נתחיל בעובדות: במלחמת העולם השניה נלחמו מיליון וחצי, כן – 1,500,000, חיילים יהודים בצבאות השונים שלחמו בנאצים. חמש מאות וחמישים אלף בצבא האמריקני, חמש מאות אלף בצבא האדום, והשאר כמעט בכל צבא אחר, והיו רבים. מאתיים וחמישים אלף מתוך המיליון וחצי מצאו את מותם בקרבות. הכי הרבה אבדות היו לרוסים – 200,000 חיילים נהרגו בקרבות על מוסקבה, סטלינגרד וכיבוש ברלין. עכשיו עם יד על הלב – כמה אנשים בארץ מכירים את המספרים האלה?
אלו כמובן לא רק מספרים. מאחורי המספרים יש אנשים, ורשימת גיבורי המלחמה היהודים ארוכה ומרשימה, בהם 157 קצינים וחיילים שזכו לאות "גיבור ברית המועצות", ויקטור מירקין שקיבל את העיטור הגבוה ביותר שצרפת מעניקה ללוחמיה (יחד עם עשרות צל"שים ואותות נוספים שקיבל), גנרלים אמריקנים, הודים, ניו-זילנדים, אפילו סינים. הם היו פטריוטים שיצאו להילחם למען מדינתם, אבל גם יהודים. והודות שלהם הודגשה – בצבא הרוסי הייתה אנטישמיות. יהודי היה צריך להצטיין יותר מכולם כדי להוכיח את עצמו. גנרל הודי אמר שיצא למלחמה – "כי לא יכול היה לשבת בבית כשמשמידים את עמו", וגם האויב הגרמני ניסה "לנגן" על השנאה ליהודים. כשגנרל יעקב קרייזר פיקד על הארמיה שהגנה על מוסקבה מפני טנקי הפנצר של הגנרל הגרמני המהולל גודריאן, הגרמנים פיזרו כרוזים מן האוויר, ששאלו בזלזול את החיילים הרוסים – "איך אתם מרגישים לקבל פקודות מיענק'ל?????" ויש גם חיילים פשוטים: יהודה מעודד נולד בתימן, עלה לארץ ישראל, הצטרף לצבא הבריטי, נלחם ביוון נפל בשבי והובל למחנות שבויים בגרמניה ובפולין.
אז למה בכל זאת רק מעטים יודעים על החיילים הללו? בישראל – מלחמת העולם הראשונה היא קודם כל שואה (ובצדק), ובשנים הראשונות למדינה כל מי שדיבר על משהו אחר נתפס כמחלל קודש. כשניסו להדגיש את הגבורה, הדגש היה על מרד גטו ורשה והפרטיזנים (כי הם היו ההפך המוחלט ל"צאן לטבח"), ואת הבריגדה היהודית (כי הם משלנו).
הגיעה העליה הגדולה מברה"מ לשעבר, ואיתה הווטרנים (ושם יש מסורת מכובדת של כיבוד הווטרנים), ובלי קשר – הבינו שקרו עוד דברים במלחמה הארורה הזו מלבד השואה, והוחלט להקים מוזיאון להנצחת החייל היהודי. זה קרה ב- 2002. החלטת ממשלה. עשו טקס גדול ומכובד, הנשיא קצב הניח את אבן הפינה, באו שרים, הצטלמו, נאמו וברכו. אם מישהו חושש שפספס את המוזיאון שירגע. אין מוזיאון. יש בלטרון תערוכה דלה מאד, ש"זמנית" כבר 13 שנה ושלד של בניין. פיל לבן. רוב הווטרנים שהיו אז בטקס כבר לא איתנו היום.
