זה מתחיל כמובן עם ההערות הפולניות של שכנים וקרובי משפחה, שגם אם לא נולדו לעדה, נשמעי כאילו גדלו בוורשה פינת לודג' – מה עם מסגרת?, מה עם בית הספר? מה יהיה אם יקרה משהו לילדים – לאיזה רופא תלכו???
כל אחד חולם לקחת פסק זמן מהחיים. להתנתק מהעבודה, המשכנתא, החברים והמשפחה ולהיעלם לכמה ימים. יש מי שלוקח את עניין ה"פסק זמן" רחוק. אורז את הילדים ונוסע. משפחת גיא נסעו ל- 7 חודשים, משפחת דמאיו תכננו גם הם ל- 7 חודשים. נשארו בסוף בהודו ונפאל קצת יותר משנה, ועכשיו הם שוב בהודו. לא ברור לכמה זמן. אצל משפחת קלף מקרית שמונה הטיול נמשך 3.5 שנים. זהו לא טיול, אלא מסע, אורח חיים.
מתברר, אחרי שיחות עם האנשים עצמם, שרשימת התלונות הפולניות (שאלות בלתי נמנעות, נודה על האמת) הן הבעיות הקטנות במסעות כאלה. הבעיות האמיתיות הן הגעגועים, הצורך להתמודד עם כל המשפחה 24 שעות ביממה ללא הפסקה, מימון הטיול (פחות יקר מכפי שחושבים ועדיין לא פשוט) ועוד עשרות בעיות שהחיים מנפקים וצצות בלי הפסקה. קובי תיאר זאת נהדר: כשאתה יוצא לטיול, לרומא, ליער השחור, אתה מתלהב, נהנה, רץ מפינה לפינה, ואז אתה מותש, ורוצה לחזור הביתה ואין לך יותר כוח להסתובב. אז אתה מבין שאתה ממשיך, שזה לא עוד סתם טיול אלא מסע.
בציבור היהודי לא סופרים את המפלגה הערבית המאוחדת. מדי פעם מקדישים לה איזו חצי דקה בחדשות, גם זה לא תמיד. האקסיומה טוענת שערבים זה לא רייטינג. גם לא מודדים אותם באחוזים שהזכייניות אוהבות להראות לציבור, אבל זה כבר סיפור אחר. בינתיים למפלגה הערבית המאוחדת יש את הפוטנציאל להפוך להפתעה של הבחירות. יותר מחמישה עשר מנדטים. אם אחוז ההצבעה אצל הערבים יהיה גבוה ואצל היהודים נמוך, אפילו יותר. בימים אלה, כשקולות נודדים בין מפלגות כמו שחיילים בגולני מחליפים גרביים – אחד עם השני (מבנט לליכוד וממרת למחנה הציוני…) זו תוצאה שיכולה לשנות את המאזן בין הגושים. 3-6 מנדטים שלא היו כאן קודם, אולי השלישית בגודלה בכנסת. אלא שכמו כל דבר בחיים, בוודאי בפוליטיקה, זה לא פשוט כל כך.
ברור שאחוזי ההצבעה יהיו המפתח להצבעה. אלא שמאז בחירות 96, יש ירידה מתמדת בהגעה של ערבים לקלפי, מקרוב ל- 80% לקצת יותר מ 50%. גם עכשיו, פגשנו הרבה שמצהירים שלא ילכו לקלפי, ואם ילכו – לא בהכרח יצביעו למפלגה המאוחדת. גם כי חברי הכנסת הערבים נתפסים כמי שפועלים יותר למען הפלסטינים בשטחים ופחות למען הקהל שבוחר אותם, ובעיקר – כי ברור שזו מפלגה שהולכת מראש לאופוזיציה, שחבריה לא יהיו בתפקידים ביצועיים בממשלה ולא יוכלו להשפיע במיישרין על איכות החיים של הערבים בישראל ולפתור להם בעיות. בעיני – עוד עדות לרצון של ערביי ישראל להשתלב – הם רוצים לראות את הנציגים שלהם בממשלה, בעוד הנציגים חוששים לעשות כן. יש גם את הפלג הקיצוני של התנועה האסלאמית ותנועת "בני הכפר" (שמאל) שככל הנראה יחרימו את הבחירות – כך שהמפלגה הערבית תצטרך לעבוד קשה כדי לשכנע את הציבור שלה לשים את הפתק בקלפי.
