זה היה קצר ואינטנסיבי מאד. טסתי לנפאל עם משלחת החילוץ של צה"ל, כמה שעות בשדה התעופה של קטמנדו, ובחזרה לארץ עם 200 אנשים שחשבו על חופשה חלומית, או באו לקבל את חלום חייהם – ילד משלהם, ומצאו את עצמם בלב סיוט.
רציתי לספר יותר – על מאות הנפאלים הישנים בשדה התעופה בהמתנה למטוס שייחלץ אותם או סתם, כי שם בטוח יותר, לעסוק בשאלות מורכבות כמו האם מדינה צריכה לחלץ את אזרחיה (כן, בסייגים מסוימים), האם מדובר בסיוע של ממש או בפעולת יחצ"נות (צריך לפגוש את האנשים כדי להבין שמדובר באמת בסיוע, ואין רע ביחצ"נות אם היא מלווה במעשים טובים. אותם מקטרגים טוענים באותה נשימה גם נגד חולשת ההסברה הישראלית), והאם הליך הפונדקאות במדינת עולם שלישי או הוא ראוי או ניצול (וואו, מורכב, לא שחור לבן). אבל לפעמים בחדשות, אי אפשר להמתין עם סיפור, וצריך לבשל ולהגיש חם כבר באותו הערב. נחתנו בצהרים, זה מה ששודר בערב במבט:
רק לפני כמה חודשים הוא עמד במרחק יריקה מאנשי דאעש, ראיין פנים אל פנים את לוחמי הארגון האכזר הזה שנפלו שבי בידי הכורדים. בכלל, אזורי מלחמה ומהפכות הם לחם חוקו של צור שיזף – עיראק, לוב, מצרים אוקראינה – בכולם הוא היה, תיעד וסיפר. הוא עיתונאי, סופר, מדריך, אבל את המהפכה האמיתית שלו הוא עושה כאן, בבית. בכרם שהקים צפונית למצפה רמון, לא רחוק מבה"ד 1.
אני חייב להתוודות שהייתי קצת סקפטי בהתחלה כששמעתי על הכרם של צור. חששתי מ"תרגיל ביחסי ציבור", אבל כשמגיעים למקום הקסום והקשה הזה, ללא חשמל ועם הרבה עבודת כפיים, מבינים פתאום, שחזון, הגשמה וציונות עוד נמצאים בינינו, בלי מרכאות וללא ציניות. השנה הוא התחדש ביין הראשון מהבציר הראשון של הכרם. שרדונה. עוד לא טעמתי, אבל אני בטוח שהוא מצוין. ככה זה עם דברים שעושים מאהבה.
כשבאים לבית החולים רמב"ם, הדבר הראשון שבולט לעין הוא שלט גדול על הקיר החיצוני: "ברמב"ם נושמים אוויר נקי". הכוונה כמובן שאסור לעשן באזור בית החולים, אבל השבוע השלט הזה קיבל משמעות אירונית במיוחד. זה לא חדש שמפרץ חיפה מזוהם, שהאוויר שם לא נקי. מה שהפך חדש הוא הגושפנקה הרשמית שהטיעון הזה קיבל ממשרד הבריאות. דו"ח של פרופסור איתמר גרוטו קבע ש- 16% ממקרי הסרטן אצל מבוגרים מקורם בזיהום האוויר, ו- 50 ממקרי הסרטן אצל ילדים.
רבים מהרופאים לא מסכימים שזיהום אוויר גורם לסרטן בילדים, אבל דווקא העובדה הזאת – שכל כך הרבה ילדים נפגעים, יצרה הד גדול לדו"ח. כמו הרבה דברים בחיים – מדובר בשאלה של עיתוי. הדו"ח הזה תפס כותרות כי מדובר בילדים שנפגעים, וגם כי לא היו הרבה כותרות נוספות השבוע. כרגיל במחוזותינו – עוד פיגוע לא עלינו, אם המו"מ המדשדש להקמת הממשלה היה מתקדם ולו קצת יותר – וייתכן שגם הדו"ח הזה היה נשכח.
אבל לסוגיית העיתוי של עוד כמה היבטים – לא מעט טוענים כי הדו"ח יצא עכשיו, כי אין שר בריאות, אין דרג פוליטי שיעצור. למה לדרג פוליטי לעצור? – ראינו כבר את האפקט של הדברים. המשרד להגנת הסביבה נזעק והודיע שהוא מתכונן להכריז על מפרץ חיפה "אזור מוכה זיהום", מה שיגרום להחמרת התקנים ויקשה על הפיתוח. בינתיים זו רק הכרזה – בוא נראה שזה יקרה. הלא מאחורי מה שקוראים "המפעלים המזהמים" עומדים הטייקונים הגדולים של המשק, הרשויות המקומיות שגובות מהם ארנונה, ומשרדי הממשלה – שהמפעלים המזהמים משלמים להם מסים ומעסיקים את התושבים. זהו סיר לחץ של לחצים.