הסאגה, כרגיל במחזותינו, ארוכה ומתישה. 10 שנים לקח רק לקבל את אישורי הבניה (כולל הוויכוח המתיש האם ראוי שהמוזיאון החדש יהיה גבוה מן המצודה בלטרון או נמוך ממנה. הממשלה אמנם אישרה הקמה ב- 2002 אבל תקציב אישרה רק ב- 2007 וזו רק רשימה חלקית של בירוקרטיה ישראלית טיפוסית. רק ב- 2012 התחילו להוסיף לבנים על אבן הפינה האומללה שחיכתה וחיכתה 10 שנים. בנו ובנו, יסודות, שלד ו… שוב נתקעו. אין תקציב. אין כסף. מזה מספר חודשים אין עבודה במקום.
המימון של המוזיאון היה אמור להיות בשיטת ה- matching, שקל תמורת שקל. העמותה שהוקמה לטובת הקמת המוזיאון הייתה אמורה לגייס כספים, והממשלה לתת שקל על כל שקל תרומה. אבל – התרומות הפסיקו להגיע. הממשלה אמנם העבירה עד כה את הכספים כמובטח, אבל היא פועלת לפי תקציבים שאושרו ב- 2007 וכבר לא רלבנטיים, האחריות על הפרויקט הזה חולקה בין 6 משרדים שונים, כך שלא היה "אבא" אמיתי וכרגיל – היו בעיקר הבטחות. מנכ"ל משרד ממשלתי הגיע לפני שנה ורצה לבדוק את האפשרות לציין במקום את 70 שנה לניצחון על הנאצים שיהיה במאי הקרוב. אמרו לו צריך כסף – אמר שלא בעיה, הבטיח והבטיח ובסוף – גורנישט.
אפשר לטעון – למה צריך עוד מוזיאון, בוודאי בנושא הזה. הלא יש את יד ושם, לוחמי הגטאות, לא חסרים מוזאונים להנצחת מה שקרה לעם היהודי במלחמת העולם השניה – למה לא להפוך את המוזיאון הזה לאגף ביד ושם? לאנשי המוזיאון התשובה ברורה יד ושם הוא השואה – הם מסמלים את הגבורה, אבל בעיני התשובה פשוטה יותר – כבר התחילו. כבר יש שלד, אפילו קצת מעבר לזה. כספים הושקעו, מאמץ רב בתכנון מרשים ואיסוף חומרים ועדויות, כדי שהמקום הזה יהיה מוזיאון עתיר טכנולוגיה שימשוך צעירים, ויהיו בו ארכיון ומרכז מחקר וכל מה שצריך. התחלתם? תסיימו. חסרים כשלושים מיליון שקלים. לא בשמיים. מוציאים במדינה הזאת סכומים גדולים יותר על מטרות פחות ראויות.
ועוד הערה – התערוכה הזמנית היא אכן דלה, אבל היא שם. בלטרון, בלב יד השריון, היכן שאלפי חיילים עוברים סדרות חינוך ומגיעים לתרבות יום א'. עד עכשיו הם לא נכנסו למוזיאון. נקווה שבעקבות הכתבה והפניה לדובר צה"ל זה יקרה. יכנס לחצי שעה, יסתובבו, יראו סרט קצר, ידעו שמיליון וחצי חיילים יהודים נלחמו, ואולי יזכרו שם או שניים מהגיבורים. מגיע להם.
ארכיון חודשי: ינואר 2015
הכי רלוונטי – הכתבה
את מה שהיה לי לומר בנושא אמרתי כאן
הרבה מפד"ל עם קצת חרד"ל
למרות שהיה עדיין קצת שלג בחוץ, אולם המתנ"ס בגוש עציון היה מלא בכנס הבחירות המסכם של ח"כ שולי מועלם, ביום שלישי בלילה, ערב הפריימריס. הרבה צעירים, גם לא מעט ותיקים. אחד מבאי הכנס הסתכל באנחה על הציבור הגדול ואמר לי "המפלגה הזאת הולכת לקרוס תוך שנתיים". "לקרוס, איך לקרוס????" התפלאתי, "הסקרים המבטיחים, ההייפ באינטרנט, נהירת הצעירים, מה פתאום אתה מדבר על קריסה?". "התשובה שלו היתה פשוטה ומהירה: "בנט הורס את היסודות של המפלגה הזאת. ביבי עשה לאורך השנים המון שטויות, אבל הוא תמיד ידע שאסור לו לפגוע ב- base של הליכוד, בגרעין הקשה. בנט לא מבין את זה".
