משפחה שהלכה

יותר מ- 60 שנה לא ידעו איפה הוא. נעדר. הלך לקרב ולא שב. יעקב קורט רוזנבאום היה בן יחיד להורים שעלו מגרמניה. היום, סביר להניח, לא היו נותנים לו להתגייס, בטח לא לקרבי, אבל אז עוד לא היו כללים. יכול להיות שהכללים נכתבו בעקבות אנשים כמוהו.
אבא שלו מת משברון לב כמה שנים אחרי שיעקב נהרג. אמא שלו חזרה לגרמניה, להיות עם משפחתה. המשפט שהכי זכור לי, שצבט ועודנו צובט את ליבי, היה התיאור כיצד הייתה מגיעה כל שנה לארץ. בעידן מחשב/טלפון נייד, כשטלפון רגיל בקושי היה, היא הייתה מגיעה כל שנה לבדוק – אולי יש משהו חדש, אולי מצאו אותו, אולי יודעים קצת יותר לאן נעלם, ואיך.
יעקב קורט רוזנבאום היה לוחם פלמ"ח שנהרג בקרב נבי סמואל, בגבעת הרדאר ומאז נחשב לנעדר. רק ב- 2010 גילו אנשי היחידה לאיתור נעדרים שיעקב קבור למעשה בקבר האחים, עם כל חבריו שנהרגו באותו הקרב, ורק טעות ברישום והכאוס של המלחמה גרמו שאיש לא ידע זאת. כשגילו, כבר לא היה למי לספר.
גם לי לא היה למי לספר, כשסיימתי את הכתבה. בדרך כלל מתקשרים לבני המשפחה, מספרים מתי תשודר, מעבירים עותק אחר כך. לא במקרה הזה. משפחה שלמה נמחתה. את הכתבה הזאת עשיתי כאמור ב- 2010, ליום הזיכרון. למחרת סיפרו לי אנשים שעשרות הגיעו אל קברו, להניח זר. התרגשתי. לאחרונה תקלתי בכתבה שוב והחלטתי להעלות אותה לכאן. שיהיה עוד זיכרון ליעקב, ששמו יישמר בין אינסוף הדפים שברשת, ששוב מישהו יקרא את שמו, וידע שהוא היה, ונלחם ומת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s