מה שעוד קרה השבוע, הוא שתשומת הלב עברה לנתונים הקשים על התחלואה, ובצדק – זהו הדו"ח הראשון של משרד הבריאות שמצהיר על קשר סיבתי מובהק בין זיהום אוויר ותחלואה (לא רק סרטן), אבל אחוזי החולים הסיטו את תשומת הלב מהסיבה לפרסום הדו"ח. במודבר במכתב שיצא לקראת ערר בוועדה המחוזית לתכנון ובניה. מרבית הציבור שומע "הוועדה המחוזית לתכנון ובניה" ונסתם לו המוח – מדובר בדרך כלל בגיבוב אינסופי של פרטים וסעיפים, דיונים אינסופיים על סעיף כזה או סעיף קטן כזה, אבל כאן השורה התחתונה של הדיון פשוטה. מדובר בדיון על הרחבה של שטחים של מפעלים מזהמים (בתי הזיקוק, חוות האיחסון, והדבר מתקשר גם לנמל שעומדים לבנות בחיפה ואושר בממשלה). במילים פשוטות – עכשיו המצב גרוע, אז אפשר לתאר מה יקרה כשיגדילו את השטח.
חזרתי למצרים. לא רק אני – בפסח האחרון חזרו ישראלים לנסוע בקבוצות מאורגנות לארץ הפרעונים, בפעם הראשונה מאז המהפכה, לפני יותר מארבע שנים. למה? הרבה סיבות. כל מי שמצקצק ואומר לעצמו "משוגעים" שייתווכח עם הנתון הבא: בחברת "איילה גיאוגרפית", אליהם הצטרפתי, נרשמו מספיק אנשים כך שפתחו 2 קבוצות. שני אוטובוסים, שני מדריכים – והרבה ישראלים שמסתובבים ומסבירים בעברית. חבר'ה שהחליטו שההמלצה של המטה ללוחמה בטרור "להימנע מביקור" במצרים לא רלוונטית בעבורם.
המצרים שפגשנו שמחו עם המטיילים הישראלים. היה מרגש לראות כמה רוכלים ותיקים נופלים על צווארו של אלי מאלי, המדריך שהיה כבר עשרות פעמים במצרים פוגש את הרוכלים המבוגרים, אבל צריך לזכור שלא הלכנו למעוז האחים המוסלמים והתחבקנו איתם. היינו באתרי התיירות, והמקומות האלה ריקים מאדם. אמנם יש שיפור, מהביקור האחרון שלי במצרים – ב- 2012, בזמן הבחירות החופשיות הראשונות (אלו שמורסי נבחר בהם), אבל עדיין – מצרים ריקה. 8 מיליון מצרים מתפרנסים ישירות מתיירות, כלומר שאם מוסיפים לחישוב את משפחותיהם, מדובר בכמה עשרות מיליונים. 2 מהפכות ב- 4 שנים, בתוספת פיגועי הטרור הרבים הרחיקו את התיירים האירופים והאמריקנים. אמנם הפיגועים בעיקר בסיני, אבל לאמריקני זה לא משנה. מי כן מגיע? תיירים מהודו ומהמזרח הרחוק, אבל כאן יש קשר למה שקורה אצלנו. הקבוצות האלו מגיעות לטיול בירדן, ישראל ומצרים, כך שבקיץ האחרון, גם התיירנים המצרים נפגעו מ"צוק איתן". הקבוצות הללו הפסיקו להגיע. לכן צריך לקחת את השמחה מהפגישה עם הישראלים ברחוב בפרופורציות המתאימות. הם שמחים לפגוש תיירים, שמחים לראות כל מי שמוכן לשלוח ידו לארנק ולטייל במצרים.
בשבילי זה היה הביקור השלישי בקהיר. הפעם הראשונה הייתה במהפכה, השניה כאמור בבחירות, ועכשיו לכאורה הייתי תייר. חשבתי שיהיה לי קל יותר כמטייל נטו. אכן, היה תענוג גדול להסתובב בפירמידות ובשאר אזורי התיירות (כניסה לתוך פירמידה היא חוויה מדהימה), ולא רק להיתקע בכיכר תחריר, שלא לדבר על כך שבקבוצה מאובטחת הרגשתי בטוח יותר ומוגן, אבל בערבון מוגבל. גם הפעם לא הרגשתי בנוח כעיתונאי במצרים. ענף התיירות חשוב כאמור למצרים, ובכלל משטר א-סיסי מקפיד להשליט את הביטחון והסדר בקהיר ביד רמה. זה מצוין לעוסקים בתיירות, אבל אותה יד רמה מונפת לכל עבר. השוטרים לא אפשרו לי לצלם כאוות נפשי, ובוודאי לא לראיין מקומיים. וגם אם הצלחתי כבר לנסות ולראיין מצרים – הם לא רצו להתראיין או אמרו אמירות סתמיות על גדולתי של הראיס. קצת נזכרתי בימי באוזבקיסטן, בימי המשטרים הקומוניסטים, שאנשים חוששים להתבטא בחופשיות. כרגע יד הרמה הזאת מקדמת את מצרים, דוחפת את הכלכלה ובוודאי את התיירות, אבל חשוב לזכור – היעדר חופש הביטוי ושתחושת ה"אח הגדול" היו אחד הגורמים שהוציאו את המצרים לרחובות, למהפכה.
מאחורי המצלמה - איתי ורד 