כל מי ששיפץ אי פעם בית, יודע שאחד הכללים הכי חשובים ב"רמונט" הוא שאפשר וכדאי להשתולל, לחשוב מחוץ לקופסה – לשבור קירות, לשנות כניסות, אבל – וזה אבל חשוב – אסור לגעת ביסודות. אם פוגעים ביסודות הכול יכול לקרוס.
נפתלי בנט חושב בגדול. רוצה להיות שר ביטחון, ראש ממשלה, יכול להיות שגם נשיא ארה"ב אם הייתה אופציה. האיש קוסם, אין ספק. לקח מפלגה שגירדה את אחוז החסימה והפך אותה לאימפריה. אבל אחרי מספר ימים בשטח עם פעילי "הבית היהודי" אפשר היה לחוש שבעוד בנט מתחזק בציבור הרחב, דווקא בתוך הבית יש, איך נגדיר זאת, תחושת אי נוחות מסוימת.
זו לא התנגדות גלויה, אף אחד לא יורק לבאר ממנה שותים מנדטים. לכולם ברור שבלי בנט לא היו מתמודדים עשרות מועמדים על מקום ברשימת הבית היהודי, אבל גם מי ששמח על הפריחה בסקרים קצת התקשה עם הניסיון של היו"ר לקחת את הרשימה ולהפוך אותה ל"רשימה של כולם" ולא קודם כל לרשימה של הציונות הדתית. נחמיה רפל, מזכ"ל הקיבוץ הדתי, אמר: אני בעד, אבל יש תחושה שהעניין יוצא קצת משליטה".
הרבה מועמדים התרוצצו ימים כלילות, הוציאו הרבה כספים (חלקם הרבה מאד מאד), אבל היו להם רק מעט מקומות ריאליים. שריונים לתקומה, שריונים לנשים, ושריונים ליושב ראש (בנט דרש שינוי חוקה מהמרכז, וקיבל זאת – שוב – הכול בתהליך לגיטימי). בנוסף – בנט בחש ברשימה כדי שתתעצב בהתאם לחזונו – המנכ"ל במקום ה- 10, מועמדים חילוניים, דחיקת מועמדים חרד"ליים או קיצוניים (כאלה יש לו מספיק מתקומה).
התשובה הגיעה בקלפי. אילת שקד אמנם ראשונה (לא דבר של מה בכך – אשה חילונית), אבל שאר הרשימה היא לא בדיוק החלום הרטוב של היושב ראש. מתברר שעם כל הכבוד לקוסם ולחזון המפלגה הרחבה, בשקט, מאחורי הפרגוד, המתפקדים חזרו לשורשים. בנט חזק בהייטק, אבל קיבל את אחד השיעורים הבסיסיים בביולוגיה – מסובך להתעסק עם DNA. רצה ליכוד ב', קיבל מפד"ל עם קצת חרד"ל.
ועוד הערה קטנה: בג'ינגל של הבית היהודי לבחירות שרה גם זמרת. אמירה חשובה. אהבתי.
