רק גובה 1/2 שקל יותר מכל לקוח, סכום שאי אפשר לקנות איתו אפילו מסטיק, עדיין מדובר במצטבר במיליוני שקלים בחודש, עשרות מיליוני שקלים בשנה. לא גניבה???? בגששית מדוברת קוראים לזה שיטת מצליח.
מתברר שיש אנשים שלא מוכנים לוותר. אחד הכלים המשמעותיים שניתנו לצרכן הישראלי האדיש כדי שכן יהיה מה לעשות בנדון, הוא התובענה הייצוגית. האפשרות לאדם יחיד לתבוע בשם קבוצה גדולה, גם אם הקבוצה לא הסמיכה אותו לכך. בחמש השנים האחרונות יש עליה של מאות אחוזים במספר התביעות הייצוגיות בישראל. זה לא שאנטרטיקה הפכה למדבר ומרגישים את הקיץ היטב, כלומר המודעות הצרכנית עלתה. כן, המודעות עלתה, אבל בשקט, בלי ששמנו לב כמעט, התפתחה כאן תעשייה שלמה של אנשים מן היישוב ועורכי דין המתמחים בתובענות ייצוגיות. למה? כסף? מדובר בהרבה כסף, גם לתובעים וגם לעורכי הדין.
התעשיה הזאת עושה את העבודה, והיטב. היא מחייבת את הגופים הגדולים במשק, את החברות הגדולות לתת דין וחשבון. מישהו עוקב אחריהן, ובעיקר גובה מהן הרבה כסף כשהן פוגעות באזרח. המשוואה פשוטה – פגעת בי – נפגע לך בכיס. אלא שלתעשייה הזאת יש תוצר לוואי. קנטרנות. שיטת מצליח – נגיש תביעה ייצוגית, אולי נרוויח, אולי החברה הגדולה תשלם כמה עשרות דולר רק כדי שנסלק את התביעה ונחסוך לה את עלות ההתנהלות בבית המשפט. במהלך התחקיר לכתבה שמענו אפילו על מקרה של עורך דין ש"ביים" עוולה במקום מסוים ואז ניסה לאיים על בעל המקום בתביעה ייצוגית.
בניגוד לתביעות אזרחיות, שבהן משולמת אגרת בית משפט, שהיא אחוז מסוים מגובה התביעה, כשמגישים תובענה ייצוגית אין אגרה. התוצאה – השתוללות בסכומי התביעה. לא כתבו על מוצר מזון מסוים את ההרכב המדויק של אחד הרכיבים – תביעה של 200 מיליון שקל. המוצר עצמו עולה פחות מ- 5 שקלים. איך הגיעו ל- 200 מיליון? מתחילים להסביר לך שמדובר בנוסחה של מספר המשתמשים המשוער כפול מספר השנים המשוערות, כפול עוד השערה כפול עוד השערה כפול עוד השערה. בקיצור – מנסים. אולי יצליח. להצעה לקבוע אגרה על תביעות ייצוגיות יש הרבה מתנגדים, כיוון שמדובר בהצבת חסם שימנע מאנשים שידם אינה משגת להשתמש בכלי החשוב הזה. אחד הפתרונות היותר ריאליים לבעיה המוצעים על יש משפטנים הוא תיקון לחוק במסגרתו יושמט הצורך לקבוע סכום בתביעה. כלומר – יגישו תביעה שבה רק יסבירו מהי העוולה הנגרמת לאותה קבוצה, ובית המשפט יחליט על גובה הפיצוי רק לאחר שיבחן את המקרה.
כבר עכשיו מדווחים עורכי דין שעוסקים בתביעות כאלה שבתי המשפט מתייחסים אליהם כאל "נודניקים", כאל מי שבאים לנצל את המערכת. האמת, זה אכן נשמע לפעמים הזוי כשמבינים שעל 2 גרם סוכר יותר מהמותר במוצר תובעים מעל 100 מיליון ש"ח. יכול להיות שבאמת – אם יורידו מכתבי התביעה את הסכומים, ויתבעו רק על העיקרון – עוולה שאכן פוגעת בציבור רחב, אפשר יהיה רק לחזק את הכלי החשוב הזה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s