סיפור אמיתי: קצת לפני הפריימריס בליכוד הסתובבתי עם כמה מועמדים בשטח. תוך כדי השיטוט והניסיונות לשכנע, נכנס אחד מהם לשיחה ארוכה עם חבר מרכז שהיה מאוכזב מאד. מייד כשהסתיימה השיחה, פנה אלי אותו מועמד בלחץ: "תעשה טובה", הוא ביקש, "החבר מרכז הזה ליכלך על XXXX (נקב בשמו של ח"כ ידוע). תעשה טובה, תוריד את זה מהכתבה – אני לא צריך צרות עם XXX". "אבל הדברים שאמר על XXX הם לא כל כך קשים" הגבתי, "זה כלום לעומת איך שהוא טינף על נתניהו". "נכון", הודה המועמד, "אבל על נתניהו כולם מלכלכים. לא סובלים אותו".
זה לא היה המקרה היחיד. בשיחות עם אנשי שטח של הליכוד, שלא למצלמה כמובן, הם סיפרו שהבעיה הגדולה שלהם היא נתניהו, שאנשים לא אוהבים אותו, גם מצביעי ליכוד ותיקים. בכירים בליכוד סיפרו על סקרים פנימיים שמראים שהמפלגה בבעיה. זה לא הפריע לאנשי הליכוד, והימים בכלל להמשיך ולתקוף – התקשורת נגדנו.
האמת, נתניהו צדק – התקשורת אכן היתה נגדו, אבל תקשורת ספציפית מאד – ידיעות אחרונות ו- YNET. שם ניהלו קמפיין מביש כנגד נתניהו והימין. כתבות בלי סוף על המשבר הכלכלי, פושים על נושאים לא חדשותיים בכלל וכתבות בזכות הרצוג. הכתבים של ידיעות גם הרשו לעצמם להשתולל ברשתות החברתיות וללכלכך על הימים בצורה מחפירה. ממש כמו עוד עיתון במדינה – ישראל היום – שהכותרות שלו ("צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר") היו מבישות את פרבדה בימיו הטובים. למרות זאת, אני חושב שמה שידיעות עשו חמור יותר ממה שמתרחש בישראל היום. ישראל היום הוא עיתון מטעם. ממומן על ידי טייקון קזינו וכל הכותרות, לפחות אלו של העמוד הראשון, הן למעשה קיצור דף המסרים של הליכוד/נתניהו. מגעיל, אבל ידוע וברור שזה עיתון מטעם. ידיעות אחרונות פועל בכסות של עיתונאות לשמה לכאורה, שזה בעיני גרוע יותר. אבל בעיני ביבי בפרט והימין בכלל – זו "התקשורת".
אין כמו לפרוט על מיתר "התקשורת נגדנו". זה תמיד עוזר בימין. למעשה – זה הופיע בדף המסרים של הליכוד והבית היהודי. הלא "הרעים" מהתקשורת שונאים ימנים ומדירים אותם. "הם נגדנו". ינון מגל היה כתב בכיר בערוץ 10, מגיש המהדורה המרכזית בערוץ 1 ועורך ראשי ב"וואלה", אחד משני אתרי החדשות הגדולים בארץ. אין ספק – הדרה לשמה. אבל זה לא הפריע לו להתלונן ללא הפסקה על האפליה בתקשורת. חנוך דאום הגדיל לעשות והשתתף בתשדיר תעמולה של הבית היהודי (עם הצטרפותו של מגל למפלגה הוא יושב לצד מגל ובנט). זה לא הפריע לו לשבת בפאנלים כפרשן, ולהגיש תכנית אישית (טובה מאד) בה הוא מראיין פוליטיקאים. אגב, הוא התלונן בפני לונדון וקרשנבאום "מה היה קורה אילו נתנו לשני מגישים ימניים ולא שמאלנים כמוהם להגיש…".
עכשיו הטרנד הוא הלקאה עצמית – איך לא ראינו, איך לא שמענו. חבל מאד, כי ראינו ושמענו, ושידרנו את שראינו ושמענו, לפחות רוב העיתונאים. הסקרים עד שבוע לבחירות הראו שהליכוד בבעיה. גם הסקרים של הליכוד, כאמור. אבל, וזהו אבל חשוב. בכל אותם סקרים לגוש הימין היה יתרון על גוש השמאל, והדברים נאמרו. גם אחרי הבחירות התברר שהשינוי הגדול לא היה בין הגושים אלא בתוכם (בכנסת ה- 19: הליכוד+ישראל ביתנו+ הבית היהודי – 43 מנדטים. בכנסת ה- 20: 44 מנדטים). כשהסתמן, נכון לאותם ימים, שהמחנ"צ הציוני תהיה המפלגה הגדולה ביותר דיברו על אפשרויות של הרצוג להקים קואליציה. למה דיברו: כי ידעו, משיחות פנימיות, על "אהבתם הרבה" של כחלון וליברמן לנתניהו. רק להזכיר: כחלון לא עזב את הליכוד כי היה לו חשוב לטפח את אוסף הסחלבים שלו… ועדיין – בכל אותם תרחישים היה יתרון לימין, והדברים נאמרו.