הכי רלוונטי
אני לא נוטה להאשים את ההורים שלי בכל מיני דברים שקורים לי בחיים, אבל הפעם זה נכון. אבא שלי בהחלט "אשם" בכתבה הזאת. הכול התחיל במייל שהוא שלח. הוא שרשר אלי מכתב שהוא עצמו קיבל מאיזו בת דודה, שאלוהים יודע ממי היא קיבלה, ואליו מצורף מכתב נדיר שהתגלה רק לאחרונה בצריף של דוד בן גוריון. את המכתב כתב גדול מדעני תבל, אלברט איינשטיין, ובו הוא מסביר לראש הממשלה הראשון מדוע לא ייקח על עצמו את התפקיד המכובד של נשיא מדינת ישראל. בזמנו, כשבן גוריון הציע לאיינשטיין את התפקיד, הכתיב איינשטין למזכירתו מכתב קצר ולקוני שבו אמר בפשטות לא, אבל במכתב החדש הוא מסביר שלא יכול היה להשיב את פניו של ראש הממשלה העברי הראשון סתם כך, והוא חש צורך להסביר מדוע סרב לכבוד המוצע לו. המכתב החדש מגולל עלילה פנטסטית שבה מתאר איינשטין איך ברח מהבית בילדותו הצטרף לקרקס. כל משפחת איינשטיין המורחבת חיפשה אחר הזאטוט, ואיזו דודה (שלא סבלו אותה במשפוחה, אבל ידעו שהיא טובה במצבי חירום כאלה), גייסה איזה מאעכר שאיתר אותו בין הקרונות והשיבו הביתה. כך אולי הפסיד העולם ליצן, אבל הרוויח מדען.
כשנפגשנו כל המשפחה (שלנו, לא של איינשטיין), שאל אותי אבא בהתלהבות – נו, קראת את המכתב המדהים הזה של איינשטיין לבן גוריון?. – "כן", עניתי והוספתי מייד, "בולשיט". אבא שלי, למען האמת, די התרגז "למה אתה פוסל כל דבר ישר, תמיד חושב שאתה יודע הכול". אמרתי לו שאיינשטיין היה איש מדע ולא סביר שהילל ושיבח את בורא עולם בכל שורה שנייה כפי שמופיע במכתב. גם העובדה שלקראת הסוף מציין איינשטיין שהיה שמח לשבת ב"ירושלים המאוחדת" בערך 15 שנה לפני שהעיר אוחדה מורידה אפעס מהאמינות של הסיפור. אבא שלי שתק. לא הגיב.
מאוחר יותר, הרגשתי שכדי לשכנע באמת את אבא, אני צריך להביא הוכחה יותר חותכת מאשר תחושות הבטן שלי (טענת הנגד שאולי סתם אכלתי משהו מקולקל באותו יום הייתה רלוונטית באותה מידה). ידעתי בדיוק היכן לחפש. "לא רלוונטי" האתר המצוין של חנן כהן, ששנים בודק שמועות ואגדות אורבניות ברשת.
בלא רלוונטי אפשר למצוא אם כל סיפור שהתרוצץ ברשת הוא נכון או לא נכון. אם מקדונלדס תומכת בחמאס, תנובה מפסטרת מחדש את החלב בקרטונים לאחר שפג תוקפו, בתאי הדואר ממתינות לנו דוגמיות בושם רעילות, לא לקנות טחינה "בארכה" והרשימה עוד ארוכה, ארוכה מאד. חלק מהדברים נשמעים דבילים להחריד, אבל אנשים מאמינים, וגם אם לא מאמינים – מעבירים הלאה. מה שבטוח. אולי יצילו נפש בישראל מאיזו דוגמית בושם רעילה. או מתולעים במי השתיה, או שום, שהוא כנראה "ממש" מסוכן לבריאות. (כל הדוגמאות הן סיפורים שמתרוצצים ברשת/ווטסאפים).
הסיפור של חנן מרתק: הוא גר בקיבוץ העירוני תמוז שבבית שמש. אידאליסט, והאתר שהקים הוא חלק מהתרומה שלו לחברה. בתמוז כל אחד תורם בדרכו, וחנן, איש אינטרנט, מנסה לשפר את הסביבה שבה הוא חי- האינטרנט.