בינתיים – זה לא כל כך הולך. הם איבדו את המומנטום. הייתה תנופה שנבעה מעצם האיחוד ששנים ארוכות רבים הטיפו לו, אבל בימים האחרונים העסק נעצר. תקוע. גם בגלל הסיבות שהזכרתי למעלה, גם בגלל שאין כמעט קמפיין. חודש לפני, ולא מרגישים כלל את הבחירות ברחוב. אולי כי קשה לגבש קמפיין כשהמפלגה מורכבת מקומוניסטים ואסלמיסטיים. גם התקשורת הערבית נגד הרשימה המאוחדת. את הסיבה הדי הזויה – אפשר לראות בכתבה. אבל לא לדאוג. יש מי שעושה בשביל הרשימה המאוחדת את העבודה.
כששם שהאיחוד הוא תולדה של העלאת אחוז החסימה, שליברמן וחבריו התעקשו עליו גם כדי לפגוע במפלגות הערביות, גם עכשיו הימין הישראלי ממשיך לעזור לערבים. הניסיון להדיח את זועבי, האמירות של בנט על גנבי מכוניות (ולא משנה מה הוא אומר – כולם חוץ ממנו הבינו שהוא מתכוון לערבים) הקמפיין של ליברמן שמדבר על אום אל-פחם לפלסטין כל אלו מדרבנים את הערבים להצביע. מאד מדרבנים. אמר לי ג'עפר פרח, מנכ"ל מוסאוא, שהיהודים לא מבינים כמה הערבים מרגישים מאוימים אחרי הקיץ האחרון – צוק איתן שאזרחים ערבים הוכו במהלכו, חטיפת הנער, ירי השוטרים בכמה תקריות – כל אלו יצרו תחושה של חוסר ביטחון אצל הערבים. מוזר לנו, היהודים, לשמוע על חוסר ביטחון של ערבים, אבל זו המציאות, והמציאות הזאת, מקווים במפלגה הערבית, תביא את המצביעים יותר מבעבר.
ויש עוד גורם מדרבן – העובדה ש"ישראל ביתנו" והמפלגה של אלי ישי מגרדות את אחוז החסימה בחלק מהסקרים, נותנת הרבה מוטיבציה לערבים להצביע. הם מאד ישמחו לראות את ליברמן מחוץ לכנסת, בגלל החוק שהוא דחף כדי להפיל אותם. וגם אם ייכנס לכנסת, והם יקבלו 15 מנדטים ומעלה – זר הפרחים כבר מובטח, אולי גם התואר יקיר המגזר.
יותר מ- 60 שנה לא ידעו איפה הוא. נעדר. הלך לקרב ולא שב. יעקב קורט רוזנבאום היה בן יחיד להורים שעלו מגרמניה. היום, סביר להניח, לא היו נותנים לו להתגייס, בטח לא לקרבי, אבל אז עוד לא היו כללים. יכול להיות שהכללים נכתבו בעקבות אנשים כמוהו.
אבא שלו מת משברון לב כמה שנים אחרי שיעקב נהרג. אמא שלו חזרה לגרמניה, להיות עם משפחתה. המשפט שהכי זכור לי, שצבט ועודנו צובט את ליבי, היה התיאור כיצד הייתה מגיעה כל שנה לארץ. בעידן מחשב/טלפון נייד, כשטלפון רגיל בקושי היה, היא הייתה מגיעה כל שנה לבדוק – אולי יש משהו חדש, אולי מצאו אותו, אולי יודעים קצת יותר לאן נעלם, ואיך.
יעקב קורט רוזנבאום היה לוחם פלמ"ח שנהרג בקרב נבי סמואל, בגבעת הרדאר ומאז נחשב לנעדר. רק ב- 2010 גילו אנשי היחידה לאיתור נעדרים שיעקב קבור למעשה בקבר האחים, עם כל חבריו שנהרגו באותו הקרב, ורק טעות ברישום והכאוס של המלחמה גרמו שאיש לא ידע זאת. כשגילו, כבר לא היה למי לספר.
גם לי לא היה למי לספר, כשסיימתי את הכתבה. בדרך כלל מתקשרים לבני המשפחה, מספרים מתי תשודר, מעבירים עותק אחר כך. לא במקרה הזה. משפחה שלמה נמחתה. את הכתבה הזאת עשיתי כאמור ב- 2010, ליום הזיכרון. למחרת סיפרו לי אנשים שעשרות הגיעו אל קברו, להניח זר. התרגשתי. לאחרונה תקלתי בכתבה שוב והחלטתי להעלות אותה לכאן. שיהיה עוד זיכרון ליעקב, ששמו יישמר בין אינסוף הדפים שברשת, ששוב מישהו יקרא את שמו, וידע שהוא היה, ונלחם ומת.
מאחורי המצלמה - איתי ורד 