בחזרה למצרים

חזרתי למצרים. לא רק אני – בפסח האחרון חזרו ישראלים לנסוע בקבוצות מאורגנות לארץ הפרעונים, בפעם הראשונה מאז המהפכה, לפני יותר מארבע שנים. למה? הרבה סיבות. כל מי שמצקצק ואומר לעצמו "משוגעים" שייתווכח עם הנתון הבא: בחברת "איילה גיאוגרפית", אליהם הצטרפתי, נרשמו מספיק אנשים כך שפתחו 2 קבוצות. שני אוטובוסים, שני מדריכים – והרבה ישראלים שמסתובבים ומסבירים בעברית. חבר'ה שהחליטו שההמלצה של המטה ללוחמה בטרור "להימנע מביקור" במצרים לא רלוונטית בעבורם.

המצרים שפגשנו שמחו עם המטיילים הישראלים. היה מרגש לראות כמה רוכלים ותיקים נופלים על צווארו של אלי מאלי, המדריך שהיה כבר עשרות פעמים במצרים פוגש את הרוכלים המבוגרים, אבל צריך לזכור שלא הלכנו למעוז האחים המוסלמים והתחבקנו איתם. היינו באתרי התיירות, והמקומות האלה ריקים מאדם. אמנם יש שיפור, מהביקור האחרון שלי במצרים – ב- 2012, בזמן הבחירות החופשיות הראשונות (אלו שמורסי נבחר בהם), אבל עדיין – מצרים ריקה. 8 מיליון מצרים מתפרנסים ישירות מתיירות, כלומר שאם מוסיפים לחישוב את משפחותיהם, מדובר בכמה עשרות מיליונים. 2 מהפכות ב- 4 שנים, בתוספת פיגועי הטרור הרבים הרחיקו את התיירים האירופים והאמריקנים. אמנם הפיגועים בעיקר בסיני, אבל לאמריקני זה לא משנה. מי כן מגיע? תיירים מהודו ומהמזרח הרחוק, אבל כאן יש קשר למה שקורה אצלנו. הקבוצות האלו מגיעות לטיול בירדן, ישראל ומצרים, כך שבקיץ האחרון, גם התיירנים המצרים נפגעו מ"צוק איתן". הקבוצות הללו הפסיקו להגיע. לכן צריך לקחת את השמחה מהפגישה עם הישראלים ברחוב בפרופורציות המתאימות. הם שמחים לפגוש תיירים, שמחים לראות כל מי שמוכן לשלוח ידו לארנק ולטייל במצרים.

2015-04-06 11.26.44

בשבילי זה היה הביקור השלישי בקהיר. הפעם הראשונה הייתה במהפכה, השניה כאמור בבחירות, ועכשיו לכאורה הייתי תייר. חשבתי שיהיה לי קל יותר כמטייל נטו. אכן, היה תענוג גדול להסתובב בפירמידות ובשאר אזורי התיירות (כניסה לתוך פירמידה היא חוויה מדהימה), ולא רק להיתקע בכיכר תחריר, שלא לדבר על כך שבקבוצה מאובטחת הרגשתי בטוח יותר ומוגן, אבל בערבון מוגבל. גם הפעם לא הרגשתי בנוח כעיתונאי במצרים. ענף התיירות חשוב כאמור למצרים, ובכלל משטר א-סיסי מקפיד להשליט את הביטחון והסדר בקהיר ביד רמה. זה מצוין לעוסקים בתיירות, אבל אותה יד רמה מונפת לכל עבר. השוטרים לא אפשרו לי לצלם כאוות נפשי, ובוודאי לא לראיין מקומיים. וגם אם הצלחתי כבר לנסות ולראיין מצרים – הם לא רצו להתראיין או אמרו אמירות סתמיות על גדולתי של הראיס. קצת נזכרתי בימי באוזבקיסטן, בימי המשטרים הקומוניסטים, שאנשים חוששים להתבטא בחופשיות. כרגע יד הרמה הזאת מקדמת את מצרים, דוחפת את הכלכלה ובוודאי את התיירות, אבל חשוב לזכור – היעדר חופש הביטוי ושתחושת ה"אח הגדול" היו אחד הגורמים שהוציאו את המצרים לרחובות, למהפכה.

ימים יגידו.

תגובה אחת

  1. כתבה מעניינת ועשויה היטב (כרגיל),
    רק הייתי מציעה לצרף את הקישור לכתבה עצמה שעלתה גם בפייסבוק שנוכל לשתף את מי שאין לו פייס ובכלל.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s