הפליא אותי לשמוע שהאתר המושקע הזה, שיש בו המון דברים מצחיקים ומפחידים, התחיל בכלל מטרגדיה. חנן קיבל במייל מכתב שרשרת ובו בקשת עזרה בחיפוש אחר נער נעדר. הוא לא ידע שהמכתב מסתובב כבר שנים ברשת, וכיוון שהוא אדם מיוחד, רצה לעזור. ביד רועדת הרים טלפון למשפחה והציע את עזרתו בחיפוש הנער. התשובה קורעת הלב של אבי הנער מעברו השני של הקו הייתה שהנער נמצא כבר. מת. טבע בכנרת.
כך התחיל פרויקט חיים. "לא רלבוונטי" הוא האתר היחיד בעברית שבודק שמועות ואגדות אורבניות. מדובר בתופעה עולמית. רוב הסיפורים שרצים בארץ נולדו בכלל בחו"ל ועברו גיור בשלב כזה או אחר של הגלגול שלהם. אגב, לא כל הסיפורים שרצים בשרשורי ווטסאפ/מייל/פייסבוק הם אגדות אורבניות. חלקם נכונים, למשל – לא להניח מחשב נייד על מזרון או שהמשטרה מסייעת לנהגים בתיקון פנצ'רים בכבישים ראשיים. חנן, בצניעותו, לא כותב "נכון" או "לא נכון". אלא רק ממליץ אם אפשר להמשיך לשרשר (כנראה סיפור נכון), או שלא להעביר הלאה (קשקוש מקושקש).
בקיצור – מה שהתחיל בסיפור חביב שאבא שלי שלח הסתיים בכתבה על שמועות ואגדות אורבניות שתשודר מחר 9.1 ביומן ערוץ 1, ושם גם תגיע התשובה המדויקת – איך ולמה נולד המכתב ש"שלח" אלברט איינשטיין לדוד בן גוריון.
מי שקרא את הפוסט הזה מתבקש להעבירו ל- 10 אנשים שונים….
את האתר לא רלבנטי אפשר למצוא כאן.
הרוסים באים
אני לא מברך ב"שנה טובה" באחד בינואר. גם בשביל אגנוסט כמוני, השנה מתחילה באמצע ספטמבר. אבל במדינה הזאת חיים יותר ממיליון אנשים שרגילים לחגוג בגדול את תחילת השנה האזרחית. שמדובר בהווי של נוף ילדותם.
כשיצאנו לצלם את החגיגה במלון ליאונרדו, רצינו בעיקר להתרשם מהפאר וההדר של החגיגות, וכאלה היו בשפע – הכול באמת היה נוצץ ויוקרתי, אפילו את הכסאות הלבישו במעיל מיוחד לכבוד האירוע. פרוות לא חסרו, עקבים גבוהים, מחשופים והמון וודקה – בקיצור, כל מה שאפשר לצפות מאירוע שמיועד למיליונרים רוסים. אבל את העין שלי תפסו כמה דברים נוספים, בעיני לא פחות חשובים מהנוצץ: עובד המטבח החרדי, שחשבתי שיגדף את ליל הסילבסטר כמצוות הרבנות – אבל הוא אמר שהערב הזה מעורר גם אצלו נוסטלגיה וגעגועים הביתה – הוא עלה מדרום אמריקה. העובדה שמפיקי המופע עושים כל מאמץ אפשרי כדי לתת את התחושה של "שם", של רוסיה, ואילו רבים מהאורחים מגיעים במיוחד מרוסיה כדי לחגוג כאן. למה? כי כאן זה הבית. וגם העובדה שלמרות העלויות הגבוהות – יש אנשים שחיים בצניעות, אבל חוסכיםכדי להיות מיליונרים ללילה ולהשתתף בחגיגה הזאת.
יצאתי לעשות כתבה על האלפיון העליון, ויצאה כתבה על שאלות של זהות, דת ומעמד.
מאחורי המצלמה - איתי ורד 