ואז הגיעו 5 הימים האחרונים – ונתניהו פתח בבליץ. התראיין אצל כולם – מיונית לוי ועד פילפילון. אותו מנהיג "מודר" שהתקשורת נגדו קיבל 1,450 דקות ראיונות (והאיש יודע להתראיין מצוין), והתלונן שהתקשורת נגדו, ושמונעים ממנו לדבר, והוא התראיין רק אצל מי שנפשו חפצה (חלילה אצל רביב דרוקר – עיתונאי הוגן והגון). אבל ככה זה – כשמגדירים בחירות כניסיון "להפיל" ממשלה, אזי כל ביקורת וכל שאלה שאינה מוצאת חן, נתפסת כדווקאית, מתריסה ומטעם. תקשורת – תפקידה לבקר את השלטון, לשאול שאלות אפילו לחפש את רוה"מ. אולמרט הלך הכי רחוק במו"מ עם הפלסטינים והלך הכי מהר הביתה כי התקשורת חיפשה אותו ובצדק על פרשות השחיתות, וטוב שכך!. ואגב – נתניהו ידע היטב שכל אמירה שלו על התקשורת רק נותנת לו נקודות אצל בוחריו. אבל זה לא הספיק – ולכן בדקה ה-90 הגיע נשק יום הדין – ערבים באוטובוסים בהמונים. בשעה שבה ראש הממשלה אמר את הדברים הללו, אחוז ההצבעה אצל הערבים היה נמוך מבבחירות הקודמות, לא היו אוטובוסים, ו- V15 (ההזוים והמיותרים בפני עצמם), כלל לא פעלו באזורים ערבים, אבל מי צריך את האמת? העיקר – הערבים והתקשורת נגדנו. ההפחדה פעלה.
עכשיו מכים על חטא. מדברים על ניתוק, על "השבט הלבן" שהפסיד לנציגי הפריפריה או בתרגום חופשי – האשכנזים מול המזרחיים (כלומר עמיר פרץ, איתן כבל איציק שמולי רויטל סוויד, דני עטר, יוסי יונה ויואל חסון שהפסידו לאנשי הפריפריה הידועים בנימין נתניהו, משה יעלון, יובל שטייניץ, בני בגין, גלעד ארדן, ואבי דיכטר). נכון – יש בשמאל קבוצה מנותקת, תל אביבית ברובה שחיה בבועה. אבל על כל אלונה קמחי (קחו ציאניד) יש חגי הוברמן (הרגה את בעלה ובוכה שהיא אלמנה) ודוגמאות נוספות לא חסרות. ממש כמו ביחסי ישראל והפלסטינים – כל צד מסתכל על הקיצון של הצד השני.
נכון – הטרנד הנוכחי לחפש איפה טעינו, למה ה"עם" מרגיש ככה. בהחלט – תמיד צריך לחשוב מה ניתן לשפר אבל אני במקום בנימין נתניהו, אני הייתי מוטרד מזה שבערב הבחירות במטה הליכוד איימו אנשים על נציגי התקשורת, מזה שיונתן גפן הוכה בביתו, ומזה שבליכוד רצו ווטסאפים הקוראים לשקר במדגם. זה ממש נהדר: לשקר, לחכך ידיים מן הדיון שמתנהל על סמך נתון שקרי ואז לומר שכולם נגדך. אני מוטרד יותר מהקלות שבה משקרים. אני מוטרד יותר מהשנאה. אני מוטרד כשמלבים שנאה.
ועוד מקרה אחד ברגע האחרון: הבוקר העיף יואב לימור את פרופ' אמיר חצרוני ובצדק, אחרי שחובב הפרובוקציות בשקל יצא נגד המזרחיים. יואב גם ליווה את הצעד הקיצוני בדברים קשים כלפי חצרוני. הנה מה שכותב "הצל" – מלבה שנאה ידוע, על האירוע: "אמיר חצרוני הוא בן אדם פח, חולה וגזען ואת זה כולנו כבר הבנו ..
אבל שימו לב מה קורה כשמושיבים אותו באולפן שמאלני פרנדלי שלדעתי ההבדל היחיד בינו לבין המראיינים זה שהוא אומר בקול את מה שהם באמת חושבים בלב ומדהים שהשמאל מנסה להאשים אנשים כמו חצרוני בהפסד שלהם, איך הם עדיין לא הצליחו להבין שאולי אם הם היו פחות סנובים, יפי נפש ומתנשאים, אז היו מתייחסים אליהם אחרת .
מה שכן שזרקו אותו מהאולפן לשניה אחת הייתי גאה בהם ."
אין מה להוסיף.
מאחורי המצלמה - איתי ורד 